במסכת שבת מופיעה ביקורת חסרת תקדים על משה רבנו, ביחס להערכתו הפסימית אודות תגובת ישראל כלפי שליחותו להוצאתם ממצרים: "והן לא יאמינו לי"[1].
על כך אומרת הגמרא: "החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: והן לא יאמינו לי וגו' וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל (וגלוי לפני הקב"ה שישראל מאמינים). אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים, דכתיב: 'ויאמן העם' בני מאמינים, דכתיב: 'והאמין בה' ', אתה אין סופך להאמין, שנאמר: 'יען לא האמנתם בי'"[2].
אין זה קל לאדם להכיר אף את עצמו. למען האמת, אנו מכירים מעט מזעיר מעצמנו[3]. עיקר ערכם של החיים האנושיים נעלם ממבטנו הפשוט. חיי האדם מיוסדים בעיקר על צלם אלוקים שבו, ועיקר חייו הוא נשמתו האלוקית[4]. כנגזרת מכך מבינים אנו, שביסוד חיי האדם מסתתרת אמת אלוקית אדירה, שאנו מזהים חלק מינורי מאוד מהפוטנציאל האינסופי הגלום בה. זקוקים אנו להתבונן ולהעמיק רבות, בכדי לשער ולהעריך את המשמעות העיקרית והיסודית הטמונה בחיינו.
למעלה למעלה מכך, הוא ערכם וסגולתם של החיים הישראליים. הערך המקורי של החיים הישראליים, הוא נשגב אף למעלה מבינתו והערכתו של אדון הנביאים. אף משה רבנו - שאין בעולם למעלה ממנו בבהירות דעת אלוקים - כאשר הוא ניצב אל מול המציאות הקשה של השקיעה במ"ט שערי טומאה, הוא אינו מצליח להתרומם אל סוד החיים הישראליים, לעומק ודאות הקשר המוחלט בין האומה הישראלית לבין הרוממות האלוקית. אמת עליונה פנימית זו, גלויה ובהירה היא רק לפני הקב"ה, מפני שהיא שייכת לערכים האלוקיים של הבריאה[5].
השיעור הנלמד כאן הוא עצום. הוא שיעור שאף משה רבנו לומד אותו, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהוא נוגע לכל אחד ואחד מאתנו. העובדה שליקוי זה התגלה אף אצל משה רבנו, הוא שיעור מרעיד ומזעזע. כמה קל להיכשל בליקוי זה, כמה קל לה לסגולה הישראלית להעלם מעינינו.
תוקף מיוחד לשיעור זה יש כלפי מנהיגות בישראל. משה רבנו הוא המנהיג הישראלי הראשון. הוא עתיד לצקת את יסודות החיים המרכזיים לחייה ההיסטוריים של האומה. פרשתנו מלמדת אותנו שיעור עצום לדורי דורות, מהי התכונה היסודית של מנהיג בישראל, וכיצד ניתן להוביל את האומה לגאולתה.
שיעור זה הכרחי הוא במאוד לתקופתנו. האמונה בגאולה והיכולת להיות שותפים אמיתיים בתהליך התחייה המופלא אותו עובר עם ישראל בדורותינו, מעמיד אותנו בכל פעם מחדש באותו מבחן אמוני ביחסנו לעם ישראל, ובאמונתנו בהיותו ראוי לגאולה. הלימוד של "הם מאמינים בני מאמינים", צריך להיות נר לרגלינו. אין זו אמונה עיוורת, אלא אמונה פנימית מאוד הדורשת ומחייבת העמקה וחכמה רבה.
גאולת מצרים, היא אם כל הגאולות, ומתוך כך יש לנו שמחה ואחריות מיוחדת במפגש המחודש עם פרשיות ספר שמות, כמשנת היסוד ללימוד עקרונות חיינו בדור של גאולה.
