"שליש בתלמוד" או רק בתלמוד?

הגמ' במס' קידושין

כתוב במס' קידושין (ל.):

"אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא - ליומי[1]. לפיכך נקראו ראשונים סופרים - שהיו סופרים כל האותיות שבתורה"...

פירוש רש"י והתוס'

רש"י מפרש את דברי הגמ' כך: "ליומי - ימי השבוע". התוס'  מפרשים יותר את דבריו: "כלומר שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים גמרא".

והתוס' כותבים על דברי רש"י:  

"ולא נהירא דא"כ אכתי הוה מצי למיפרך מי ידע כמה חיי ונ"ל לפרש בכל יום ויום עצמו ישלש על כן תיקן בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא ור"ת פי' שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא במשנה ובגמרא דגמרת בבל בלול מכולם^[2]".   

וכך פסקו הרא"ש והריטב"א ועוד ראשונים.

ביאור המחלוקת בין רש"י לתוס'

אם נעמיק בדברי רש"י נראה שע"פ דבריו הסיבה שצריך לשלש את הלימוד היא כדי שילמד את כל חלקי התורה ולא יניח אחד לטובת האחר וזה הפירוש של הדרשה ושננתם דהיינו ושלשתם, שילמד את כל חלקי התורה היטב עד שיהיו משוננים ומחודדים בפיו[3] כמו שאומרת הגמ' בהמשך: "תנו רבנן: ושננתם - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך..."[4]

אך לפי דברי התוס' אי אפשר לפרש את הדרשה כנ"ל דא"כ מה יועיל ללמוד בכל יום גמרא הרי בכל הגמ' אין את כל פסוקי המקרא ולא את כל המשניות! ולכן צריך להסביר שהתוס' הבינו שיש עניין ללמוד בכל יום משלושת חלקי התורה והדרשה מהמילה "ושננתם" היא שיש כאן רמז למספר שלוש (ע' מהרש"א ומהר"ל בחידושי אגדות).

המנהג לדלג על לימוד התנ"ך   

ע"פ דברי התוס' והראשונים שהלכו בשיטתו, קרה שיבוש גדול ואנשים רבים חשבו להסתמך על כך כדי לעזוב את לימוד התנ"ך ואמרו קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל, וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים. ואף לא נתנו דעתם על הספרים החשובים (הלא הם ספרי אמ"ת, המגילות והמשך דברי הימים[5]) וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים. 

והנה לכאורה יש להביא ראיה לשיטתם מהגמ' במס' ב"מ (לג.) שאומרת: "תנו רבנן: העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה, במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר, בתלמוד - אין לך מדה גדולה מזו..." וא"כ עדיף לעסוק בתלמוד.

אך הרא"ש במקום כותב על כך: "ואמר במדרש לא שידלג אדם ממקרא למדרש וממדרש לגמרא אלא שילמוד מקרא ואחר כך משנה ואחר כך גמרא." והפלפולא חריפתא במקום מביא את הנוסח במס' סופרים (פט"ו)[6] ששם מוזכרת הברייתא שהובאה בגמ' וכך כתוב שם:

"...העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, על מנת שקרא ושנה... נמשל המקרא במים, והמשנה ביין, והתלמוד בקונדיטון, אי איפשר לעולם בלא מים, ואי איפשר לעולם בלא יין, ואי איפשר לעולם בלא קונדיטון, ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי איפשר לעולם בלא מקרא, בלא משנה, ובלא תלמוד... אבל אשרי אדם שעמלו בתלמוד, ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבא לתלמוד, אלא על מנת שילמוד מקרא ומשנה ויבא לתלמוד, ועל זה נאמר הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו"^[7].

