מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

בפרשתנו, אנו נפגשים עם ראשי מנהיגי בני ישראל: משה, אהרן, נדב ואביהו, ושבעים איש מזקני ישראל. הדמויות הללו מופיעות יחד בשני פסוקים מן הפרשה: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק"[א]. ולאחר מכן- "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל"[ב].

חז"ל מתארים שכאשר משה ירד מהר סיני, היה מלמד כל פרשייה ופרשייה מן התורה ארבע פעמים[ג]. בתחילה היה אומר לאהרן לבדו, אחר כך היו נכנסים נדב ואביהוא והיה מלמדם. אצל אהרן הייתה זו חזרה ראשונה, ואצל נדב ואביהוא לימוד ראשון. לאחר מכן נכנסו שבעים הזקנים. אהרן שמע בפעם השלישית, נדב ואביהוא שמעו בפעם השנייה, והזקנים בפעם הראשונה. לאחר מכן היה משה מלמד את כל העם. אהרן היה שומע בפעם הרביעית, נדב ואביהוא בפעם השלישית, ושבעים הזקנים בפעם השנייה. אם כן, ישנה כאן הדרגה של ארבע קומות שבהן יורדת התורה לעם ישראל.

ברצוננו להתבונן- מהו התפקיד המיוחד של כל אחת מן הדמויות הללו, ומה עניינן בתהליך קבלת התורה? שאלה זו מתחדדת לאור העובדה שבפרשת יתרו מתואר מעמד מתן תורה באופן אחר מפרשתנו. בפרשת יתרו משה עולה לבדו להר סיני, והעם כולו מחכים למרגלות ההר. רק הזקנים מופיעים כדמות מתווכת: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ"[ד]. ואילו אהרן ונדב ואביהוא אינם מקבלים מעמד מיוחד כמו זה שבפרשתנו. אמנם ניתן היה להבין ש"הכהנים הניגשים אל ה' יתקדשו"[ה], הכוונה לאהרן, נדב ואביהוא, אך רש"י שם מפרש שהכוונה לבכורות.

מלבד מדרגתו של משה רבנו, שלוש המדרגות הנוספות השייכות למתן תורה, מתגלות בהמשך למעמד הר סיני בנפילה וחטא. בשעה שמשה עולה למרום ישראל חוטאים בעגל ועימם גם אהרן הכהן: "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו"[ו].בפרשתנו, על הפסוק "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ"[ז], אומר רש"י: "ואל אצילי" – הם נדב ואביהוא ושבעים הזקנים, "לא שלח ידו" – מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד, "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו", שהיו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתייה. משמע, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים חטאו, והיו צריכים להיענש ולמות כבר במעמד הברית שבפרשתנו, אך בסופו של דבר הם מתו מאוחר יותר. נדב ואביהוא נשרפו לפני ה' ועלו בסערה השמיימה בחנוכת המשכן ושבעים הזקנים מתו מאוחר יותר בחטא המתאוננים[ח]. אם כן, יש לבאר מה רצתה התורה ללמדנו באמצעות ארבע הדמויות הללו בהקשר לקבלת התורה, ומה פשר החטא והנפילה שנזכרים בהם.

עֵץ חַיִּים הִיא

כיצד יש להבין את עניינה ומעלתה של התורה? באופן פשוט אנו מבינים שהתורה היא הוראה והדרכה של הקב"ה מהי הדרך הנכונה ללכת במחשכי העולם הזה. באמצעות התורה מתגלה אלינו ה' יתברך, ומורה לנו מהי דרך הישר והטוב להתנהל בה ומהי הדרך באמצעותה ישכון בתוכנו. אולם התורה אינה עוסקת רק בהדרכה של הקב"ה אותנו. אנו מוצאים ממדי עומק נוספים בהבנת מעלתה של התורה, כמו זה הבא לידי ביטוי במאמר חז"ל על מעמד הר סיני- "ביום חתונתו – זה מתן תורה"[ט]. היחס בין הקב"ה לכנסת ישראל שהתגלה במתן תורה, אינו רק יחס חד סטרי: הוא המְצווה ואנו המצווים, הוא המשפיע ואנו המקבלים, הוא המלך ואנו העבדים. במתן תורה התגלה פן נוסף ביחס הזוגי שבין כנסת ישראל לקב"ה. התכוננה בו מערכת יחסים סימטרית, כביכול, שיש בה תנועה גם מלמטה למעלה, בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. התורה שניתנה לנו בסיני אינה רק תורה שבכתב שהוריד לנו הקב"ה, אלא עימה נמסרה אף תורה שבעל פה.

