כללות ופרטות
התורה מפרשת לעתים את עצמה; כללותיה במקום אחד ופרטותיה במקום אחר.[27] אלו משמשים בניין אב לרוב מצוות התורה, שהותירה את פירושן למסורת שבעל פה.[28] החיים הדינמיים יוצרים סיטואציות חדשות לבקרים המעוררות שאלות רבות. התורה עצמה נקטה כבר דוגמאות לכך; למשל משה נדרש לעשות מופת בפני פרעה ולהפוך את המטה לנחש, אך כשעמד לפני פרעה נדרש אהרן להפוך את המטה לתנין ולא לנחש. העיקרון הוא שיש להפוך דומם לבעל חיים,[29] בכל מקום לפי תנאיו המיוחדים. במדבר היבש הודגם הדבר על ידי נחש.[30] במצרים, על גדות הנילוס, מתאים יותר התנין. הרמז שקוף: פרעה מלך מצרים הוא "התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני".[31] מובע כאן אחד היסודות הגדולים של התורה שבעל פה: העיקרון חייב להישמר, היישום משתנה בהתאם לתנאים.
סיטואציות דומות עשוית להתעורר מדי יום ביומו. יש צורך בכללי פרשנות ובסמכות שתכריע במקרה של כל מחלוקת דומה. התורה עצמה מינתה את החכמים שיפרשוה כהלכה, וציוותה שלא נסור מכל הדבר אשר יורונו.[33] רק הם מוסמכים להעביר את המסורת החיה מדור לדור. לא ייתכן שכל אחד ימציא פירושים חדשים כעולה על רוחו, מה הן טוטפות, מהי סוכה, מהי מלאכה האסורה בשבת וכיצד עלינו לנהוג כשהחיים מזמנים לנו סיטואציות מורכבות. לימוד התנ"ך בצורה דינמית מחייב פרשנות צמודה של תורה שבעל פה. כל פרשנות אחרת אינה אמתית ואין ללמדה.
מאחר ומטרת לימוד התנ"ך היא כדי ליישם את מסריו בחיי המעשה, יש צורך ללמוד יחד עם התורה שבכתב את הפירוש המעשי הצמוד לתנ"ך – התלמוד. כך פירשו והבינו את התנ"ך החל מהופעתו ועד היום הזה. כל הלומד תנ"ך אחרת לימודו אינו תורה![34]
אין בכך כדי לשלול פרשנות אחרת, אולם בתנאי שלא תסתור את רוח פרשנותם של חז"ל. גם בידי חלק מהמחקר (אם הוא נעשה כראוי) יש לסייע בהבנת התנ"ך, והתוצאה עשויה להשפיע גם על הבנת המסרים. אולם כל זאת בתנאי שהמסרים תואמים את רוח התנ"ך ואת רוח חכמינו – מפרשיו. המחקר אינו מטרה אלא אמצעי, ואיזהו חכם, המכיר את מקומו ואינו חורג ממנו.
[27] ראו ויקרא כה ורש"י שם פסוק א. יש עוד דוגמאות לכך בתורה בעיקר בספר דברים, שעיקרו מיועד לדור באי הארץ. יש צורך להוסיף פרטים המתחייבים מכוח התנאים המשתנים בארץ, כגון שחיטת חולין, בגלל ריחוק המקום (דברים יב, כא), ומאותה סיבה יש אפשרות לפדות מעשר שני (שם יד, טו). שופטים הוזכרו כבר בספר שמות (כא, א), אך בארץ יש למסד את המערכת, למנות שופטים בכל שעריך ולהציב לידם שוטרים (דברים טז, יח). בארץ יש להקים בית דין גדול שישמש סמכות גבוהה מעל בתי הדין המקומיים (שם יז, ח–יג). דין כיבוש הארץ הוזכר כבר באופן כללי בשמות פרק כג, אולם עם התקרב מועד כיבוש הארץ בצורה מעשית היה צורך לפרט יותר את הלכות המלחמה (דברים פרק כ; כא, י–יד; כג, י–טו), וכן שמירת שבת: עם ישראל לא עסק במדבר במלאכה, והודגשה בעיקר מצוות "זכור את יום השבת". בארץ, שבה העם אמור להיות שקוע בעבודה חקלאית, הודגשה מצוות "שמור" יחד עם שמירת השבת על ידי העבדים והבהמות (שם ה, יד).
[28] ראו ספר העיקרים לר' יסף אלבו, מאמר ג, פרק כג, ותפארת ישראל למהר"ל מפראג, פרק סח.
[29] ראו את פירושו הנפלא של החתם סופר, שבת צז ע"א ומש"כ בספרנו מאהלי תורה, פרק לא.
[30] העמק דבר, שמות ז, ט.
[31] יחזקאל כט, ג.
[32] ויקרא י, יט ורש"י שם ד"ה הייטב.
[33] דברים יז, י. אמנם הלכה זו מסורה ביד בית הדין הגדול היושב במקומו, שנאמר: "וקמת ועלית אל המקום", מכאן שהמקום גורם. אולם תנאי זה נחוץ רק לצורך העמדתו לדין של זקן ממרא. עצם הסמכות של החכמים הממשיכים את רצף הפרשנות של התורה מדור לדור קיימת גם כיום. פרשנות שתתקבל על דעת רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל מחייבת. כך התקבל התלמוד הבבלי כמקור סכמות וכן השולחן ערוך עם מפתו.
[34] ראו רש"י, ברכות יא ע"ב: אף לגמרא צריך לברך – שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה, גמרא היינו סברת טעמי משנה, ותירוצי משניות הסותרות זו את זו, וחסורי מחסרא.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
