אֱלֹהִים לְפַרְעֹה
בתחילת פרשתנו אומר הקב"ה למשה: "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ"[א]. צמד הביטויים 'אלוהים' ו'נביא' המופיע כאן, מעורר בנו שתי שאלות. ראשית, הביטויים עצמם הם זרים ומוזרים בהקשרנו כאן. הקשר שבין נביא לאלוקיו הוא נקודת פסגה עליונה של אדם אשר זכה להתגלות אלוקית, אך כאן ביטוי זה מעורר פלא ותמיהה- כיצד ניתן לומר את צמד הביטויים הללו על משה ואהרון? שנית, מהי משמעותם של הביטויים הללו בהקשר שבו אנו נתונים, ערב המכות שהקב"ה נותן על מצרים?
לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי
בכדי להבין את מקומם של הביטויים 'אלוהים' ו'נביא' המופיעים בדברי ה' למשה בהקשר למכות שניתנו על מצרים, ננסה להבין את עומק השעבוד שהיו ישראל נתונים בו.
בהפטרה לפרשתנו אנו קוראים אודות טענתו של פרעה, יוצאת דופן גם בין עובדי עבודה זרה, אשר מכריז על עצמו אלוה, ואומר: "לי יאורי ואני עשיתיני"[ב]. לטענתם, בפרעה ישנם שני רבדים. הגילוי התחתון שבו שהוא רק הופעה חיצונית, ואילו הגילוי העליון שבו שהוא הצד האמיתי והנצחי שבו. מעין זה סוברים היום הטיבטים גם על הדלאי לאמה, שיש בו ביטוי לאיזה כוח עליון שמעבר לזמן והוא שמתגלה בדמויות רבות. מלך מצרים- 'פרעה', הוא המהות האלוהית שעוברת מדמות לדמות ומחליפה לבוש, אך המהות הנצחית אינה משתנה. לפי האמונה המצרית, כל המציאות היא ענפים ויובלים של היאור, שהוא בעצמו המשך של המהות האלוהית המכונה 'פרעה'- "לי יאורי" - הכל חי ממני, "ואני עשיתיני"- הצד החיצוני הוא לבוש למהות נצחית. מעין זה טען שפינוזה, שהעולם הוא השיקוף החיצוני של האלוהות. לטענתו, האלוהות והעולם הם שני צדדים של אותו מטבע: צד נצחי ופנימי, וצד ששייך להופעה החיצונית, אך המהות היא אותה מהות. זו הייתה תפיסת האלוהות במצרים, אלא שהיא אף הולבשה בדמות פרטית ולא בהוויה כולה, כבדברי שפינוזה.
אלוהותו של פרעה אינה אלוהות כשל הדלאי לאמה בטיבט, שהוא חפצא של עבודה זרה ועובדים אותו עצמו, משתחווים לו, מקריבים ומקטירים לפניו. על פי תפיסתם של הטיבטים, הדלאי לאמה אינו אומר בחריפות לשונו של פרעה "ואני עשיתיני", שהוא שיצר את עצמו. לא מצאנו בין עובדי עבודה זרה אחרים עלי אדמות, אדם שטוען טענה כל כך רדיקלית, מרחיקת לכת ופרדוכסלית. כיצד אפשר לומר "אני עשיתיני"? זהו מאמר שיש בו לכאורה תרתי דסתרי: אם אני עשיתי את עצמי, מי היה 'אני' לפני שעשיתיני? אולם טענה זו של פרעה אינה עניין של מה בכך. המצרים היו רשעים אך לא היו שוטים, ותפיסתם חדרה את המציאות כולה. טענת אלוהותו של פרעה היא שהחזיקה וכלכלה את האימפריה הגדולה מצרים, והיא שעמדה בראש הפירמידה של תפיסת העולם המצרית ובתשתית מציאותה.
