בפסוקי המצוות, פשט הפסוק הוא הדרשה שלו. תורה שבעל פה אומרת לנו איך צריך לקיים את המצווה בפועל, והיא הפירוש היחידי למצווה. וגם אם מפשט הפסוק נבין אחרת, הפירוש הזה אינו נכון. אם כן מה נעשה בפסוקים האלו עם לימוד הפשט? עם הדיוק במילים, הסמיכות בין מצוות, ובחירת הדוגמאות? מהם נוכל ללמוד ענינים רוחניים או מוסריים הקשורים למצוות^[1]. ויוצא, שבמידה מסוימת, בפסוקי המצות הדרש הוא הפשט והפשט נכתב לדרשה.

בפרשתנו כתובות שתי מצוות סמוכות: השבת אבידה ופריקה. ושתיהן כתובות על אויב או שונא: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹֽיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לֽוֹ: כִּֽי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַֽאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָֽדַלְתָּ מֵֽעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּֽעֲזֹב עִמּֽוֹ". למה נכתבו המצוות האלו דווקא על אויב ושונא? הרי אין להן דווקא קשר לענין אהבה או שנאה. בכל מצווה אחרת יכולנו ללמד שצריך להתייחס לשונא כמו לכל אדם אחר, יכולנו ללמוד את זה במצוות הלואה או נתינת צדקה למשל, ולמדנו את זה למעשה כבר במצוות לא תקום ולא תטור. (ובאמת בפסוקים המקבילים בספר דברים לא מדובר על שונא, אלא על אבידת אחיך ועל חמור אחיך).

יותר מזה: למה מותר בכלל לשנוא יהודי, עד שתהיה לנו מחשבה שאפשר לא להחזיר לו אבידה? ואם כדברי הגמרא שמדובר באדם רשע, או כדברי המדרש במשומד, למה באמת שנתיחס אליו כרגיל? לא עדיף שיראה שמתרחקים ממנו ולא עוזרים לו ואולי יחזור בתשובה?

למה בהשבת אבידה מדובר על אויב (שהוא מי שמנסה לפגוע בך בפועל), ובפריקה על שונא (שרק מתרחק ממך)? למה בהשבת אבידה הדוגמא היא שור וחמור, ובפריקה חמור בלבד? למה בהשבת אבידה נאמר "כִּי תִפְגַּע", ובפריקה "כִּֽי תִרְאֶה"?

ומה פירוש "וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו"? למה לא נאמר בלשון פשוטה – תעזור לו.

מי שאויב של היהודים הנאמנים לתורתם, הוא מי שיש לו אידיאולוגיה אחרת. הוא מחזיק בדת אחרת או בשיטה שונה. ולכן הוא נלחם ביהדות. יש שתי סיבות אפשריות למה הוא מחזיק באידיאולוגיה שונה: השור בתנ"ך מייצג את כוח העבודה, החמור את החומריות וההנאות. לפעמים אדם רוצה לעשות בחיים שלו דברים שרחוקים מעולמה של תורה: להרוויח כסף שלא ביושר או לנצל גם את זמן העבודה של שבת ויום טוב, ולפעמים הוא רוצה ללכת אחרי ההנאות שהתורה אוסרת, ולכן הוא מוצא לעצמו דת שונה שתתיר אותם. וגם כש"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו" – "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". ולכן עבדו עבודה זרה, או כדי להשיג דברים בעולם הזה – רפואה, שפע, כוח (שור); או כדי להתיר להם עריות בפרהסיא (חמור).

מי ששונא ומתרחק מהיהדות, גם בלי שמעמיד שיטה אחרת, זה רק בשביל התאוות. הוא לא מנסה להרוויח משהו במקום אחר, אלא רק להתיר לו את האיסורים שהתורה אוסרת. ולכן אצלו זו החומריות בלבד – החמור.

היחס הרגיל שלנו למשומדים ודומיהם הוא התרחקות. עם האויב אנחנו ממש במצב של "פגיעה" ומלחמה, כדי להתגונן מפניו, ועם השונא אנחנו לא בקשר – אנחנו "עוזבים" אותו. יכולנו לחשוב שאין לנו גם ענין להחזיר אותם למוטב, והם יצאו חלילה מכלל ישראל. מחדשת לנו התורה שכל ההתרחקות היא כל עוד אין טעם לנסות ולהשיב אותם. אבל דע לך שה"אויב" לא באמת מאמין באלילים או בדת השונה שלקח, אלא הוא רוצה את "שורו וחמורו". ולכן אם תראה שהם תועים בדרך, ובדרך שבחר לעצמו הוא מתחיל לאבד את כוח העבודה שלו ואת הנאות החיים, והיא עצמה כבר לא מתאימה לו, אז תמהר להשיבם לו דרך היהדות. אז תשיב אותו אליך, ותשיב לו את המטרות בחיים ואת הנאותיהם, בדרך כשרה ונכונה "הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לֽוֹ".

ועם השונא, למרות ההתרחקות, תשאר בקשר עין. ו"כי תראה" שהוא רובץ תחת משא החומריות, שחיי ההוללות כבר כבדים עליו, והוא לא מוצא בהם עוד טעם, אז תחדל מלעזוב אותו, ותשוב לעזור לו לעזוב את דרכו הרעה, ואת עוונותיו, ואז תוכל לעזוב מה שבלבך עליו ולקבל אותו בחזרה "וְחָֽדַלְתָּ מֵֽעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּֽעֲזֹב עִמּֽוֹ".

ואת העקרון הזה אכן נלמד ממה שגם אויב ושונא אנחנו משיבים להם אבדתם ופורקים איתם את חמורם. וכיון שאנחנו ממשיכים להתייחס אליהם כאחינו, ועדיין אכפת לנו שלא יפסידו כסף, למרות הדרך הרעה שבחרו בה, נדע שלא יצאו מכלל אחינו, וממילא נתאמץ להשיב אותם הביתה ולפרוק מהם את משא החטא.

[1] "ואולי תשאל אחרי שאין הכוונה בו ככתבו למה נכתב כך לתת מקום למינים לרדות, והתשובה היא מה שאמרו רז"ל שבעים פנים לתורה, ופירוש המצוה כפי פשוטה ניתן בתורה שבעל פה ואחריה נלך. אמנם בא לשון הפסוק בענין אחר שיובנו בו הפנים האחרים שלא היו מובנים בלתי הלשון ההוא" (ריקאנטי שמות פרק כא פסוק כב).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.