ובשלטי גיבורים על הרי"ף בסוגיין מביא את לשון ריא"ז: "מי שקרא ושנה ולא שמש ת״ח ללמוד מהן תלמוד הרי זה עם הארץ... מי ששנה משנה ולא קרא מקרא הרי זה בור".^[8]

בנוסף יש להביא את דברי המשנה הידועה ממס' אבות (פ"ה מכ"א): "הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה... בן חמש עשרה לתלמוד..." והמפרשים על המשנה מבארים שזה הסדר הראוי לפי התפתחות השכל של התינוק. וא"כ זה הוא הסדר הנכון ולא שייך לדלג מיד ללימוד הגמ' ועוד בגיל צעיר שאין השכל מתאים לכך.

ועוד כתוב שם בפ"ו (מ"ה): "והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, בשכלות הלב, באימה, ביראה... בישוב, במקרא, במשנה..."  

והמפרשים כותבים שאינו נקרא ת"ח אם אינו יודע את כל המקרא כמו שכתוב בשיר השירים רבה (פרשה ד):  "נפת תטפנה שפתותיך כלה, ר' הונא ורבי חלפתא קיסרייה בשם ר' שמעון בן לקיש אמרי מה כלה זו מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטין, ואם חסרה חיסור דבר אחד מהן אינה כלום, כך ת"ח צריך שיהא רגיל בכ"ד ספרים, ואם חיסר אחד מהם אינו כלום"[9].

וע"פ הדברים הנ"ל קשה מאוד על שיטת ר"ת  ויותר קשה על הרא"ש שלכאורה הוא סותר את עצמו בפסקיו. בנוסף אם נדקדק בלשון התוס' נראה שהם כותבים בשם ר"ת שאנו סומכים על מה שכתוב וכו'. והלשון "אנו סומכים" בעצם אומרת שהמנהג הזה לא מובן וצריך לתת טעם על מה אנו סומכים[10].

ביאור דברי התוס' ע"פ המקורות

ולכן נראה שגם התוס' לא התכוונו לומר שאין צורך כלל בלימוד המקרא אלא כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"א, הי"ב:

"במה דברים אמורים (שצריך לשלש) בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו"[11].

אך התוס' הבינו שגם לאחר שאדם גמר ללמוד את המקרא והמשנה יש צורך ללמוד בכל יום משלושת חלקי התורה (ובאמת מסתבר שהגמ' דברה על אנשים גדולים שהם ברשות עצמם ועליהם כתוב שהם צריכים לשלש[12]) ועל זה היה קשה לתוס' איך אנו (הגדולים) סומכים רק על לימוד הגמרא והוא תירץ שבלימוד הגמ' יש גם את הדברים האחרים וכך אפשר לצאת בזה  יד"ח[13]. אח"כ מצאתי שבתורה תמימה (דברים פרק ו הערה כט) אכן מפרש את דברי ר"ת כמו הרמב"ם[14] וכן השל"ה (מסכת שבועות פרק נר מצוה, אות כב) כותב:

"ואף שיוצא לרבינו תם בתלמוד בבלי, זהו לענין כל יום ויום, מכל מקום צריך האדם לראות שילמוד תורה נביאים וכתובים ומשנה ותלמוד. וילמד תורה שבכתב, תורה נביאים וכתובים כסדר זה אחר זה. ואחר כך תורה שבעל פה, שיתא סדרי משנה בזה אחר זה, וכל כך פעמים ילמוד אותם, עד שיהיו שגורים לו בעל פה, וההלכה בתלמוד בכל יום ויום, כדי שיהיה יוצא שישליש כל יום כו'."[15]

יש לציין שגם בספר החינוך (מצוה תיט) הבין שיש  חשיבות ללמוד את כל שלושת חלקי התורה וז"ל:

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה שחייב אדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר להרגיל עצמו להיות בקי בגירסת המשניות והברייתות שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין העניינים משורש. ולא ישית כל לבו באחת מהן, פן ישכח השאר. ושלשתן הן עיקר התורה שאי אפשר לדעת זולתם.

מה נפסק להלכה?