בעומק עומקים, עיקר עניינה של התורה הוא היותה אמצעי וכלי לדבקות בין ישראל לבין הקב"ה. המהר"ל מסביר שהתורה מסירה את החולשות והפגעים שמונעים את המשך החיים. התורה מסירה כל מונע- "והסירותי מחלה מקרבך", ומאפשרת את המשך החיים- "למען יאריכון ימיך". לפי דברי המהר"ל, התורה אינה מביאה לחיי עולם הבא. החיים הולכים מעצמם אל העולם הבא, והתורה רק מאפשרת זאת ומהווה אמצעי לכך[י].

גישה הרואה בתורה אך אמצעי, נראית למראית עין כממעטת בערך התורה. אך באמת אין הדבר כך, ואף להפך. התפיסה הטוענת שהתורה באה מבחוץ על מנת לכוון את החיים, מניחה שהתורה צריכה להיות תמיד בעמדה חיצונית לחיים, כדי שלחיים יהיה ערך. תורה מעין זו אינה יורדת לעומק החיים, ואין לה אמון שהחיים מצד עצמם יכולים לעלות עד לדבקות אלוקית שלמה. אולם, תורתנו תורת חיים היא, "כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלקֵינוּ תּורַת חַיִּים", "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר"[יא]. הביטוי "תורת חיים" משמעו, שהתורה מאמינה בחיים, היא עצם החיים וכל עניינה הוא לגלות מה הם החיים עצמם[יב].

ישראל אלדד בהקדמה לספרו 'הגיונות מקרא' כתב, שהוא אמנם רוצה לכתוב פירוש על התורה, אך הוא אינו יכול לעשות כן מפני שבעצם איננו מפרשים את התורה אלא התורה היא זו שמפרשת אותנו. העולם הזה מנוע מלהכיר את עצם הנשמה של ישראל. כל מה שלמראה עיניים נדמה לנו כחיים, באמת הוא התרחקות מעצמיותנו. רק התורה היא זו המפרשת מהי הנשמה של ישראל ומה הם החיים.

כיוון שהתורה היא אנחנו, תפיסת התורה כספר הדרכה המורה מהי הדרך הנכונה ומפרשת מה יקרה למי שלא ילך בדרך, מקטינה את ערכה האמיתי והעליון של התורה. התורה לא באה מבחוץ לנו ומטיפה מוסר- אם תעשה כך יהיה בסדר, ואם לא- תיענש. התורה מגלה עומק עומקים של חיים. אם נקיימה- גילינו את עצמינו אך אם לא נקיימה- בכך אנו עוקרים וכורתים את אישיותנו.

לעתיד לבוא יתגלה שקיים קשר בלתי ניתק בין התורה לבינינו. זו הבחינה של "מצוות בטלות לעתיד לבוא"[יג], שכביכול כבר אין צורך בתורה. כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל שבעתיד לא יהיה צורך בציווי על כל מצווה ומצווה אלא רמ"ח אברים ושס"ה גידים יהיו המצוות בעצמם[יד]. כלומר, כפי שמטבענו איננו מכניסים את ידנו לתוך האש, כך לעתיד לא נוכל לעשות דבר מלבד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, כי התורה תהיה עצם החיים, עצם האיברים והגידים. כשתתגלה האמת של נשמתנו, יתגלה שהתורה רק באה לפרש מי אנחנו. יהיה זה גילוי של עצם החיים.

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זֶה מַתָּן תּוֹרָה

מלבד דברינו לעיל, קיים בתורה ממד עומק נוסף. כיוון שהתורה בעצמה היא אחדות עם הקב"ה, "אורייתא, קודשא בריך הוא... חד"[טו], ממילא לא רק שהתורה היא מי שאנחנו, אלא גם הקב"ה הוא עצם עצמיותנו- "אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל חד הם". התורה מפרשת מי אנחנו ומגלה שבאמת בשורשנו אנו אחד עם הקב"ה. כך כתוב לגבי הקשר בין איש ואישה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[טז] - "ודבק באשתו" זוהי הדבקות הפנימית, בלב ונפש. "והיו לבשר אחד" זוהי אף דבקות חיצונית שבה חוזר הקשר להיות כפי שהיה בבריאה בתחילתה, דבקות של אישיות אחת וגוף אחד.

הקב"ה וישראל הם באמת אחד אלא שיש נסירה, וישראל מתרחקים מאביהם שבשמים. התורה היא זו שמחזירה את ישראל לה' יתברך, אך לא לשמוע בקולו בלבד אלא עד כדי שהם מגלים שהוא אחד עימהם. "ביום חתונתו – זה מתן תורה", משמע, שהתורה אינה רק מגלה שהוא מצווה ואנו המצווים, אלא שעל ידי התורה מתגלה הדבקות שבין כנסת ישראל לקב"ה, "והיו לבשר אחד", שהקב"ה וישראל הם אחד.