אַרְבַּע דַּרְגוֹת שֶל שִעֲבּוּד
לאור הבנת תפיסת האלוהות המצרית ניתן להבין גם את השעבוד ששעבדו המצרים את ישראל. היה זה שעבוד שכלל ארבע דרגות זו על גבי זו. המדרגה הראשונה של השעבוד היא עבודת הפרך, עבודה קשה המשברת את הגוף. אולם, העבודה הקשה הייתה השעבוד הקל ביותר במצרים. מלבדה, היו ישראל נתונים במדרגות שעבוד נוספות.
מלבד ההשפלה שיש בעבודה קשה שממוטטת את האישיות, שעבוד קשה יותר הוא שעבוד הכולל עם שלם, זקנים גברים וטף, שכולם סבלים ופועלים פשוטים; אל מול עם מהחכמים ביותר בהיסטוריה, שעד ימינו לא יודעים לשחזר רבות מיכולותיו המדעיות והארכיטקטוניות. כאשר ישנו עם שמשועבד למחשבה שיש צדק בשעבוד משום שיש מי שנולד להיות עבד ומי שנולד להיות שולט, הוא נתון בשעבוד רוחני ומנטלי שהינו קשה לאין ערוך מן השעבוד הפיזי.
מעבר לשעבוד הרוחני, שועבדו ישראל במצרים בשעבוד 'נשמתי'. חרטומי מצרים היו בעלי חכמה על טבעית מופלאה, ובכוחם זה יצרו שעבוד רוחני קשה ביותר. היכולת להפוך דם למים או מטה לנחש, יכולות שאינן מובנות לנו כיום, הינן ביטוי לחכמת שליטה על טבעית על המציאות שהייתה במצרים, והיא שיצרה שעבוד במדרגה נוספת.
מעל הכול, השעבוד הקשה ביותר הוא השעבוד בתוך תפיסת העולם המצרית ואמונתם בדבר אלוהותו של פרעה. ההתמודדות האמונית והדתית של ישראל עם מערכת אמונות ודעות שהשפיעה על כל תפיסת החיים ושלטה בעולם שליטה חסרת מצרים, היא דרגת השעבוד הקשה ביותר שהיו ישראל נתונים בה במצרים.
בני ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה- "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"[ג], משום כוחה הרב של תפיסת העולם המצרית. הייתה זו תפיסת עולם חזקה אשר ניהלה את האימפריה כולה ואת כל הכוחות האדירים ששצפו בה בכל רבדי החיים- פיזיים, מדעיים, רוחניים, על טבעיים ודתיים. תפיסת עולם זו הייתה המוקד והציר שסביבם התנהלה אימפריה אדירה שהייתה להצלחה הכי גדולה בתקופתה.
כאשר הקב"ה רוצה להוציא את ישראל ממצרים הוא עושה זאת באמצעות עשר מכות כדי לפרק את כל המערכת של תפיסת העולם המצרית, להראות מי בעל הבית ולהסיר את העבודה הזרה הן מליבם של מצרים והן מליבם של ישראל. היסוד של המכה אינו הכאב החיצוני אלא הטענה הפנימית המתגלה באמצעותה כנגד פרעה: אינך אלוהים, לא עשית את עצמך, ואינך בעל מהות נצחית. הראיה הכי גדולה לטעותם נמצאת בכוחם של החרטומים, שהיו בעלי יכולת לשלוט במציאות מצידה הפנימי ולא רק המדעי. יכולת זו היא ביטוי לאחיזה הפנים-פנימית של עבודה זרה אצל פרעה, ולכן דווקא אותה מבקש הקב"ה להכות ולמוטט.