בטור ובשו"ע (יורה דעה סי' רמה סעיף ו) מביאים את לשון הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"א,ה"ז):

"היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר, חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה".

והב"ח למד מכאן שיש חיוב על האב ללמד את בנו את כל התנ"ך והוא כתב על כך: "ולפי זה שלא כדין נוהגין העולם שלא ללמד בניהם בשכר אף נביאים וכתובים..."

והש"ך כותב על כך:

"ואני אומר מנהגן של ישראל תורה היא שהרי כתבו התוס' ספ"ק דקידושין... שאנן סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין ש"ס בבלי שבלול במקרא ומשנה וש"ס אלמא דמשום הכי אינו חייב לשלש את שנותיו במקרא ואינו חייב ללמד עם בנו מקרא כיון שלמדו ש"ס וכ"מ בטור לקמן סימן רמ"ו (שהביא את דברי ר"ת) וכ"מ להדיא ברבינו ירוחם ריש נתיב ב'...[16]"

אך לפי מה שכתבנו, לכאורה אין מקור לדברי הש"ך, מה גם שדבריו מאוד תמוהים שכן רבינו ירוחם שהוא מציין אליו כותב להדיא:

"יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא דוקא לתינוק שעדין לא קרא מקרא כל צרכו אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד ורמ"ה כתב דלא אמרינן זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח להם למשנה ולתלמוד בשליש ימיהם אבל לדידן משיתין למקרא בגירסא דינקותא והלואי שיספיק שאר ימותינו למשנה ותלמוד ע"כ[17]"

 ושוב ראיתי בשו"ע הרב (יורה דעה הלכות תלמוד תורה קונטרס אחרון פרק א) שכתב כעין דברים אלו ודחה את דברי הש"ך. וע"פ זה כל אחד צריך לדאוג שבנו ילמד את כל התנ"ך.

מקורות נוספים לחיוב ללמוד תנ"ך

הגמ' במס' סוטה (מד.):

"לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח''כ ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו:  הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ (משלי כד, כז). הכן בחוץ מלאכתך- זה בית, ועתדה בשדה לך- זה כרם, אחר ובנית ביתך- זו אשה. ד''א הכן בחוץ מלאכתך - זה מקרא, ועתדה בשדה לך - זה משנה, אחר ובנית ביתך - זה גמרא".    

המשנה בסוף פרק ראשון של קידושין:

"כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ - לא במהרה הוא חוטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק; וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - אינו מן היישוב".

הערת התורה תמימה (שיר השירים פרק ד הערה קלו) על דרשת חז"ל שת"ח צריך להיות מקושט בכ"ד ספרים:

"יש לפרש הכונה ע"פ מ"ד בפסיקתא רבתי פ"ג עה"פ דקהלת י"ב דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים כתיב כמשמרות וקרינן כמסמרות מה משמרות כהונה כ"ד אף ספרי תורה כ"ד, ובארנו שם הכונה, דאי אפשר לחכם לקבוע מסמרות כלומר להחליט דבר בענין מעניני התורה אלא מי שהוא בקי בכ"ד כתבי הקודש, וזוהי הכונה כאן".  

המהר"ל בגור אריה על הפס' ושננתם לבניך:

"ועתה בדור הפחות הזה... הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה... והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל...ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה... וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה, ראשון ראשון - מתרוסס, וכך בארצות אלו כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו... וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן... ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש - התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים... אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה... ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד... וכאשר יגדל הנער, ואז יתגבר קצת שכלו, מעתיק אותו אל למוד התוספות, ובסכלות דעתו כי למוד הגמרא וההלכה הוא הועיל לו... ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות... אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר. ואין ספק שאם היה הולך בלא תורה, והתחיל ללמוד, בזמן מועט יגיע מה שעסק זה מהתחלתו".