התורה הכפולה שניתנה לנו בסיני, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היא הביטוי לאחדות שבין הקב"ה וישראל[יז]. התורה אינה שלמה כאשר מתגלה בה רק מערכת יחסים אחת של תורה שבכתב או של תורה שבעל פה, מצד הקב"ה בלבד או מצד ישראל לבדם. התורה שקיבלנו בסיני היא תורה כפולה. לכן פרשת יתרו אינה יכולה לעמוד ללא פרשת משפטים, וכן להפך. מתן תורה שבפרשת יתרו עוסק בצד האלוקי של התורה, ואילו פרשת משפטים עוסקת בצד האנושי של התורה, הנקבע בשכל האנושי:

ואלה המשפטים, הה"ד "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב" (תהלים קמז), אלו הדיברות. "חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל", אלו המשפטים[יח].

על הפסוק "חוקיו ומשפטיו לישראל" מחדד ה'שפת אמת' ואומר, שגם המשפטים של ישראל הם עדיין גם משפטיו שלו יתברך. מה שנעשה בשכלם של ישראל, בפלפול וסברה אנושית, גם אלו משפטיו של ריבונו של עולם[יט]. באותו אופן, גם הקביעה של רבותינו "שניים אוחזין בטלית- יחלוקו" מוסברת על ידי האחרונים כהלכה מדאורייתא. לדבריהם, "רחמנא אמר יחלוקו", ואף על פי שאין בתורה דין 'שניים אוחזין בטלית', בכל זאת דין זה הוא מדאורייתא. כיצד ייתכן הדבר? לפי הכלל "סברה היא למה לי קרא?" אנו לומדים שגם סברה שבשכלם של תלמידי חכמים משתווה למעמד של דין תורה. "שניים אוחזין בטלית יחלוקו" אמר הקב"ה. היכן? - בשכלם של חכמי ישראל. כיוון שקודשא בריך הוא וישראל חד, גם סברה של תלמידי חכמים אמר הקב"ה. ישראל הם שותפים בקב"ה ובתורה לכן הם מקבלים את הבעלות והסמכות בקביעת ההלכה והנהגת העולם. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". לומדים חז"ל, שהמשפט נתון לבני ישראל, גם אם הם ישפטו הפך מן האמת, כיוון שבית דין קבע כך, זוהי האמת[כ].

שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי

מצדו של ה' יתברך התורה היא תורה אחת- "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים". אולם מצידנו, במעמד הר סיני הוא יום חתונתנו, שמענו את דבר ה' כשתי תורות – "שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי"[כא]: פעם אחת כפי שהכלה שומעת את החתן- "דברים", ופעם שנייה כפי שהכלה אומרת במילותיה שלה את דברי החתן- "משפטים".

רבנו הרצי"ה זצ"ל היה מסביר "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי", ביחס לכל פרשיות השבוע המסודרות בזוגות-זוגות. בכל אחד מן הזוגות מתגלה נקודת המבט האלוקית ונקודת המבט האנושית. בספר שמות הזוגיות היא נהדרת: פרשות שמות ווארא מתארות את השעבוד במצרים ותחילת הגאולה; פרשות בא ובשלח מתארות את היציאה ממצרים; פרשות יתרו ומשפטים עוסקות במתן תורה; פרשות תרומה ותצווה עוסקות בשני הצדדים של ציווי המשכן; ופרשות ויקהל ופקודי מתארות את שני הצדדים של ביצוע המשכן. ישנה פרשה אחת שיוצאת מן הסדר הזה, היא פרשת כי תישא העוסקת בחטא העגל. בלשונו של הרצי"ה- "לחטא אין בן זוג" וישנו "פנצ'ר" בהופעה האלוקית. אם קודשא בריך הוא וישראל אחד, יש חסרון כשאחד מן הצדדים לא מתגלה בשלמות. אולם, בשביל ששני הצדדים יתגלו בשלמות, מוכרח שיהיה זעזוע ומשבר ביום החתונה. במערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל, מוכרח שהגילוי האלוקי יהיה תמיד שלם, ואילו הצד האנושי יתגלה כחסר וחלקי. החמה מופיעה תמיד בשלמותה, ואילו הלבנה מתגלה כחסרה ומתחדשת כל חודש, מחושך לאור. זהו כל עניינה של כנסת ישראל שנמשלה ללבנה, שהיא צומחת מתוך החושך.

כשאנו מתבוננים בתורה לא רק כציווי של הקב"ה לישראל אלא כדבקות בין שני הצדדים, מוכרחת לבוא נפילה כמו זו המתרחשת במתן תורה. זאת מכיוון שהצד של הכלה עדיין לא שלם ולא לגמרי מוכן לחתונה. חלק מן המשבר והנפילה הללו מתגלים כבר בחטא הנזכר במעמד הברית בפרשתנו "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", כמו גם חטא העגל. אולם דווקאמתוך המשבר מתרחש תהליך של התחדשות, היטהרות ותשובה, עד שהצד החסר זוכה להיכנס לחופה מתוך שלמות.

