שלושה אחים הנהיגו את ישראל במדבר- משה אהרון ומרים. מביניהם ברור שמעמדו האישי של משה גבוה ומרכזי יותר- משה זוכה למדרגת נבואה עליונה והוא 'שקול כנגד כל ישראל'. אך לדורות הבאים דווקא מאהרון ומרים נמשכו שושלות חשובות של הנהגה: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים- בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים... כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים". הכהונה נמשכת מאהרון ושושלת המלוכה של דוד מיוחסת למרים, ואילו לבני משה אין מעמד כלשהו.
מסתבר לתלות את ההבדל בבני הזוג של שלושת המנהיגים. אהרון ומרים התחתנו עם בני שבט יהודה החשובים: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה", "וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת-אפרת קרי מרים", ואילו משה התחתן עם גיורת- ציפורה בת יתרו. המהר"ל מבאר שדוקא בגלל מעלתו הגדולה של משה, ששקול כנגד כל ישראל, הוא מוכרח להתחתן עם גיורת שבאה מבחוץ, כדי שלא תהיה לו שייכות לצד פרטי כלשהו בישראל. אך ייתכן שההכרח הזה הוליד לבסוף חסרון בבניו.
אלא שהתורה סותרת את ההסבר הזה. משה אינו היחיד שמתחתן עם בת יתרו: "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס", 'מבנות פוטיאל- מזרע יתרו'. מאלעזר ומפנחס בנו נמשכת עיקר השושלת של אהרון שממנה הכהונה הגדולה לדורות, והנישואין לגיורת לא פגם בה. אפשר לומר שגם אצל אהרון הייתה אפשרות עקרונית לטעון שיש פגם בשושלתו, וכפי שאכן טענו כנגד פנחס: "שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן", אך מעשה הקנאה של פנחס שהיה מכוון בדיוק לענין זה של ההיבדלות מן הגוים 'טיהר' את שושלתו, ומאז קיבל "ברית כהונת עולם".
באופן אחר אפשר לבאר שהצד של יתרו במשפחת משה יותר דומיננטי מאשר במשפחת אלעזר. משה מגיע אל יתרו ומצטרף לביתו ולמשפחתו, ואילו אלעזר לוקח את בת יתרו אליו. בפרשתנו מתבאר יותר מכך- לפי המסופר בפרשת שמות מבואר שכאשר משה מצטווה לעזוב את יתרו ולחזור אל עם ישראל הוא לוקח איתו את אשתו ובניו, אך בפרשתנו מתבאר שלמעשה ציפורה ובניה נשארו בבית יתרו ולא היו שותפים לכל תהליך יציאת מצרים. רק כאשר יתרו מחליט בעצמו להצטרף לעם ישראל לקראת מתן תורה הוא מביא עמו את אשתו ובניו של משה ומאחד סוף סוף את המשפחה.
חז"ל מביאים הסבר נוסף שלפיו השייכות של בני משה לצד של יתרו לא היתה רק בהשפעה חיצונית אלא נקבעה בהסכם שקבע את גורלם לעתיד: 'בשעה שאמר משה ליתרו: תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך – ואני נותנה לך לאשה! אמר לו: מהו? אמר לו: בן שיהיה לך תחילה, יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים. וקיבל עליו. אמר לו: השבע לי. וישבע לו. שנאמר: "ויואל משה" ואין "אלה" אלא שבועה ...וכוונתו (של משה), שידע שיחזיר חמיו למוטב כמו שעשה – שהרי נתגייר. מכל מקום נענש, שבן בנו נעשה כומר לעבודה זרה'. לפי דברי חז"ל מובן שלא מדובר רק על חסרון שמונע מעלה אלא על בעיה מהותית שגרמה לתוצאות שליליות בהמשך הדורות.
אלא שלמרות שבני משה נדחו בתחילה מההנהגה מסיבה זו, חלקם לא ויתר עליה וניסה את כוחו בתקופת השופטים בה היתה חסרה הנהגה קבועה ורצופה. ספר שופטים מסתיים בשני סיפורים שמייצגים את התקופה כולה- פסל מיכה ופילגש בגבעה. המפרשים נחלקו האם אירועים אלו התרחשו בסוף התקופה או בתחילתה, וממחלוקתם נראה ג"כ שבסיפורים אלו מופיע העקרון הכללי של תקופת השופטים- או כהקדמה או כסיכום.
בסופם של שני הסיפורים האלו מופיעות שתי דמויות מקבילות: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנָשֶה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי", ולעומתו: "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם". לפי חז"ל יהונתן ופינחס הם בני דודים שניים- נכדיהם של משה ושל אהרון. לכל אחד מהם יש מקדש שנמצא באחריותו- פינחס הוא הכהן הגדול במשכן שילה ויהונתן הוא הכהן בבית מיכה שבו מקדש לע"ז. הגמרא מתארת שהיתה תחרות כמעט גלויה בין שני המשכנים: 'מגרב (מקומו של פסל מיכה) לשילה ג' מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה'.
ההדגשה של יהונתן לעומת פינחס מלמדת שהתחרות הזו קשורה למחלוקת על ההנהגה. פנחס משמש כנביא וככהן גדול כפי שמוזכר שם: "וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וּפִינְחָס... עֹמֵד לְפָנָיו", וגם יהונתן משמש כ'נביא' וכ'כהן': "וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה... וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם". נראה שיהונתן סבור שכיוון שהוא נכדו של משה רבנו הוא זה שצריך להנהיג את האומה ולא פינחס נכדו של אהרון כיוון שמעלתו של סבו משה היתה גדולה משל אהרון.
חז"ל מבארים ששמו של משה הוסתר משום כבודו ולכן נוספה לשמו נ' ויונתן יוחס ל'מנשה'. היחוס למנשה בא גם לומר שעשה כמעשיו של מנשה מלך יהודה שחטא והחטיא בע"ז. נראה שיש כאן רמז נוסף: משה עצמו דומה למנשה כיון שהיה מנהיג האומה ונחשב כמלך, ומלבד זאת משה היה גם כהן גדול בשבעת ימי המילואים. לכן סבר יהונתן נכדו שיש עדיפות למשפחת משה ששימש בשני התפקידים יחד, לעומת בני אהרון ומרים שחלקו ביניהם את שושלות המלוכה והכהונה.
מסתבר שבאמת מעלתו של משה גבוהה כ"כ ודווקא משום כך לא ניתן להמשיך אותה כשושלת: "וְלֹא קָם... עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה". וכן יש לומר שעיקר מעלת משה היא 'כתר תורה' שלעומת כתר כהונה וכתר מלכות אי אפשר לקבע אותה בשושלת מסוימת אלא 'כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים."
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.