[1] מימרא זו הובאה גם במס' ע"ז (יט:) בשם ר' תנחום בר חנילאי והוא דורש את זה מהפס' "על פלגי מים"- כלומר שצריך לחלק את לימוד התורה שנמשלה למים. והר"ן שם כותב שאין הכוונה שיתן את אותו זמן לכל דבר  אלא שיתן זמן לכל דבר כפי הראוי לו.

[2] והתוס' במס' בבא בתרא בדף קיג. בד"ה תרוויהו כותב על האמוראים: "פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים וכן מצינו בסוף שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נה.) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות טוב כו' א"ל עד שאתה שואלני כו' שאיני יודע אם נאמר בהן טוב או לאו כלך אצל ר' תנחום כו' ". אך שם אפשר לדחות שהוא לא הסתפק מה כתוב בתורה אלא מה היה כתוב בלוחות (האם נכתב בשניהם כמו בפרשת ואתחנן או כמו בפרשת יתרו) ובספר "כרם יהושע" כותב שהתוס' לא התכוונו לומר שהיו אמוראים שלא הכירו את הפסוקים אלא שהם לא דקדקו בכל מילה. אך לכאורה יש ראיה מרב ספרא עצמו שהוא בעל המימרא כאן וכתוב במס' ע"ז בדף ד. שהמינים שאלו אותו שאלה על פס' והוא לא ידע לענות להם. (ואכן מחיפוש של המימרות של רב ספרא בש"ס, עולה שהמימרא היחידה שלו בדרשה של פסוקים היא המימרא שכתובה כאן) אך גם את זה אפשר לדחות ולומר שהוא הכיר את הפס' אך לא הייתה לו תשובה טובה לשאלת המינים כי הוא לא היה רגיל לנהל איתם ויכוחים ולעיין לשם כך היטב בפסוקים, בניגוד לר' אבהו שהיה מורגל בכך כמו שכתוב שם בגמ'.

[3] כך מבאר בעל התורה תמימה (דברים פרק ו הערה כט): "שיהו דברי התורה הנתנים לבניך מחודדים ושנונים בפיהם, וכ"ז הוא רק ע"י למוד המקרא עם המשנה והגמרא, שאז יהיה באור הכתוב מבורר מאד"... וכעי"ז כותבים גם הפנ"י והמהר"ל בחידושי אגדות.

[4] ולכן הגמ' אומרת שלפיכך נקראו הראשונים סופרים משום שהם דקדקו היטב גם בלימוד המקרא וספרו את כל התיבות (וכך אכן פירשו התוס' רי"ד והמאירי וכעי"ז כתב המקנה) אך רש"י כתב שמהמילה "לפיכך" זה מלתא באנפי נפשא משום שהיה צריך לומר "לפיכך היו הראשונים סופרים כל האותיות שבתורה" וכיון שלא כתוב כך הוא מפרש שה"לפיכך" מסביר את הסיבה  שהם נקראים סופרים (כמו שכתוב בפסוק שהוא מביא שהם נקראו כך) והסיבה היא משום שהם היו סופרים את האותיות. אך ודאי גם רש"י יודה שיש קשר למימרא הקודמת והגמ' רצתה לחזק את הדברים ע"י דברים אלו שרואים עד כמה הראשונים היו משננים את לימודם. והמאירי במס' ע"ז יט: כותב: "לעולם ישליש אדם ימיו ורגעיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בתלמוד עד שיהא כלול בידיעת כל הדברים":

[5] כלומר, הספרים דניאל, עזרא ונחמיה ודברי הימים שמשלימים את סיפור ההסטוריה של העם היהודי (עד תחילת בית שני). 