שְתַּיּם שֶהֶן אַרְבָּע

מפגש החתונה שבין החתן והכלה הוא מפגש בבחינת 'שתיים שהן ארבע'. לחתן יש את התודעה כמו שהוא יודע את עצמו ואת תודעתו כמו שהוא מתבונן על הכלה וחפץ בה. גם לכלה יש את התודעה שלה כמו שהיא יודעת את עצמה, ואת תודעתה כמו שהיא משתוקקת אל חתנה. אם כן, חתונה היא תמיד מפגש של ארבע תודעות: אלו של החתן והכלה בעצמם ואלו של החתן והכלה על בני זוגם כפי שהם נמצאים בתודעתם שלהם. במבט שטחי יש בחתונה מפגש של שניים- חתן וכלה, אך מבט מעין זה עלול לזמן התנגשות אינסופית בין שניהם, מפני השוני הרב שביניהם. לעומת זאת, אם אנו תופסים חתונה כמפגש של ארבע תודעות, ממילא ישנה התכללות ביניהם.

ארבע הדמויות השותפות בתהליך נתינת התורה- משה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים, הינם התגלות של ארבע דרגות מעין התודעות הקיימות בחתן וכלה. ארבע הדמויות הללו הינם בעצם שתי דמויות הנחלקות לארבע. שתי דמויות אלוקיות: האחת- מדרגת אלוקי שבאלוקי, והשנייה- מדרגת אנושי שבאלוקי. וכן שתי דמויות אנושיות: האחת- מדרגת אלוקי שבאנושי, והשנייה- מדרגת אנושי שבאנושי. כל דמות מבין ארבע הדמויות השותפות בנתינת התורה מגשימה ומבטאת אחת מן התודעות הללו. משה ואהרן הם ביטוי לשתי נקודות המבט של החתן. משה רבנו הוא נקודת המבט של גילוי אלוקות, כמו שהוא יתברך יודע את עצמו כביכול, (אלוקי שבאלוקי או חתן שבחתן), ואילו אהרן הוא נקודת המבט האלוקית על עם ישראל (אנושי שבאלוקי או כלה שבחתן). נדב ואביהוא ושבעים הזקנים מייצגים את נקודת המבט האנושית של הכלה. נדב ואביהוא מייצגים את נקודת המבט של הכלה על חתנה, (האלוקי שבאנושי או החתן שבכלה). ואילו שבעים הזקנים מייצגים את התודעה של הכלה כעומדת לבדה ואת האופן שבו היא מתבוננת בעצמה (האנושי שבאנושי או כלה שכלה).

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

משה רבנו מגלם בדמותו את מדרגת החתן שבחתן ואת התודעה האלוקית כמו שהוא יתברך יודע את עצמו, כביכול. משה הוא "איש האלוקים", האיש שבתוך האלוקים, החתן שבחתן. באופן עוד יותר מופלג אמרו: "משה איש האלוקים – כמו אלימלך איש נעמי"[כב]. משה רבנו עולה להר סיני למשך ארבעים יום וארבעים לילה, לא אוכל ולא שותה, ונעשה כדוגמת מלאך אלוקים.

משה רבנו נקרא בלשון רבותינו 'שושבינא דמלכא', ואהרן נקרא 'שושבינא דמטרוניתא'[כג]. שני השושבינים הללו מייצגים את נקודת המבט האלוקית, והם שקולים זה כנגד זה[כד]. לכן פעמים כתוב 'משה ואהרן' ופעמים כתוב 'אהרן ומשה'. ובכל זאת, אהרן לא עולה להר סיני, אלא נשאר עם העם. אם כן, מה פירוש שהוא שקול כמשה? – אלא, משה רבנו הוא נקודת המבט של גילוי אלוקות, ואילו אהרן הוא נקודת המבט האלוקית על עם ישראל והאופן שבו הקב"ה מתבונן על עם ישראל. אהרן הוא "אוהב שלום ורודף שלום" כפי שהקב"ה מתבונן בעם ישראל: "מה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה לזה"[כה].

מתן תורה הוא גילוי הצד האלוקי שבתוך הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, שנעשה על ידי משה רבנו. במתן תורה עולה עם ישראל באמצעות משה להר סיני, והולך אצל הקב"ה. השמחה היא אצלו יתברך. לעומת זאת, חנוכת המשכן היא הגילוי של הצד האנושי שבקשר, שהחתן בא לגור אצל הכלה. אז השמחה היא אצלנו, מפני שהקב"ה בא לגור עמנו ומשכין שכינתו בינינו. חנוכת המשכן נעשתה על ידי אהרן מפני שהוא מבטא את שלמות הקשר שבין קודשא בריך הוא לישראל. כל שמונת ימי המילואים משה רבנו מעמיד את המשכן אך לא יורדת אש אלא על ידי עבודתו של אהרן הכהן, אשר בו מתגלה נקודת המבט של הכלה.

