אנחנו רגילים לומר שיש לכל חפץ ששה צדדים. למעלה, למטה, שמאל, ימין, אחורה וקדימה. הצד השביעי, צד הקדושה, הוא המרכז, או התכלית והייעוד של החפץ.
למעלה ולמטה הם צדדים מוחלטים. קובע אותם כוח המשיכה. הכיוון אליו נמשכים חומרים כבדים הוא למטה, והכיוון ממנו הם נופלים הוא למעלה. ולכן גם היחס שלנו אליהם ברור: הצד התחתון הוא הצד החומרי: ככל שהחומר צפוף יותר, כך הוא נמשך יותר למטה. והצד העליון הוא הצד הרוחני: ככל שיש פחות חומר, כך הוא יהיה למעלה יותר. למשל: הגוף של האדם מוצק, הנפש מתבטאת בנוזל: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", והנשמה מתבטאת בנשימה של האוויר שהוא גז: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". כששמים מוצק נוזל וגז יחד, המוצק בדרך כלל שוקע, הנוזל מעליו והגז מעליו. ולכן למעלה, מבחינתנו, הוא צד הרוחניות והקדושה.
אבל ארבעת הצדדים האחרים אינם מוחלטים בכלל. מי אמר שאת צדדי העולם צריך בכלל לחלק לארבע? אפשר לומר שאין להם חלוקה בכלל, או לחלק אותם ל360 מעלות, או ל12 כמו שעון.
יש שתי סיבות בגללן אנחנו מחלקים את רוחות השמים לארבע דווקא: האחת היא השמש. השמש זורחת בצד מזרח, שוקעת בצד מערב, היא עוברת במשך היום בצד דרום, ומוצפנת מצד צפון. כך שהשמש מגדירה דווקא ארבעה כיוונים.
הסיבה השניה היא גוף האדם. לאדם יש צד קדמי, שבו הוא רואה, ועושה את רוב הפעולות לכיוונו. יש צד אחורי שהוא לא מודע למה שקורה בו, ומתקשה לעשות משהו בכיוון הזה. כלומר העיניים והידיים מגדירות קדימה ואחורה. והאדם בנוי משני צדדים כי יש לו שתי ידיים ושתי רגליים. ולכן יש לו צד ימין וצד שמאל, כאשר ימין הוא (בדרך כלל) הצד החזק ושמאל הצד החלש. ולכן האדם עצמו מוגדר גם כן בארבעה כיוונים דווקא.
יש הבדל גדול בין שתי הסיבות. ההגדרה לפי השמש לא נותנת עדיפות לאחד הצדדים: יש אנשים שטוב להם שהשמש זורחת והם יכולים ללכת לעבוד, יש אנשים שמעדיפים שהשמש תשקע והם יוכלו ללכת לישון. יש מי שמעדיף את צד דרום כי קר לו, ויש מי שמעדיף את צד צפון כי חם לו. ארבעת צדדי העולם שווים בחשיבותם מצד השמש.
אבל מצד האדם ברור שהצד הקדמי הוא החשוב, כי האדם מרוכז בו. אחריו חשוב הימין שבו האדם עושה את רוב הפעולות. אחריו השמאל, וצד האחור הכי פחות חשוב כי האדם לא מודע אליו.
מבחינת רוחות השמים אין צד עיקרי, ולכן הצד החשוב הוא המרכז, שמרכז את כולן. כיוון שלכל אחת יש את העדיפות שלה, הכי טוב להיות במרכז, ולבחור לאן ללכת בכל פעם לפי הצורך. המרכז מכיל את היתרונות של כל הקצוות. הצד השביעי, המרכז, הוא הצד הקדוש. הוא מחבר את הצד התחתון אל הצד העליון, והוא מחבר את ארבעת הצדדים יחד, ומחבר את היתרונות של כולם יחד.
בפרשה שלנו מגיע המרכז של העולם. המשכן, ובהמשך המקדש, הוא מרכז העולם. המקדש הוא מי שמחבר שמים וארץ, צד עליון וצד תחתון, דרכו עולות התפילות מלמטה למעלה, ודרכו מגיעה הברכה מלעמלה למטה. ולכן הוא גם מי שמרכז את כל ארבע רוחות השמים לנקודה אחת.
החידוש בפרשה הוא שהמשכן מכוון לפי רוחות השמים בדווקא. "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה... וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן... וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה". ולכן רוחות השמים נקראות מנקודת המבט של המקדש כמו שהצדדים נקראים באדם: קדימה, אחורה, שמאל וימין. "בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן", "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם". מזרח הוא "קדמה", מערב "אחרון", צפון הוא "שמאל", ודרום "ימין".
וממילא בית המקדש נותן סדרי עדיפויות גם לרוחות השמים. מה יותר חשוב: לעבוד או לישון? כיוון שצד מזרח הוא קדימה, הוא החשוב יותר. העולם נברא לעבודה ולא לשינה. חז"ל אומרים שהחכמה נמצאת בדרום והעושר בצפון "הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום", כיוון שדרום הוא הימין, הרי שהחכמה חשובה מהעושר.
כשבית המקדש נחרב, העולם מאבד את נקודת המרכז שלו. מתנתק הקשר בין שמים וארץ במידה מסוימת, וגם ארבע רוחות השמים מאבדות את המרכז המחבר אותן. ולכן כשנחרב המקדש העולם מנוהל על ידי ארבע מלכויות, שמבטאות את ארבע רוחות השמים כמו שכתוב בדניאל ובזכריה. כי כשאין מרכז, אין גם סדר עדיפויות בין הצדדים השונים. ולכן כל אחד מהם מתגבר בזמנים מסוימים, ושולט בעולם, ובזמנים אחרים מתגברת רוח אחרת.
[הרחבה ועיון נוסף: פרי צדיק שמות פרשת החודש 'ועל פי זה זכר', שם משמואל מועדים סוכות תרע"ג 'ונראה לומר שיש בו', בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק נח 'ולסבה זו נוצר', גמרא תענית דף ג עמוד ב 'רוחות מנא לן', מדרש תנחומא פקודי 'ואומר ואמלא אותו', 'דבר אחר רוקמתי'].
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