אֱלֹהִים- שוֹפֵט וְרוֹדֶה, בַּעַל הַכּוֹחוֹת
כאשר הקב"ה מצווה את משה על הכאת מצרים הוא אומר: "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ"[ד]. רש"י מפרש שהביטוי 'אלוהים' שבפסוק זה הוא שם חול: "שופט ורודה, לרדותו במכות וייסורים". זוהי שיטתו של רש"י ביחס למילה זו במקומות רבים, וראש וראשון להם נמצא בפרשת בראשית, על הפסוק "ויראו בני האלוהים את בנות האדם"[ה]. שם מפרש רש"י: "בני השרים והשופטים". כמו בפרשתנו, גם בפסוק בבראשית יש מקום להסתפק אם 'אלוהים' הוא שם חול או שם קודש, אך רש"י מביא כראייה לכך ששם זה הוא שם חול את הפסוק מפרשתנו, כלשונו: "כל אלוהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח: "ראה נתתיך אלוהים". לדעת רש"י, בפסוק בפרשתנו ברור שלא מדובר בשם קודש אלא בשם חול, ולכן לדעתו יש להסיק כך גם על הפסוק בבראשית[ו]. גם לפי תרגום אונקלוס הביטוי 'אלוהים' בפסוק זה הוא שם חול, כפי שהוא מתורגם- "רב לפרעה".
לשיטתו של רש"י יש להבין מדוע נקטה התורה דווקא בביטוי 'אלוהים לפרעה' ולא 'שופט ורודה', כפי שפירש. השאלה מתעצמת לאור העובדה שגם הביטוי 'נביאך' שנאמר ביחס לאהרון, ניתן להתפרש במשמעות כפולה. כלומר, משהו בפשט הכתוב אומר דרשני.
לפי דרכו של רש"י נוכל להסביר ש'אלוהים' כאן הוא שם חול משום עומק המסר שנותן הקב"ה לפרעה. כדי לתקן ולרפא את האליליות המצרית, יש לומר שאין שם אלוהים קודש בקרב הארץ, אבל יש אלוהים, כלומר בעל יכולת ובעל כוחות, גם בארץ[ז]. לא בגלל שהוא אלוהים, אלא בגלל שהוא בעל כוחות. אכן יש בארץ בעלי כוחות – שופטים, מלכים, הרודים בעם. גם פרעה לקח לעצמו תפקיד מעין זה וניהל אימפריה אדירה, וכפי שהוא היה המלך והשופט, כעת גם הוא נשפט. השם 'אלוהים' בהקשר הזה נועד כדי להפקיע שם קודש. אם משה רבנו הרודה בפרעה ונעשה בעל הבית על פרעה הוא שם חול, קל וחומר פרעה בעצמו.
אנו מוצאים דעה זו גם אצל חז"ל:
"אלוקים לפרעה"- הדא הוא דכתיב: "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוהים בציון". ואין אלוהים אלא גדולים, שנאמר 'ראה נתתיך אלוהים לפרעה'[ח].
המדרש שואל מהיכן אנו יודעים שאלוהים כוונתו גדולים, והראיה שהוא מביא הוא הפסוק ביחס למשה רבנו- "נתתיך אלוהים לפרעה". זהו אינו שם קודש אלא משמעותו חול. כך אף מובא בתוספתא: "ואהרן אחיך יהיה נביאך" - קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אין כבוד שיתרגם גדול על ידי קטן, שנאמר "ואהרן אחיך יהיה נביאך"[ט].
אם כן, התואר 'אלוהים' למשה רבנו כשם חול, הוא נקודת המרכז והנשמה של המכות כולן, שהינן רק הוצאה לפועל של ניתוץ האמונה המצרית על ידי אדם שנעשה שופט רודה ומנהיג, בעל כוחות.
אֱלֹהִים- כִּבְיָכוֹל
לעומת פירושו של רש"י ותרגום אונקלוס המפרשים אלוהים כשם חול, יונתן בן עוזיאל אינו מתרגם את הביטוי 'אלוהים' כשם חול, אלא כשם קרוב יותר לשם קודש: "ואמר ה' למשה, למה את מיסתפי, חמי דכבר שוית יתך דחילא לפרעה כאילו אלהא דיליה, ואהרן אחוך יהיה נביאה דילך". [=למה אתה מפחד, ראה שכבר נתתי אותך יראתו של פרעה, כאילו אתה האלוהים שלו]. לפי תרגום זה, הביטוי 'אלוקים' קרוב לשם קודש. זהו שם חול שרומז על השם הזה כמו שהוא בקודש, ומשמעות הפסוק היא שמשה הוא כביכול אלוקים לפרעה.
