בפרשתנו, פרשת בא אנו קוראים אודות סופה של הגלות הראשונה, גלות מצרים. בעיצומה של מכת חושך, (ויש דעות הסוברות שהיה זה רק לאחר שהסתיימה המכה) נקרא משה לארמון פרעה. מתפתחת ביניהם שיחה, קצרה יחסית אך שונה מהשיחות שהיו ביניהם. נאמרו בה דברים שונים מאלו ששמענו עד כה.

שיחה שונה בין פרעה למשה

פרעה אומר למשה: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (י, כד). ועל כך משיב משה: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ".

דברי פרעה אינם מובנים. מה ביאור דרישתו: "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג"? מה היתה מטרתו בכך? גם תשובת משה, שהשיב: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת..." לא היתה ברורה, איך התכוון משה להשתמש להקרבה ברכוש נכרי ועבודה זרה?

גם אחריתה של שיחה קצרה זו אינו ברור. בסיומה אמר פרעה למשה: "לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". מדוע אמר לו כך? מדוע לא רצה לראותו עוד?

דרישת צאן ובקר

האלשיך מבאר שהתנהלות בני ישראל היתה תמוהה בעיני פרעה. לאחר שהסתיימה מכת חושך, וראה פרעה את כל בני ישראל בארצו, הופתע מדוע הם לא ניצלו את מכת חושך וברחו ממצרים. הוא העריך שיכלו לברוח, אך לא עשו זאת משום שחששו שמא בעקבות התנהלותם האיטית עם הבקר והצאן, המצרים ירדפו אחריהם בתום מכת חושך וישיגום. ולכן ניאות להסכים לבקשתם לצאת ממצרים ואף אישר שגם הטף ייצא עמהם, אך התנה זאת בהשארת הצאן והבקר במצרים. הוא התיר יציאה לכל מי שיכל לברוח ממצרים בעת מכת חושך.

בעקבות דרישתו החריגה של פרעה 'רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג', שאל אותו משה: איך אתה אומר זאת, וכי 'אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת'? ברור היה למשה שפרעה לא יתן, שהרי זו תועבת מצרים. וגם אם יתן, שאל אותו משה: וכי יעלה על דעתך שנקריב זאת, 'וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ'? ועל כן 'וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ... כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ'.

השיחה האחרונה לפני מכת בכורות

תגובת פרעה לא איחרה לבוא. "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם" פרעה ראה שבשלושת ימי האפילה יכלו בני ישראל לברוח, ולא עשו כן. מחשבה זו הביאה אותו לשכרון חושים גדול יותר ולמסקנה, שהם התעכבו בגלל מעשה מכשפים והכל תלוי ברצונו, שלא יכלו לצאת ללא רשותו, ועל כן חיזק את ליבו, ואמר למשה את דבריו החריגים: "לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת".

בכל השיחות של משה עם פרעה עד כה, לא הוזכר המקנה כלל, תמיד אמר משה בשם ה' 'שלח את עמי ויעבדוני'. מששמע פרעה שמשה דורש שיילכו שלושה ימים לחוג עם מקניהם וטפם, ובפרט שאמר 'לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה', חשב שהקב"ה לא ציווה, אלא משה בודה זאת מלבו ומחדשם כעת, ועל כן חיזק פרעה את ליבו.

לאחר שהסיק שמשה בדאי, אמר לו בכעס 'לֵךְ מֵעָלָי... אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי'. רוצה לומר, הואיל ומילאתי את כל דרישות ה', וכעת אתה מוסיף דברים שלא ציווה, הרי התחייבת בנפשך ואתה בן מות, כמורד במלכות.

בעמדו לפני פרעה, נצנצה רוח הקודש במשה. הוא ראה שבתחילת מכת בכורות יבוא אליו פרעה. מאחר שידע שזו האחרונה במכות מצרים, ולאחריה ייצא העם וייגאלו משם, אמר משה לפרעה: 'כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ'. 'כֵּן' מלשון כנות, כשכוונתו לומר: אמת דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך, כי לא אצטרך אליך ולא אכבדך עוד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.