[6] והוא מציין להקדמתו ששם הוא מסיק שיש צורך ללמוד את כל התנ"ך, המשנה והתלמוד והוא כתב חיבור על כל אחד מהם ("צורת הבית" על נבואת יחזקאל על ביהמ"ק השלישי, תוס' יו"ט על המשניות, ובעניין התלמוד הוא חיבר את הפלפולא חריפתא, לחם חמודות ומעדני יו"ט על הרא"ש)

[7] בספר משלי בדר"כ העשיר הוא משל לעשיר בדעת והעני הוא העני בדעת וכך פירוש הפס': ההון של העשיר (שמכלכל עצמו במקרא, במשנה ובגמרא הוא) קרית עוזו וכחומה נשגבה (להגן עליו, והחכמה הזאת נמצאת) במשכיתו (בחדרי אוצרו, כלומר במטמוני שכלו).

[8] ומקורו הוא ממס' דרך ארץ (פרק ר"ש ה"ח) וכן מסוטה (כב.) כגי' הראשונים והכת"י שם וכן משמע בויקרא רבה (פר' ג' אות ז'). ומצאתי שבשו"ת תורה לשמה לר' יוסף חיים מבגדד (סימן רנד) הביא את השלטי גבורים והמדרש שאומר שת"ח צריך להיות מקושט בכ"ד ספרים וע"פ זה הוא כתב שת"ח שלא יודע טוב תנ"ך ולא יודע לדקדק בקריאתו, מי שקרא לו בור אינו צריך מחילה.

[9] כעין זה כתוב גם בשמות רבה בפרשת כי תשא ומובא ברש"י ובעל הטורים על הפרשה.

[10] כך מדייק המהרי"ט בסוגיין והוא כותב שכל דברי התוס' הם רק כדי לתרץ "על מה אנו סומכים" ע"ש.

[11] וכך פסק הטור ביורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו והוא מביא גם את דברי ר"ת. ובשו"ע (יו"ד רמו, ד) הוא כותב את לשון הרמב"ם, והרמ"א מביא את שיטת ר"ת.

[12] והרמב"ם כנראה דיבר על אנשים שלא הספיקו לגמור הכל בקטנותם שהם עדיין צריכים ללמוד הכל עד שהם יגמרו.

[13] אך משמע שזה בדיעבד ובעקרון היה צריך ללמוד ממש מכל דבר בכל יום.

[14] לאחר שהוא מקשה על התוס' שמגוף המאמר בגמ' משמע שלימוד המקרא והמשנה אינו כלול בלימוד הגמ' והוא מקשה עוד שהגמ' במס' סנהדרין דברה בגנות התלמוד הבבלי ונראה שהכוונה שם שהוא אינו מסודר והכל בלול בו ולכן הוא מבאר את דברי ר"ת כנ"ל. ובסוף דבריו הוא כותב: "וידוע מה שטענו האחרונים והרבו דברים בזה, אבל לפי מה שבארנו לא כיון כלל ר"ת לכל ישראל מנעוריהם ומילדותם כן אלא רק לגדולים שכבר קראו ושנאו הרבה בילדותם וכדברי הרמב"ם, אשר לזה גם הסברא והדעת נוטה". וכך צריך לבאר גם בדעת הריטב"א שכאן הוא מביא את דברי ר"ת ובמס' ע"ז (יט:) הוא כותב כעין דברי הרמב"ם.

[15] ובאות כד הוא כותב: "ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שכתוב (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה' "...

[16] וכן כתב שו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן קעז) שאנו נוהגים כשיטת ר"ת ורצה לומר שמנהגנו לשלש ע"י לימוד הגמ' חולק על דברי המשנה שאומרת "בן חמש למקרא וכו' ". ותשובתו  בצידו. מה גם שפשוט שהמנהג בתקופת הגמ' היה כדברי המשנה והתינוקות שיננו תמיד את הפסוקים כמו שמוכח בכמה מקומות בש"ס.

[17]ומדברי הרמ"ה ש"מ תרתי: חדא דבימי הראשונים היו משלשים בכל ימיהם במקרא משנה ותלמוד ועוד דגם לדידן מלמדים את התינוקות מקרא בגירסא דינקותא. (והבית יוסף הביא את דברי רבינו ירוחם בסי'  רמו).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.