לאחר יציאת מצרים ומתן תורה הגענו לחלק השלישי[1] של יצירת האומה שבספר שמות: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[2], מציאות ממשית וקבועה של השראת שכינה בלב החיים הלאומיים.

מעניין הדבר, שדווקא משימה כל כך אצילית של קודש, זקוקה בכדי להיבנות, לשותפות כלכלית על ידי גיוס תרומות מהעם. יציאת מצרים ומתן תורה לא עלו כסף, להיפך - ממצרים עוד יצאנו מורווחים "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"[3].

אמנם, ניתן לראות דווקא בכך התקדמות. לא לחינם תשלום הממון לטובת המשכן מכונה על  ידי התורה תרומה, זאת משום שהנתינה היא עצמה מרוממת. היא איננה הפסד, אלא ריווח גדול. היא העלאת החיים כולם. הממון והרכוש הם מהקניינים האהובים על האדם, אשר בדרך כלל הם מוציאים אל הפועל ומבטאים את האהבה העצמית והאנוכיות של האדם. וראה זה פלא, עם ישראל מתבקש לתת משלו ולהיות שותף ממוני בבניין הקודש, והאומה כולה מתעוררת ומשתתפת בממונה להקמת הקודש. "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר"[4]. כל זה שייך לצביון החיים הישראלי.

בביטוי אמונת אחדות ה' שבקריאת שמע, אומרים אנו פעמיים בכל יום: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"[5] וחז"ל מבארים ש"בכל מאודך" הכוונה היא "בכל ממונך"[6]. לא לחינם זה נאמר אחרון מכל ביטויי אהבת ה', מפני שבהרבה מובנים זה הכי קשה, ולפעמים אף יותר קשה ממסירות נפש של מסירת החיים[7]. מטרת היציאה ממצרים ברכוש גדול אינה לספק את הצרכים הגסים של הפרט, אלא להעמיד אומה שלמה בכוחותיה, שגם הממון שלה מצורף ומרומם לקודש.

חז"ל מרחיבים בכך ואומרים ששלושה סוגי תרומה[8] מופיעים בפרשתנו: א. מחצית השקל לקניית קורבנות הציבור. ב. מחצית השקל מהם יצקו את האדנים. ג. תרומה חופשית של החומרים הנדרשים לבניית המשכן וכליו.

אם נשים לב, נראה כי יש כאן שלושה סוגי ממון, שאת כולם אנו מרימים לה'.

א. כסף קניין - הכסף משמש ככוח קנייני, מכוח ההסכמה בין האנשים, לכסף יש שווי מסוים, ואיתו אפשר לקנות רכוש. בעזרת כסף זה, רכשו את הקורבנות.

ב. כסף כבעל שווי מתכתי מצד עצמו - חומר הכסף. בזמנו המטבעות עצמן היו ממש מכסף והיו שוקלים אותם, והשווי שלהם הוא שווי מתכתי. ממתכת זו עצמה יצקו את אדני המשכן.  

ג. נכסים - מיטלטלין, רכוש. עם ישראל תרם את החומרים עצמם לייצור המשכן.

מגוון התרומות הללו מבטא את הקשר המקיף של הממון הכלכלה הישראלית אל הקודש. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"[9] זוהי הפרשה הקטנה שכל גופי התורה תלויים בה[10], ובאחדות האלוקית השרויה באומה פנימה גם חיי הכלכלה הענפים קשורים לקודש.

כל זה קשור לתפיסה הכוללת של הכלכלה הישראלית. כפי שהתרגלנו ללמוד מיציאת מצרים, השוני בין עם ישראל לבין אומות העולם איננו רק בקודש בפני עצמו, אלא במכלול תחומי החיים. נכון, גם לעם ישראל יש כלכלה פורחת, יש עסקים מצליחים. ההבדל היסודי מתחיל מן המטרה. לשם מה כל זה? לשם מה אנחנו רוצים לעשות עסקים? מהי מטרת העל של הכול?

התשובה הישראלית הבסיסית לאלה השאלות היא ביסודה אחת ותמציתית: לשם הקודש. זוהי מטרת העל האדירה של חיינו כולם, שאף העולם הממוני והכלכלי הוא אמצעי לה, ועמו מתרוממים אנו אל הקודש: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[11].

[1] שיחות הרצ"י על הפרשה

[2] שמות כה ח

[3] בראשית טו יד

[4] שמות לו ח

[5] דברים ו ה

[6] ברכות נד.

[7] "ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם" (חולין צא.)

[8] רש"י שמות כה, ב: "תקחו את תרומתי - אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן א' תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש באלה פקודי. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד".

[9] משלי ג ו

[10] ברכות סג.

[11] ראש פרשתנו