גישת המחקר
לדאבוננו, גישת המחקר לתנ"ך, כפי שהיא מקובלת בדרך כלל במסגרות האקדמאיות, לוקה בחסרונות רבים. ראשית, עצם המסגרת. בשיעורי תנ"ך יכולים לשבת יחד חבוש כיפה עם גלוי ראש; בן ישיבה עם נזיר פרנציסקני ואימאם מוסלמי; נערה לבושה עם אחרת שאינה לבושה. גם המרצים יכולים להיות מערב רב של מאמינים וכופרים וסתם אדישים. וכולם לומדים יחד תנ"ך. והתכנים בהתאם. התנ"ך אינו בהכרח דבר ה', חלילה, הוא גם אינו מקור סמכות ערכית. לדעת רוב החוקרים התנ"ך אינו אלא אוסף מקרי של טקסטים מתקופות שונות. כשחסרה ההנחה הבסיסית של קדושת התנ"ך, ניתנה הרשות לבחון אותו בעיני ההדיוט של כל מי שרוצה להתהדר בתואר חוקר ומלומד. אין אחריות חינוכית ואף לא מדעית אובייקטיבית וכל המרבה בהשערות מפוקפקות והטלת בוץ הרי זה משובח.
הגישה המחקרית מכנה את עצמה "מדעית", ומנסה להשוות את עצמה למדעי הטבע. מדע הפיזיקה, לדוגמה, חייב להתעלם, לפי שעה, לצורך מחקרו, מהמטה-פיזיקה. הוא לא כופר בבורא העולם חלילה (אם כי יש מדענים שבאופן אישי כופרים בקיומה של ישות רוחנית מעל לחומר), אלא משתדל להבין את החומר כמות שהוא מבלי להתייחס כרגע למקורו המטה-פיזי. כדי לחקור את טבע החומר חייב המדע לעסוק בחומר עצמו ללא הסברים מטה-פיזיים. כך מתקדם המדע. אולם כשעוסקים בתנ"ך אי אפשר להתעלם ולו לשנייה אחת מהיות התנ"ך דבר ה'. התנ"ך מגדיר את עצמו כהתגלות אלוהית. הוא כולו מטה-פיזי מעצם מהותו, אם כי הוא מתייחס כמובן גם לעולמנו האנושי והטבעי. התעלמות "מדע" המקרא מתפיסת התנ"ך עצמו את עצמו כהתגלות שמימית, היא סתירה פנימית שאין ליישבה.
זאת ועוד, שלא כמדעי הטבע, שבהם כל מחקר חייב להתבסס על עובדות ועל ניסויים מבוקרים, במדעי הרוח אין מעבדות ואין הוכחות חד-משמעיות. ההשערות והדעות הקדומות תופסות כאן מקום מרכזי. כיוון שהתואר "מדע" כולל גם את מדעי הרוח, הם זוכים שלא בצדק להתעטף באצטלה היוקרתית של מדעי הטבע. האחרונים מוכרים בציבור כמדעים מוסמכים, בזכות התפתחותם הגדולה ותרומתם העצומה לקִדמה בכל תחומי החיים. הציבור, שאמונו במדעי הטבע גדול בגלל הישגיהם הגדולים, משליך זאת שלא בצדק גם על מדעי הרוח. האמונה בתורה מן השמים, שהיא בסיסו של התנ"ך, עלולה להתערער. לכן יש צורך להעמיד "מדע" זה על מקומו.
משום מה מכונה המחקר כ"מדע", ואילו הגישה החינוכית הלימודית אינה "מדע" כביכול.[85] כיוון ששורש המילה של המדע הוא "ידע", ארשה לעצמי לשאול האומנם רש"י, רמב"ן, ראב"ע ואחרים אינם "יודעי" תנ"ך, כביכול, בעוד שכל חוקר שאינו מגיע לקרסוליהם בידיעותיו ובהבנתו את התנ"ך ייחשב "יודע" תנ"ך יותר מהם?!...
הרוצה להיעזר במחקרים הקשורים לתנ"ך כאמצעים להבנת הרקע של התקופה (ולא כל מחקר פסול על הסף), צריך לתת לעצמו דין וחשבון נוקב אם הוא יצא מהמחקר באותה רמת אמונה בקדושת התנ"ך כמו שהוא נכנס אליו. שאם לא כן, מוטב שאל יכניס את ראשו הבריא למיטה זו, שמא יימצא נזקו רב מתועלתו. ואכן ראוי היה שתימצאנה מסגרות נאותות שבהן ייעשו מחקרים רציניים מתוך טהרה וקדושה (הרב קוק חלם על כך,[86] ויש גם ניסיונות התחלתיים בכיוון הראוי, אולם יש לשכללם ולשפרם[87]). אך כל מחקר חייב לדעת את מקומו. כל עוד הוא מסייע לנו במסירת ערכי התנ"ך המקודשים ויישומם בחיי המעשה, הוא ראוי. כשאינו מסייע לכך, גם אם אינו מערער את קדושתם, הוא אמנם אינו פסול, אך לימוד תנ"ך אינו.