לפי פירוש זה יש להסביר שעל מנת להילחם באומה הטוענת שפרעה הוא האלוהים, לא מספיק רק להכות את אלוהיה, אלא דווקא על ידי כך שהמכֶּה הוא בבחינת אלוהים בעצמו- "נתתיך אלוהים לפרעה". זהו הנגטיב הגמור לאלוהותו של פרעה והשורש לכל המכות. המכות הן הלבושים לגילוי מיהו בעל הבית, מי רודה, מי שופט ומי המנהיג האמיתי. משה ואהרון המכונים כאן 'אלוהים' ו'נביא' הם המערכת שכנגד אותה מערכת אמונה מצרית.
מדרש תנחומא הישן הולך גם הוא בדרך זו, ומסביר כמו שאומר יונתן עוזיאל, שהכינוי 'אלוהים' הוא שם דומיא דקודש. לדברי המדרש, התיקון לכך שפרעה עשה עצמו אלוה והתחזה לאלוהים, הוא בכך שמשה יתגלה אליו כאלוקות, כאילו הוא הבורא:
"אלוהים לפרעה"- לפי שעשה את עצמו אלוה, הודיעו שאינו כלום בעולם. הריני עושה אותך עליו אלוקים. ומניין שעשה פרעה עצמו אלוה? – שנאמר "אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני"- אני הוא שבראתי את עצמי. לפיכך אמר הקב"ה למשה, "ראה נתתיך אלוקים לפרעה", לך ופרע ממנו, לך והבא עליו עשר מכות.
אֱלֹהִים - אֱלֹקֶיךָ אָנֹכִי
עד כה ראינו שתי דרגות בהבנת כינוי 'אלוהים' למשה. לפי פירוש רש"י ואונקלוס, וכפי שמופיע במדרש רבה, זוהי אלוהות של חול, ללא גילוי תוכן אלוקי, ובה מתגלים כוחותיו של משה בתוך העולם הזה. כוחו של משה רבנו כרודה ושופט הוא הכוח אשר מנתץ את האשליה של פרעה להיות אלוהים.
בדרגה נוספת, לפי תרגום יונתן ומדרש תנחומא שהבאנו לעיל, דרגת האלוהות שניתנה למשה ניתנה לו רק לעומת כוחו של פרעה, וכל תפקידה הוא לנתץ את האלוהות של פרעה. אין למשה אלוהות מצד עצמו, אלא הוא מקבל אותה רק כאילו וכביכול, כדי להיות בדרגה של "לעומת זה" לאלוהותו השקרית של פרעה.
מדרש נוסף בתנחומא הישן מביע דרגת ביניים בין שתי הדרגות שהבאנו כאן לבין שתי דרגות עליונות מהן, שנפרטן בהמשך.
אומר המדרש:
"אלוהים לפרעה"- מהו לפרעה? לא בשביל שקראתי אותך אלוה תהא רוחך גסה עליך. אין אתה אלוה אלא על פרעה. לכך נאמר 'שמעה עמי ואדברה ישראל, ואעידה בך אלוקים אלוקיך אנוכי' (תהילים נ ז). ראה כאן אמר הקב"ה למשה, אף על פי שעשיתי אותך אלוקים, אני הוא אלוקיך, ואין אתה אלוקים אלא לפרעה, שנאמר 'ראה נתתיך אלוהים לפרעה'[י].
המדרש מדייק במילות הפסוק "אלוהים לפרעה", ודורש, שלא נאמר רק 'אלוהים' אלא 'אלוהים לפרעה' משום שהקב"ה נתן למשה רבנו כוחות אלוהיים רק בכדי לתקן את ה"לעומת זה" שבטומאה של מי שהחציף פניו ואמר "לי יאורי ואני עשיתיני", אך הוא בטל אל מול אלוקים בעצמו. יחד עם זאת, לגבי פרעה משה אכן נקרא אלו-ה.
