בסיום פרשת משפטים מתואר שלב נוסף במתן תורה שבו שותפים במיוחד 70 הזקנים. במאמר אחר ביארנו שמעמד זה הוא כעין 'מתן תורה לאומות' שהרי האומות גם הם 70 במספרם. כנגד זה הפרשה פותחת בניגוד שבין תורתנו לתורת האומות: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם - לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּנִּיחַ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהוֹלֵךְ לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כָּפַר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּחִלָּה, וְאַחֲרֵי כֵן כָּפַר בַּתּוֹרָה".

מבין דיני התורה המשפטים במיוחד דווקא מתאימים לאומות העולם. אחת מ7 מצוות בני נח היא מצוות הדיינים: "ועל דעתי (הרמב"ן), הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן". כלומר שמצווה זו כוללת כ30 מצוות מתוך תרי"ג המצוות של ישראל. אם כן הציווי על רוב המצוות בפרשת שופטים הוא ציווי גם לאומות העולם, ומצד זה אלו 'המשפטים אשר תשים לפני כל בני האדם' ולא רק 'לפניהם'. אלא שדברי המדרש מכוונים כלפי אדם מישראל וכלפיו נאמר שאם 'מַּנִּיחַ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהוֹלֵךְ לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם' הוא ככופר. מסיבה זו מובן שהמדרש צריך לדייק ולומר שאפילו "שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁאֻמּוֹת דָּנִין אוֹתוֹ הַדִּין כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל - אָסוּר לְהִזְדַּקֵּק לִפְנֵיהֶם".

יתר על כן, מהגמרא משמע לכאורה שערכו של המשפט אצל בני נח אינו אנושי בלבד. המקור לשבע מצוות בני נח הוא בציווי היחיד המפורש אצל אדם הראשון - הציווי על עץ הדעת: "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל", ולפי אחת השיטות "אֱלֹקִים זוֹ דִּינִין דִּכְתִיב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים". כלומר שגם דייני האומות נקראים 'אלוהים' ואם כן גם עליהם נאמר לכאורה כפירוש הרמב"ן: "כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט הוא יצדיק והוא ירשיע... וכך אמר משה כי המשפט לאלהים הוא..."

נראה שיש רמז בפרשתנו היכן בכל זאת נמצא הבדל בין משפטי ישראל ומשפטי בני נח. במעבר בין תחילת הפרשה שעוסקת בדינים שבין אדם לחברו לבין סופה שעוסק בכמה דינים שבין אדם למקום מופיעים דיניהם של הדיינים עצמם: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת. וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ...  לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".

את הרצף של דיני הדיינים קוטעים שני דינים ששייכים לחלק הקודם: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לו. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". ייחודם של שני דינים אלו שאין בהם מי שתובע את העבודה או העזרה ובכל זאת התורה תובעת מהאדם להשיב אבדה ולסייע בפריקת החמור. שני דינים אלו מיוחדים לישראל ובן נח פטור מהם. נראה שלכן הוכנסו בתוך דיניהם של הדיינים עצמם כיוון שחיוב זה מלמד על מדרגת הדין של ישראל שהיא נעלה מזו שאצל האומות.

התורה 'מקצינה' את החיובים בשני דינים אלו שהם גם כלפי 'אויבך' או 'שונאך'. חיוב כזה אפשרי רק על פי ההבנה של אחדות עם ישראל שגם הרשעים שנחשבים בצדק כאויבים ושונאים עדיין הם אחים. ממילא גם חובתם של הדיינים לשפוט אינה רק מצד המחויבות כלפי הקב"ה אלא מצד האחריות על אחיהם מישראל.

נראה שמסיבה זו אומר הירושלמי (מובא ברמב"ן שם): "בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו... אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו" כיוון שאחריותו של הדיין מבני נח אינה כאחריותו של דיין מישראל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.