התנ"ך מעל לזמן ומעל למקום
המחקר עוסק בדרך כלל בחמישה מ"מים: מי, מקום, מתי, מדוע, מה.
מי – מעניין אותו האומר, וזאת מתוך הטלת ספק בזיהויו של האומר על ידי התנ"ך עצמו. אין לו אמון בתנ"ך והוא מתיימר לדעת טוב יותר מהתנ"ך מי אמר.
מקום – היכן בדיוק אירע או נאמר כל דבר.
מתי – מעניינת אותו מאוד התקופה שבה אירעו או נאמרו הדברים.
מדוע – חשוב לו מאוד הרקע ההיסטורי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי, כדי להסביר כל דבר מדוע הוא אירע או מדוע נאמר דווקא על רקע מסוים. המניעים שהוא מייחס לנפשות הפועלות הם אינטרסים או נסיבות ארציות כל שהן. תורה לשמה אינה במסגרת שיקוליו.
מה – אמנם ה"מה", התוכן, המסר, חשובים גם בעיני המחקר, אולם לאחר ההתמקדות בשאלות הקודמות התוכן מתרוקן, כתוצאה מכל המ"מים הקודמים, ממשמעותו הערכית. אין לדברים ערך עצמי, אלא בשעתם, מקומם ורקעם.
אין לומר שאת הלומד, המקבל את התנ"ך כמות שהוא בלי לפקפק באמִתותו, כל אלו לא מעניינים, אולם הם אינם עיקר וחשיבותם שולית.
מחקרים ארכיאולוגיים נחלקים לשניים: כאלו המנסים לערער את אמיתות התנ"ך וכאלו המאשרים אותם. אמנם נוח לנו יותר לקבל מחקרים המחזקים את אמונתנו בתנ"ך, אולם לא מפיהם אנו חיים. מסרי התנ"ך הם אמתיים בין אם ינסו לערער עליהם ובין אם ינסו לחזקם. איננו זקוקים לקביים חיצוניות. התנ"ך עצמו הוא עמוד הימיני והחזק שעליו אנו נשענים. העובדות אינן עיקר, אלא המסר, והוא האמת ואין בלתה.[88] ערכי התנ"ך אינם מותנים במקום, בזמן או בנתוני רקע כאלו ואחרים. הם ערכים מוחלטים ונצחיים וראויים ליישום בכל עת, בכל מקום ובכל שעה.
וכן המחקר ההיסטורי. החוקרים מנסים לברר לשווא מי היה אחשוורוש של מגילת אסתר: כסרכסס, ארתחשסתא, חאשירש או מישהו אחר, ולמצוא עקבות בהיסטוריה למרדכי, לאסתר ולהבדיל להמן. התנ"ך מעיד על עצמו שאינו ספר היסטוריה. מגילת אסתר מסתיימת בפסוק המפנה אותנו לספרי ההיסטוריה הנמצאים במקום אחר, לא במגילה: "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס".[89]
לכן אין משמעות לרקע ההיסטורי. המסר הוא העיקר: הסתתרותו של ה' מאחורי האירועים ה"מקריים" כביכול,[90] "אכן אתה אל מסתתר",[91] וכן נס קיומו של עם ישראל בתנאי הגלות.[92]
לא בכדי קבעו קהילות שונות, שזכו להצלה מידי סכנה, את יום תשועתם כיום טוב, וכינוהו בשם "פורים שני". זו המשמעות האמתית של מגילת אסתר, וכך יש ללומדה.
[85] פרופסור מסוים לתנ"ך פסל את ספריה ואת שיעוריה של נחמה ליבוביץ' משום שהם "אינם מדעיים".
[86] מאמרי הראיה, א, עמ' 64.
[87] ראוי לציין את מחקר התנ"ך במכללת הרצוג שליד ישיבת הר עציון. הוא נוסד בהשראת רעיונו של הרב קוק, וזכה לתפוס מקום של כבוד בחקר התנ"ך ברוח התורה. אם כי גם במוסד זה יש התמודדות מתמדת עם אתגרים ודעות שמקומם אינו בבית המדרש.
[88] ראו ספרו של הרב עמית קולא, רבו של קיבוץ עלומים, "הוויה או לא היה". ספר זה נועד לנבוכים שאינם מאמינים לתנ"ך. מי שמאמין לתנ"ך אינו נזקק לכך, אך גם הוא צריך להכיר במקומו העקרוני של המסר.
[89] אסתר י, ב.
[90] ראו אור חדש למהר"ל, אסתר ד, ז, "אשר קרהו".
[91] ישעיהו מה, טו; וראו בבלי, חולין קלט ע"ב: "אסתר מן התורה מנין? שנא' ואנכי הסתר אסתיר פני".
[92] שמעתי מפי פרופ' חיים הילל בן-ששון: מי שטוען שההיסטוריה היהודית היא רציונלית הוא לא רציונלי.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