אֱלֹהִים- חוֹל אוֹ קֹדָש
איזה מן הפירושים לשם 'אלוהים' שהבאנו לעיל הוא עליון יותר בהקשרנו כאן- שם החול או שם הקודש? לכאורה התיקון של פרעה באמצעות שם אלוקים קודש הוא עליון יותר, אך ניתן להבין מעלה גדולה בשם אלוהים חול אשר באמצעותו מכה משה את מצרים.
גישה הטוענת שרק אם נחשוף בקרבנו את גילוי האלוקות שבמשה, נוכל לנצח את פרעה, נותנת לפרעה מעלות רבות, משום שלפירוש זה, מתוקף האחיזה הפנימית של פרעה בדמותו של אלוהים, רודה ושופט אנושי לא יוכל לנצח אותו. אולם לפי פירוש רש"י ואונקלוס, מעלתם של ישראל שגבה כל כך שאפילו רודה ושופט שבהם, צד תחתון מעין זה, יכול לפורר את כל תפיסת "אני עשיתיני" של פרעה, ולמוטט את כל האמונה המצרית.
לעומת זאת, לפי הגישה ששם אלוקים קודש ניתן למשה, יש לומר שלעומת אמונת "אני עשיתיני" של פרעה, אצל ישראל משה רבנו הוא בבחינת בורא, על כל פנים לגבי פרעה. התורה שבו היא הבוראת, כפי שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"[יא]. כלומר, קיום חוקי התורה הוא שמחיה ומקיים את חוקות שמים וארץ. רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" מאריך ללמד כיצד אדם שלומד תורה מעמיד שמים וארץ משום שבאמצעות התורה מתגלים בקרבו כוחות אלוקיים, ולכן הוא נעשה בורא ומעמיד עולמות. ראש וראשון לכולם בעניין זה הוא משה רבנו, נותן התורה[יב].
בריאת העולם שייחס לעצמו פרעה, היא טענה שקרית משום שפרעה מתחפש כמי שיש לו כוח, אך באמת אין הדבר כך. לעומת זאת, אצל ישראל, כפי שמתגלה בדמותו של משה רבנו, אכן קיים כוח של בריאה לנטוע שמים וליסוד ארץ. לא רק שבתוך ענייני עולם הזה יש לנו כוח חזק יותר משל פרעה ואנו יכולים לרדות ולנתץ את האימפריה המצרית, אלא שהקב"ה נותן בנו את הכוח להיות בצלם אלוקים ולברוא עולמות. על כך אומרים חז"ל: "אי בעו צדיקי – ברו עלמא"[יג], שאם הצדיקים היו רוצים, היו בוראים עולם, משום כוח בריאה שיש לישראל. בחסידות מביעים רעיון זה ואומרים שהיהודי הוא "כוח בורא שנעשה נברא" או "חלק בורא שנעשה נברא". אנו לבושים פה כנבראים, אך באמת זהו 'חלק בורא', "חלק אלוק ממעל", והוא שמתגלה לראשונה באמצעות המאבק עם פרעה. זהו הכוח ה"לעומת זה" בקדושה לכוח הטומאה של פרעה.
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים
עד כה הבנו שאלהותו של פרעה "לי יאורי ואני עשיתיני", צריכה תיקון ורפואה, ועל מנת לתקן את טומאתו ניתן למשה כוח אנושי או אלוקי. אולם ניתן להבין עניין זה באופן אחר, ואף הפוך. לא שפרעה הוא הסיבה ומשה הוא המסובב, אלא הקב"ה מגלגל את ההיסטוריה ומעלה את פרעה הטוען "לי יאורי ואני עשיתיני", על מנת להבין מהי מעלת משה ומהי מעלתם של ישראל. כלומר, פרעה הוא הדרך והאמצעי להופעתם של ישראל, כדי לעורר את כוחם מתוך העולם עצמו, מתוך ה"לעומת זה" של מצרים.