נָדָב וַאֲבִיהוּא

בחנוכת המשכן מתרחשת אף נקודת המפגש בין דמותו של אהרן הכהן לדמותם של בניו נדב ואביהוא, אשר מתים בהקריבם אש זרה. רש"י מפרש בפרשתנו שהיה ראוי שהקב"ה ישלח ידו בהם כבר במעמד הברית, אך הקב"ה לא רצה לערבב צער עם שמחת התורה והמתין. על כך יש לתמוה, שהרי גם חנוכת המשכן היא זמן שמחה, ומדוע לא המתין הקב"ה גם אז? יש להשיב ולומר שבחנוכת המשכן מתגלה הצד האנושי של הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל. לכן היא הזמן המתאים להתגלות מדרגתם של נדב ואביהוא.

דמותם של נדב ואביהוא מייצגת את נקודת המבט של הכלה בחתנה, האנושי באלוקי. "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו", כמו הכלה שמסתכלת על החתן, ובלשונו של רש"י "נסתכלו והציצו"[כו]. מה חטא יש בראייה זו? הרי אצל משה רבנו כתוב יותר מזה - "ותמונת ה' יביט", ולמה הוא לא נענש? אלא שמשה רבנו שייך לנקודת המבט של החתן. הוא ואהרן לא באים מבחוץ, לכן אין להם נפילה. לעומתם נדב ואביהוא ואף שבעים הזקנים ניצבים בעמדה מבחוץ. לפי חז"ל כל אחד יש לו את המחיצה לעצמו[כז]. למשה יש מחיצה בפנים, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים"[כח], ממילא הוא לא מסתכל מבחוץ, ולא נוצר מתח בין החולשה והריחוק של מדרגת הכלה- ישראל, לבין קודשא בריך הוא. לכן אצל משה אף אין נפילה. אדרבה, התורה משבחת את משה ומרוממת אותו מעל כל הנביאים בדיוק בעניין זה "ותמונת ה' יביט"[כט]. וטעם הדבר מפני שהוא בן בית אצל ה' יתברך – "בכל ביתי נאמן הוא"[ל]. השוואתו לשאר הנביאים והתעלמות ממקומו הייחודי אצל ה' יתברך חמורה כל כך עד שאפילו אחותו שמסרה נפשה עליו, מצטרעת ונחשבת כמת[לא]. אמנם אצל אהרן, כיוון שהוא קשור לאומה הישראלית, "שושבינא דמטרוניתא" של החתן, מתחוללת ראשית הנפילה, "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו"[לב], אבל בעיקרו הוא שקול כמשה, כלומר, הוא שייך לתודעה האלוקית של החתן.

לעומת משה ואהרן, נדב ואביהוא מייצגים את נקודת המבט של הכלה על החתן. נדב ואביהוא מתקרבים אל הקודש שלא כדת, אשר לא ציווה אותם ה': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'"[לג]. בואם אל הקודש דומה לבואה של אסתר לפני המלך שלא כדת, שהרי היא לא נקראה לבוא אל המלך שלושים יום. אסתר מופיעה "אשר לא כדת" מפני שיש לה רצון עצום אל המלך - אהבה מקלקלת את השורה. אולם, דווקא המעשה הזה מוצא חן בעיני המלך- "וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו"[לד].

שלא כמו נדב ואביהוא, משה רבנו מגיע אל המלך כדת וכדין. הוא עולה להר סיני לאחר שלושת ימי הגבלה ואף מגביל את ההר. גם אהרן הכהן נכנס אל הקודש ביום הכיפורים כדת, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש"[לה]. משה ואהרן מייצגים את הצד האלוקי ומבטם תואם את רצון ה' יתברך ואינו חורג ממנו. לעומת זאת, נדב ואביהוא באים אל הקודש שלא כדת, "אשר לא ציווה אותם", ודווקא זו הדרך הרצויה לפניו יתברך. הם אינם מייצגים דעת אלוקים אלא הם "קרוביו של מקום"[לו] ומייצגים את כנסת ישראל כולה אשר נוגעת בקב"ה ודבקה בו עד מקום אשר לא כדת, אפילו למעלה מן התורה.

