"רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". מנין זכה בצלאל למעלה זו? המדרש מבאר שזכותו של סבו עמדה לו: 'מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן חוּר, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (בחטא העגל) נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הִנִּיחָן, עָמְדוּ וַהֲרָגוּהוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ... כָּל בָּנִים הַיּוֹצְאִים מִמְּךָ אֲנִי מְגַדְּלָם שֵׁם טוֹב בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'.

ניתן לראות זאת בסדר הפסוקים. הפרשיה של בחירת בצלאל היא כמעט האחרונה שנאמרה למשה בעלייתו הראשונה להר סיני. אחריה מופיעה עוד פרשיה קצרה על מצוות שבת ואז: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת". משה נמצא בהר סיני 40 יום ו40 לילה וביום האחרון שהיה שם: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר"- 'השטן מצא את ידיו אותה שעה שהיה משה נראה תלוי בין השמים והארץ, והיו מראין אותו באצבע, ואומר: כי זה משה האיש. אותה שעה עמד עליהם חור, ואמר להם: קציעי צואריא, אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה! מיד, עמדו עליו והרגוהו.

משה התעכב בהר סיני עד למחרת ובאותו זמן נאמרו לו הפרשיות האחרונות. ביניהם נאמרה לו גם פרשיית בחירת בצלאל מבלי לבאר לו את ההתרחשות שהיתה אותו זמן לרגלי ההר, שהיא הסיבה לבחירה זו. רק כאשר ירד מן ההר התבררה לו האמת.

עדיין יש לבאר- מדוע השכר על מסירות הנפש של חור היה באופן זה דווקא? נראה שהמדרש רומז לכך בביטויו של חור כלפי העם 'קציעי צואריא'- קטועי צוואר. מה משמעות הביטוי הזה וכיצד הוא קשור לחטא העגל?

תפקידו של הצוואר הוא לקשר בין הראש לגוף. הראש הוא החלק העליון באדם- מקום השכל והמחשבה, והקשר בין הראש והגוף הוא כעין 'קושר רוחני בגשמי'. המעבר מהתחום הגשמי לתחום הרוחני מצריך שלב ביניים שבו שני הצדדים מתקרבים- הגשמי מתעלה ככל יכולתו והרוחני יורד ככל יכולתו. השלב הזה מצריך דיוק מירבי כדי לאפשר את ההתאמה מבלי שאחד הצדדים יפגע. אי אפשר למשוך את הגשמי יותר מיכולתו ומאידך אי אפשר להנמיך את הרוחני באופן שימנע ממנו את המרחב האינסופי הדרוש לו. לכן הצוואר הוא המקום הצר ביותר בגוף (מה שנרמז בשמו), כך שהחיבור יהיה מינימלי והראש יוכל לנוע כמה שיותר בחופשיות.

כמו בצוואר האדם הפרטי כך גם בצוואר הלאומי- בית המקדש. 'כמגדל דויד צוארך זה בית מקדש. ולמה מדמהו בצואר?... מה צואר זה נתון בגבהו של אדם, כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם... ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים, כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל'. בית המקדש הוא המקום בו מתחברים הגשמי והרוחני- אנו בונים מקדש מעשה ידי אדם והשכינה שורה בתוכו. עבודת המקדש מרוממת אותנו לקדושה עליונה, והקב"ה יורד כמה שיותר קרוב אלינו ומצמצם את שכינתו בין בדי הארון. ככל שמתקרבים אל המקום הקדוש ביותר- מקום השכינה- המקום נעשה צר יותר כדי ליצור חיבור מינימלי: 'וְהַהֵיכָל... דוֹמֶה לַאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד", מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו'.

תפקידו של המקדש כצוואר מקשר מחייב דיוק מירבי בעשייתו. ישראל מצטווים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" מעשה ידי אדם באופן שיהיה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה וישקף את המבנה של המערכת הרוחנית העליונה ואז יתאפשר "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לכן דרוש לעשייתו אדם בעל מעלה עליונה: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה- אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני... אמר משה, בצל אל היית?'. הצל הוא השיקוף של הדמות, וזו מעלתו של בצלאל שיכול לשקף את המקדש העליון במשכן התחתון.

ספר הכוזרי מבאר שעובדי העגל לא התכוונו לעבודה זרה אלא ביקשו משהו מוחשי שיוכלו לעבוד דרכו את ה'- 'נִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ... וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים'. העגל היה לכאורה כמו המקדש וליתר דיוק כמו הכרובים שבמקדש שגם הם דמות כלשהי שמשקפת תוכן רוחני עליון: 'וְהֵם (עובדי העגל) שׁוֹמְטִין אֶחָד מִן טֶטְרָאמוּלִין שֶׁלִּי, שֶׁכָּתוּב (ב'מעשה מרכבה'): וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְֹּׂמֹאול'. טעותם היתה שהאדם בדעתו הקצרה לא יכול לדייק ולכוון את מעשה ידיו כנגד העליונים באופן הנכון (ולכן הפך ה'שור' ל'עגל'). כאשר ישנה אפילו סטייה קלה עבודת ה' הופכת לעבודה זרה. לכן הכרחי שיהיה ציווי אלוקי כיצד בדיוק לעשות את המשכן. זוהי ביקורתו של חור 'קציעי צואריא'- העגל לעולם לא יוכל להיות צוואר שיקשר ויחבר את ישראל לה', ולהפך- עשייתו מנתקת את ישראל מה' שהוא מקור החיים ועושה אותם 'קטועי צוואר' ש'אם ניטל אין לאדם חיים'.

בזכות מסירות נפשו של חור על החיבור הנכון של ישראל לה' זכה שנכדו בצלאל יוציא לפועל את שאיפתו ויבנה את המשכן בדיוק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

כפי שהמקדש נמשל לצוואר בין ישראל לה' כך יש צורך ב'צוואר' שיהיה חוליה מקשרת בין האנושות לישראל. חוליה זו מופיעה גם כן בהקשר של בנית המקדש כיוון שהוא המרכז של כל העמים ולא רק של ישראל, כפי שאמר שלמה בתפילתו: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ". שמה של ה'חוליה המקשרת' נגזר משמו של חור- חירם, ושם מקומו נגזר מתפקידה כצוואר- צור.

לאחר שדוד כובש את ירושלים נוצר לראשונה קשר בין ישראל לצור: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד". דוד רואה בכך שלב משמעותי: "וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל- בראותו כל מעשיו מצליחין, ומלכי הגוים שולחין לו מנחה' (רש"י). הסברו של רש"י קשה- מדובר בסך הכל על מלך אחד ממלכי הגויים? אלא שצור נחשבת כנציגתם של העמים כולם שהלוא היא "רֹכֶלֶת הָעַמִּים" ובלשוננו 'מרכז הסחר העולמי'. לכן צור יכולה להיות ה'צוואר' שמחבר את האנושות כולה אל ישראל ואל בית המקדש.

ואמנם חירם מצור הוא המקביל לבצלאל בבניית המשכן. על בצלאל נאמר: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה", ואצל חירם: "וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.