פרעה הוא ממשיך חטאו של הנחש הקדמוני אשר חטא בכך שהשיא את חוה לאכול מעץ הדעת על מנת להיות כאלוקים, "והייתם כאלוקים"[יד]. בצחות חריפה היו אומרים חסידים, שכל חטאו של הנחש הוא בכך שהוסיף כ"ף מיותרת, שהרי הקב"ה אומר בפירוש "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם"[טו], אך רק בשל החטא נפלו בני ישראל ממדרגתם- "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו". כלומר, מדרגת 'אלוהים' היא מדרגתם האמיתית של ישראל.
על זו הדרך דורש מדרש נוסף בתנחומא הישן את משמעות הביטוי 'אלוהים לפרעה":
"אלוקים לפרעה" – "מי הוא זה מלך הכבוד" מי הוא זה המלך שחילק כבוד ליראיו? – ה' צב-אות. מלך בשר ודם אין קורין בשמו כמו קיסר, אוגוסטוס, בסיליאוס. ואם קרא אדם אחד באחד מהם – אין לו חיים. תדע לך, שאדם קורא לחברו אגוסטא פלוני?! אבל הקב"ה אומר למשה, הרי עשיתי אותך כמותי לפרעה. אני נקרא אלוקים ובו בשם בראתי את העולם, שנא' "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", הרי עשיתי אותך כמותי לפרעה אלוהים, שנאמר 'ראה נתתיך אלוהים לפרעה'. הוי מי הוא זה מלך הכבוד – שחלק מכבודו ליראיו"[טז].
מדרש מופלא זה אינו דורש שפרעה עשה את עצמו לאלוה, ולכן, כנגד זה, מקבל משה אלוקות מהקב"ה, אלא האלוקות של משה שייכת לו מצד הדבקות האלוקית, צלם אלוקים, שמופיע אצלו בשלמות. הכבוד האמיתי של המלך נמדד בכך שהוא אינו חושש לתת מכבודו ליראיו, אלא שהנבראים ממשיכים אלוקות בצלם אלוקים שבקרבם.
כמו בפירושים הקודמים שהבאנו, גם בפירוש זה יש מענה לטענת האלוהות של פרעה. כוח האלוקות העליון של משה מתגלה דווקא בפני פרעה, מכיוון שכאשר פרעה קרא לעצמו 'אלוה', בכך הוא מזמן ומכין לגילוי בארץ את מה שעומד וממתין מאז ומעולם: שהקב"ה חולק כבוד ליראיו וקורא להם בשמו - "אני אמרתי אלוקים אתם". ומפני שהקב"ה קורא ליראיו בשמו, "אלוקים אתם", ומפני ש"זה לעומת זה עשה אלוקים", צריך להתגלות כנגד זאת אדם בארץ שיקרא לעצמו 'אלוה'. לכן כאשר פרעה מתגלה בהיסטוריה, הוא מעורר את הכוח של "אני אמרתי אלוקים אתם" שבקדושה. במילים אחרות, מצרים הם אשר מעוררים את ההבנה והמדרגה שאפילו בתוך מצרי העולם הזה מופיע גילוי אלוקות בצלם אלוקים.
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם
מדרש ילמדנו דורש את הכינוי 'אלוהים לפרעה' באופן העליון והמופלא ביותר:
אתה מוצא בשעה שאמר אלוקים למשה שילך בשליחותו ואמר לו איך אלך? אמר לו אתה לך ואנוכי אהיה עמך. שאת שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. שכן הוא אומר 'ראה נתתיך אלוהים לפרעה' – כשם שנקרא אלוקים, כך קראו אלוקים למשה ואמר לו האלוקים, אני נקראתי אלוקים וחלקתי לך כבוד וקראתי אותך אלוקים. וכשם שחלקתי לך כבוד – כך אף בניי שאתה הולך לגאול כך חלקתי להם כבוד וקראתים אלוקים, דכתיב: "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם". אלא הווי יודע שכבודן עליי יותר ממך.