נדב ואביהוא שייכים לשורש של התורה, כמעלת ישראל שעומדים לפני הר סיני עוד לפני קבלת התורה, שכבר אז פסקה זוהמתן ומתוך כך ניתנה להם תורה, "אילו קרבנו לפני הר סיני, דיינו". מדרגתם של נדב ואביהוא היא מדרגה עצומה, עד כדי כך שבמיתתם משה מודה ואומר שהם גדולים ממנו ומאהרן: "גדולים ממני וממך"[לז]. מרן הרב קוק זצ"ל מסביר שעונשם של נדב ואביהוא מתפרש כך רק מצידנו[לח]. במדרגתנו השפלה והנמוכה איננו יכולים לעשות מעשה כמעשיהם. לפי מדרגתנו, עבודה זרה היא חטא, ומעשה זה חמור שאין כמותו. לעומת זאת, מצידם של נדב ואביהוא הגדולים אף ממשה ואהרן ולמעלה-למעלה מערכנו כאן, אין במעשה זה חטא, והאש המכלה אותם אינה עונש אלא גילוי של קדושת המקדש "בקרובי אקדש", למעלה מחיי העולם הזה. גילוי הצד האלוקי על ידי משה ואהרן אינו לגמרי ממשי, מפני שהם רק הארת קדושתו כלפינו ולא הוא יתברך בעצמו, כמובן, על כן גדולתם מוגבלת ויכולה להיכנס בגדרי העולם הזה. לעומת זאת, נדב ואביהו הם ממש עצם מעצמיה של כנסת ישראל ולא רק הארה. לכן שגבה מעלתם אף יותר ממשה ואהרן.

מדרגת החתן שבתוך הכלה היא המדרגה שבה החתן נמצא במחשבתה של הכלה עד כדי שהיא נמצאת עימו באחדות גמורה. מדרגה זו אינה מתגלה בעולם הזה כי הוא יתברך למעלה מגדרי העולם הזה. נדב ואביהוא הם היחידים שמגלים מדרגה זו בהיותם עולים למעלה מגדרי העולם הזה.

אי אפשר לחנוכת המשכן שבה מתגלה הצד האנושי שבקשר, בלי המדרגה של "בקרובי אקדש". רק באמצעות מדרגה זו נעשית הכלה שייכת למעלה. משה ואהרן נמצאים בעולם הזה, כי הם השלוחים לבטא את דעת אלוקים עלינו- חתן שבחתן וכלה שבחתן. אולם מדרגת נדב ואביהוא, החתן שבכלה, נוגעת עד למעלה-מעלה ממש, ועד למעלתה של הכלה לא כפי שהיא מופיעה בעולם הזה אלא כפי שהייתה אחור באחור, עוד לפני הנסירה. נדב ואביהוא במותם מגלים מדרגה עליונה זו, שכנסת ישראל נמצאת שם לפני הכול, לכן הם גדולים אף יותר ממשה ואהרן.

שִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

שבעים הזקנים אשר מתו בחטא המתאוננים, מייצגים את מדרגת הכלה שבכלה. אנו פוגשים אותם בנפילתם וחטאם כבר בפרשתנו - "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". האכילה והשתייה הם הביטוי המוחשי ביותר של הצד האנושי והארצי של הכלה. משה רבנו איש האלוקים, כשליח ומייצג הצד האלוקי, מסוגל לצום ארבעים יום וארבעים לילה, אך שבעים הזקנים, אינם במדרגה הזו. שבעים הזקנים במדרגתה של הכלה מגלים את מדרגת העולם הזה- "ויאכלו וישתו", שהכלה חייבת להשתתף כפי שהיא, במדרגתה. אולם כיוון שהכלה עדיין לא בשלמותה, מוכרחת שתהיה נפילה. במתן תורה ישנו גילוי הצד האלוקי ובו נוצר רק סדק קטן בין הכלה לחתנה. לאחר מכן בחנוכת המשכן מתגלה הצד האנושי במלוא תוקפו. מדרגתם של נדב ואביהוא, האלוקי שבאנושי, מתגלה בחנוכת המשכן בהיותם נשרפים באש ה'. למטה מכך, מדרגת שבעים הזקנים, האנושי שבאנושי, מתגלה בתוך המחנה בחטא המתאוננים, בעניינים אנושיים וגשמיים. כמו נדב ואביהוא, גם אותם אוכלת האש, "ותאכל בקצה המחנה". שרפות אלו הן בבחינת "איש ואישה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן"[לט].

בחטא העגל רצו בני ישראל דבקות אלוקית, "חג לה' מחר", ומשה, כאיש האלוקים, מבין את עמדתם, גם אם יש בה חסרון. לכן הוא אף מוסר נפשו עליהם- "אם אין מחני נא מספרך". לעומת זאת, בחטא המתאוננים לא מתגלה כל בקשה לדבקות אלוקית אלא האכילה בעצמה[מ]. לכן תגובתו של משה כה מנוגדת לזו שבחטא העגל, והוא זועק, כמעט בייאוש, "האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו?"[מא]. בחטא זה מתגלה מדרגת הכלה שבכלה כפי שהיא מתגלה בעולם הזה ומשה רבנו, איש האלוקים, אינו יכול להבין מדרגה מעין זו. במקום אחר הארכנו לבאר שמעלת הזקנים מתבארת מתגובת ה' יתברך למשה שיאציל מרוחו עליהם – "ויתנבאו ולא יספו"[מב]. מתוך כך אומר משה "ומי ייתן כל עם ה' נביאים". כלומר, שעל ידם מופיעה ומתפשטת הסגולה של כל בני ישראל מצד עצם טבעם כנביאים החפצים ודבקים בו יתברך[מג].

הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן

בתוך הרביעייה שאנו עוסקים בה, אנו מוצאים סוד 'אופן בתוך אופן'. כאשר מציבים גלגל אחד קטן בתוך גלגל אחד גדול, מתקבלים שני גלגלים אחד בתוך השני. האופן הקטן שייך למדרגות הביניים- דרגת אהרן, האנושי שבאלוקי, ודרגת נדב ואביהוא בניו, האלוקי שבאנושי. הכלה שבחתן והחתן שבכלה. בין שני הצדדים הללו ישנו קשר של התכללות[מד]. ההתכללות היא תפקידו של אהרן, השייך גם לצד האלוקי וגם לצד האנושי, ופועל על מנת לקרבם: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה"[מה]. אהרן נע מהכא להתם ומהתם להכא ושומר על שני הצדדים.

האופן החיצוני שייך למדרגת הקצוות- משה רבנו מחד גיסא ושבעים הזקנים מאידך גיסא. אופן זה עולה גבוה יותר מהאופן הפנימי אך יורד למטה ממנו. משה רבנו, האלוקי שבאלוקי, מאציל את רוחו על שבעים הזקנים, האנושי שבאנושי, כפי שהחתן נותן אמון בכלה. אין כאן עיסוק בהתכללות, כמדרגת אהרן כהן, אלא נגיעה בקצוות. משה רבנו בעצמו הוא איש קצוות, "מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלקים"[מו]. מצד האלוקות שבו, הוא יותר ממלאך אך מצד האנושיות שבו הוא איש בעל עוצמה וכוח. הוא היחיד שהצליח להרוג את עוג מלך הבשן ואף להקים את המשכן. משה רבנו נותן לבני ישראל את מקומם להיות בדרגת כלה שבכלה מתוך האמון שגם הכלה, שורשה האמיתי הוא בחתן. על כן, כפי שהזכרנו בפתיחת הדברים, בפרשת יתרו שעוסקת בהארת הצד האלוקי לבדו, התורה ניתנת על ידי משה רבנו איש האלוקים ומלבדו – איש לא יעלה בהר, והיחידים שמוזכרים הם הזקנים: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ"[מז]. נעוץ סופן בתחילתן.

מן הפסוק "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" אנו לומדים שפרשת משפטים מהווה השלמה של הצד האנושי שבקבלת התורה[מח]. על בסיס זה ניתן אף לומר "אחת דיבר אלוקים, ארבע זו שמעתי" כלומר, שהאחד הופך לשניים שהם ארבע. לכל דמות וצד יש גם את הצד השני שבקרבו. לכל צד יש את המחיצה שלו: משה מחיצה משלו, אהרן מחיצה לעצמו, נדב ואביהוא מחיצה לעצמם, ושבעים הזקנים מחיצה לעצמם[מט].

יהי רצון שנזכה במהרה לסיהרא באשלמותא, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, ויתגלו כל הצדדים יחד בבניין שלם.

[א] שמות כד ט

[ב] שמות כד יא

[ג] עירובין נד ע"ב: "ת"ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם".

יש להעיר ולומר כי כאן מתואר מה שהיה אחרי מות נדב ואביהו, אך לפני מותם, בני אהרן ששימשו כמדרגה בקבלת התורה היו נדב ואביהו כפי שמפורש בפסוקים שהבאנו.

[ד] שמות יט ז

[ה] שמות יט כב

[ו] דברים ט כ

[ז] שמות כד יא

[ח] אומר הכתוב "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא א) ומביא רש"י את דעת ר' שמעון בן מנסיא- "בקצינים שבהם ובגדולים". וכן רש"י במדבר יא טז "אספה לי"- ... והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עימהם, שנאמר (שמות ג טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלוהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן".

מעניין לשים לב, ששבעים הזקנים ונדב ואביהוא נקראים בפרשתנו "אצילי בני ישראל", גם לאחר חטא המתאוננים שוב מופיע השורש א.צ.ל בהקשר לשבעים הזקנים- "ויאצל מן הרוח אשר עליו". שם מאציל משה מהרוח שעליו על שבעים הזקנים אשר מחליפים את שבעים הזקנים שמתו בחטא.