נקודת המבט במדרש זה היא שונה משאר המדרשים שהבאנו. המדרש אינו מתייחס למשה רבנו כשליח לפרעה אלא כשליחו של ה'. הקשר המתגלה כאן בין הקב"ה למשה כקשר שבין אדם לשלוחו, הוא קשר שאינו שייך לכתובת ולמטרת השליחות, לפרעה, אלא לעצם השליחות. ומפני שיש כאן שליחות של משה שכביכול מנהל בשביל הקב"ה את ההיסטוריה, מתקיים הכלל ש"שלוחו של אדם כמותו".
המדרש מגדיל להסביר שכוחו של משה לנהל את ההיסטוריה ניתן לו מפני שישראל הקרויים 'אלוקים', צריכים להופיע כעת על במת ההיסטוריה כאומה הישראלית. לעומת האבות שהיו יחידים ולכן דמותם היא תופעה פרטית וזמנית, האומה הישראלית המופיעה כעת היא תופעה היסטורית של אומה נצחית, עם עולם, "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם". אומה זו היא התמצית של כל ההיסטוריה וכל המציאות, ולכן מתגלה בה עיקר צלם אלוקים, "אני אמרתי אלוקים אתם". עם ישראל מצד עצם נשמתם, חלק אלוק ממעל, הוא שליחו של הקב"ה בעולם, אפילו אם לעת עתה בחיצוניות יש טומאה ולעת עתה יש מעל פני השטח עבודה זרה. "כי חלק ה' עמו"[יז].
כאשר נולדת האומה הישראלית מתגלה בה שם אלוקים, "בקרבך קדוש"[יח]. ומחמת שישראל, "אלוקים אתם", מופיעים בעולם, לכן משה רבנו, אחד השקול כנגד כולם, מקבל את שליחותו- שליחותם, ושלוחו של אדם - כמותו. אמנם פרעה הוא שגורם לשליחותו של משה, אך הוא רק גילוי חיצוני לעיקר הפנימי שצריך להתגלות: הגיע זמנם של ישראל להיוולד בעולם. זה הסיפור האמיתי שמתרחש כאן.
על הפסוק "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר"[יט], דורשים חז"ל שהאיילה רחמה צר ובשעה שכורעת ללדת הקב"ה מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ויולדת[כ]. ארץ מצרים היא האם הפונדקאית של עם ישראל, כפי שדורשים רבותינו, "או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי"[כא]- "כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטה"[כב]. מצרים היא העיבור; המכות הם צירי הלידה; קריעת ים סוף היא ירידת מים... וכאשר מתחיל תהליך הלידה, הקב"ה מגלה מה עתיד להיוולד בעולם- "בני בכורי ישראל", "חלק ה' עמו", חלק אלוק ממעל. כדי שישראל ייוולדו מתוך המצר, יש צורך בגורם חיצוני שיזמן הקב"ה כדי שתתרחש הלידה. פרעה הוא הגורם חיצוני לעצם העניין שישראל צריכים להיוולד במציאות ולגלות שם שמים. אם כן, "ראה נתתיך אלוקים לפרעה", נאמר על כל ישראל, "אלוקים אתם", שצריכים כעת להתגלות בעולם.
משה רבנו הוא שמגלה את כוחם של ישראל, ולכן הוא קרוי בשם 'אלוקים'. מלבד זאת, מופיע משה גם בדרגות תחתונות יותר- בדרגה של אלוקים לפרעה; בדרגה שהוא אלו-ק וצריך לתקן את אלוהותו של פרעה, ובדרגה שהוא בעל כוח, רודה ושופט, כדי לנפץ את השקר של פרעה "ואני עשיתיני". כל הדרגות הללו הם ענפים להתגלות מעמדם האמיתי של האומה הישראלית, הנשמה של העולם כולו, אשר נולדת בפרשתנו.
קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ
בדורות אחרונים, הנוצרים ימ"ש שבים וחוזרים על תופעת האלוהות של פרעה. שוב יש כאן טענה שהם אלוהים, ובאים בשם ישראל כאילו הם הבן הבכור. אלפיים שנים מאז עליית הנצרות הם אלפיים שנות תוהו של משיח שקר, ורובן ככולן מקבילות בזמנן לאלפיים שנות משיח אמת שלנו. גם בדורותינו, כאשר מגיע זמן לידתם של ישראל בעולם, בני בכורי ישראל, יחד עם הקמת מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, מתגלה ביתר עוצמה הכוח המתנגד להתגלות אלוקות בתחתונים. מתרחש מאבק בין "אני אמרתי אלוקים אתם" לבין אלה שטוענים אלוהות לבשר ודם מתוך עיוות נוראי מקדושתם של ישראל.
כעת הקב"ה קורא לנו בשנית "בני בכורי ישראל" ומחזירנו לביתו. הוא מבטיחנו שנזכה לחזות בנפלאות כיציאת מצרים- "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[כג]. לאחר שתתגלה לידה זו בשלמותה, לא יתרחש יותר "אכן כאדם תמותון", אלא- "ובילע המוות לנצח". אז יתקיים בנו "קומה אלוהים שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל הגויים"[כד]. "קומה אלוהים" – זה ישראל, שנאמר "אלוקים אתם". "שפטה הארץ"- זוהי התגלות כוחם לרדות בכל העולם. "כי אתה תנחל בכל הגויים" - שכשישראל חוזרים לארצם ובכך סוגרים את מעגל ההיסטוריה, יהפכו כל העולם כולו לקרוא כולם בשם ה'. "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". שנזכה לראות בשלמות הגאולה במהרה בימינו, אמן.
[א] שמות ז א
[ב] יחזקאל כט ג
[ג] מדרש תהלים טו ה
[ד] שמות ז א
[ה] בראשית ו ב
[ו] כך מתפרש אף חלקו השני של הפסוק "ואהרון אחיך יהיה נביאך". רש"י מסביר שהביטוי 'נביא' ביחס לאהרון אין הכוונה לנביא שמתנבא על פי ה', אלא "מגזירת ניב שפתיים", כלומר מלשון כוח הדיבור, במשמעות של מתורגמן, כפי שמובא אף בתרגום. בתרגום אונקלוס השם 'נביא' בהקשר לדבר ה' מתורגם באמצעות המילה 'נביאה' ואילו כאן, מדובר בפירוש אחר, ולכן התרגום מפרש 'מתורגמן'. אין הכוונה כמו בלשון זמננו במשמעות של אדם שמהפך את המסר משפה לשפה, אלא אדם שמדבר בקול רם את מה שנאמר בערלות שפתיים. מפני שמשה ערל שפתיים הוא אינו יכול לייצג את דבר ה' בפני הציבור, ולכן אהרון הוא שחוזר על הדברים בקול רם וברור. האבן עזרא חולק על דברי רש"י, ומפרש שהכוונה היא נבואה ממש, משום שהאות אל"ף במילה 'נביא' היא משורש המילה.
[ז] ההגדרה "תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם" היא הכוונה של המילה 'אלוקים' במובן של קודש, שולחן ערוך ה א
[ח] שמות רבה ב ו (בנוסח אחר של המדרש נאמר "ואין אלוהים אלא משה").
[ט] תוספתא מגילה פ"ג
[י] תנחומא ישן וארא ט
[יא] ירמיה לג כה
[יב] בעיקר בתחילת שער א ובשער ד
[יג] סנהדרין סה ע"ב
[יד] בראשית ג ה
[טו] תהלים פב ו
[טז] תנחומא ישן וארא ז
[יז] דברים לט ב
[יח] הושע יא ט
[יט] איוב לט א
[כ] בבא בתרא טז ע"ב
[כא] דברים ד לד
[כב] ילקוט שמעוני תורה, רמז תתכו
[כג] מיכה ז טו
[כד] תהלים פב ח
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