[ט] תענית ד ח

[י] מהר"ל, הקדמה ראשונה ל"גבורות ה'": "... נמצא כי אין התורה סיבה בעצם לעולם הבא רק לאריכת ימים. משל זה שהתורה נותנת חיים לאדם בעולם הזה ואין התורה סיבה לעולם הזה, אבל כאשר התורה נותנת חיים לאדם בעולם הזה, אז בעצמו הוא בעולם הזה. וכך התורה סיבה בעצם לאריכת ימים ואינה סיבה לעולם הבא...".

[יא] אבות דרבי נתן, ל"ד יא: "עשרה נקראו חיים ... תורה נקראת חיים שנאמר: (משלי ג יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

[יב] ראה בדברי מרן הרב קוק, על דרך דבריו של המהר"ל להלן. שמונה קבצים קובץ א, תשפ"ה: "העולם הרוחני בגדולתו, הוא מתמלא לבדו. אינו צריך להקדמות ולימודים, הכנות ותוארים, מצד עצמו. כל התלמוד והמוסר המכשיר את היחיד ואת הכלל לחיי עולם, באמת אינו כ"א פועל שלילי להסיר את הרשעה והבערות, כדי שיוכל האור העליון להתפשט בכל גבורתו ורוחב התפשטותו". וכן ראה קובץ ג סא וקובץ ה רפ"א.

[יג] נידה סא ע"ב

[יד] ראה שמונה קבצים- קובץ א שע"ו, קובץ ג של"ו

[טו] זוהר ח"ג עג

[טז] בראשית ב כד

[יז] כך עונה שמאי לגר ששואלו "כמה תורות יש לכם?"- "שתי תורות- תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (שבת לא ע"א)

[יח] שמות רבה ל ט

[יט] שפת אמת תרל"ז תרמ"ד

[כ] "יצא מבית דין זכאי אין מחזירים אותו לחובה" (ספרי דברים קמ"ד) וראה שפת אמת תרל"ז.

[כא] תהלים סב יב

[כב] פרי עץ חיים שער השבת יט

[כג] זוהר ח"ג נג ב

[כד] רש"י שמות ו כו "הוא אהרן ומשה".

[כה] תנא דבי אליהו כח טו

[כו] שמות כד י "ויראו את אלוקי ישראל"

[כז] רש"י שמות יט כד: "ועלית אתה": "אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והם מחיצה לעצמם. 
משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה'".

[כח] שמות כ יז

[כט] במדבר יב ח

[ל] במדבר יב ז

[לב] דברים ט כ

[לג] ויקרא י א-ב

[לד] אסתר ה ב

[לה] ויקרא טז ג

[לו] "מיודעיו של מקום" בלשונו של רש"י, ויקרא י ג ד"ה "הוא אשר דבר"

[לז] ויקרא רבה יב ב

[לח] מאמרי הראי"ה ב, דברים שבעל פה, "ניגודים", עמ' 464: "כדי להביא לידי גילוי את ההארה של התשובה העצמית ביחסה אל מצב הרוחני של העולם החיצוני, שהיתה נחוצה בזמן השראת השכינה בריכוז מקום המשכן, היה דרוש מאורע דו פרצופי, שנושאיו יהיו למעלה מן החטא, ואולם הצורה, כלפי חוץ, מצד מקבלי הרושם, תהיה הטיה כלפי החטא, והנה נתקדש בקרוביו קדושי עליונין שבכהונה, נדב ואביהו, שהקריבו אש שהיא עדיין זרה לפי מצב התפיסה של השדרות הנמוכות של האנושיות- "בקרובי אקדש". ראה בעניין זה גם שמונה קבצים ו רסה; אוה"ק ג עמ' שס

הארכנו בחטא נדב ואביהוא ובתיקונו בעבודת יום הכיפורים בשיחה לפרשת אחרי מות-קדושים תש"ע

[לט] סוטה יז ע"א

[מ] רש"י לבמדבר יא טז, ראה הערה ח

[מא] במדבר יא יב

[מב] במדבר יא כט

[מג] במאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר- מהר סיני לקברות התאווה", בתוך הספר "מציץ מן החרכים".

[מד] כשה' רוצה להשמידו בעקבות חטאו בעגל, כתוב, ש"תפילה עושה מחצה" (ויקרא רבה י ו). תפילתו של משה הצילה אותו מהשמדה, ובניו אלעזר ואיתמר נשארו. אך מותם של נדב ואביהוא הוא גם מוות של אהרן אביהם.

[מה] אבות א יב

[מו] דברים רבה יא ד

[מז] שמות יט ז

[מח] הרחבנו בנוגע לחצי האנושי וחצי אלוקי בשיחה לפרשה זו בספר "בקרבך קדוש".

[מט] רש"י שמות יט כד 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן