על ריגול פנימי וחיצוני

ריגול בתוך הלב

כששולח משה את המרגלים הוא מלווה אותם בשורה של נתונים לבדיקה:

וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־ רָֽב: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים:

(במדבר פרשת שלח פרק יג פסוק יח - כא,)

בהפטרה, לעומת זאת, מסתפק יהושע בהנחיה כללית ומדודה במילותיה

רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ

(יהושע פרק ב פסוק א, א)

מעשה הריגול עצמו מבליט עוד יותר את ההבדל בין שתי המשלחות. בעוד מרגלי המדבר סובבים בארץ ארבעים יום כשמסלולם המפורט מתואר בהרחבה בתורה, אצל מרגלי יהושע מודגש שהמקום היחיד שבקרו בו הוא ביתה של רחב הזונה. גם מבית זה יצאו דרך החלון בעזרת חבל ולא הסתובבו בחוצות העיר. המידע היחידי שהם מביאים ליהושע בן נון נשען על דבריה של רחב:

יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְקֹוָ֛ק לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם:

(יהושע פרק ב פסוק ט - י, ט-י)

המרגלים מצטטים את דבריה כמעט מילה במילה:

וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי־נָתַ֧ן יְקֹוָ֛ק בְּיָדֵ֖נוּ אֶת־כָּל־הָאָ֑רֶץ וְגַם־נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ:

(יהושע פרק ב פסוק כד, כד)

נראה שהנבואה מלמדת אותנו לקח גדול לגבי ריגול מאחורי קוי האויב. לא הנקודות הצבאיות- חיצוניות הם העיקריות בהערכת המצב, אלא העמדה הפנימית. כאשר נותן ד' בידינו את אויבנו – הדבר יבוא לידי ביטוי בעמדה הנפשית שלהם:

הלא כך מנחה ד' את גדעון, לחיזוק לבבו לפני הקרב:

וְאִם־יָרֵ֥א אַתָּ֖ה לָרֶ֑דֶת רֵ֥ד אַתָּ֛ה וּפֻרָ֥ה נַעַרְךָ֖ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה: וְשָֽׁמַעְתָּ֙ מַה־יְדַבֵּ֔רוּ וְאַחַר֙ תֶּחֱזַ֣קְנָה יָדֶ֔יךָ

(שופטים פרק ז פסוק י - יא, י-יא)

לא מצבם הצבאי של המדיינים הוא העיקר, אלא עמדתם הנפשית, החלומות אשר הם חולמים בלילה. רחב, כאשה אשר צפונות לבב אנשים רבים גלויים לפניה, היא העמדה הטובה ביותר לשמיעת רחשי הלב הפנימיים של עמי כנען. כשם שחלומו של המדינאי מבטא את אשר לא יעז להגות בפיו באור היום. כך ביתה של רחב אוסף רחשי לב פנימיים, אשר לא נאמרים בראש חוצות, בעת מצעדי הראווה והעוצמה החיצוניים.

גם יונתן בן שאול, שם לו אות לניצחון ברחשי לב האויב:

וְאִם־כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי־נְתָנָ֥ם יְקֹוָ֖ק בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה־לָּ֖נוּ הָאֽוֹת:

(שמואל א פרק יד פסוק י, י)

ואם כה יאמרו עלו עלינו - פחד הקדוש ברוך הוא בלבם ויראים לזוז ממקומם:

(רש"י שם)

כי המלחמה האמיתית בין לבבות היא. בין הבוטחים בד' ובין הנמוגים מפניו. ממילא גם חיזוק מחנה ישראל- אל הלב מכוון.

וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־ תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם: כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם:

(דברים פרשת שופטים פרק כ פסוק ב - ה)

נפשנו תחתיכם למות

נקודה נוספת עולה ממפגשם של המרגלים עם רחב. פרק הפתיחה של ספר כיבוש הארץ עוסק בדמותה של הכנענית הטובה, הנאמנה, המוסרת את נפשה להצלת שליחי ישראל. הם מצדם, כורתים לה ברית נאמנה ביותר "נפשנו תחתיכם למות". פתיחת ספר הכיבוש בברית נאמנה כזו, משקף את הפוטנציאל שהיה ליחס עמי הארץ לישראל. לא שבט טובחים וכובשים אכזרי אנחנו. פנינו לשלום ולברית, אם רק ימצא בצד השני מי שראוי לכך. הביטוי ההלכתי לכך הוא מצוות הקריאה לשלום:

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה,

(רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה א)

אמר רבי שמואל שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה

(תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ו הלכה א)

כדרכה של תורה שבכתב, מציגה הנבואה ציור פנימי עמוק ורחב יותר מאשר הביטוי ההלכתי. לא קריאה לשלום גרידא פותחת את ספר יהושע אלא ברית של ממש בין הטובים שבאומות העולם לישראל.  ברית שיש בה ביטויים גבוהים ונשגבים מאד:

וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת...וְהָיָ֗ה בְּתֵת־יְקֹוָ֥ק לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת:

(יהושע פרק ב פסוק יד, יד)

אגרת השלום השניה, מאפשרת לחפצים בכך לעזוב את הארץ,"הרוצה לפנות יפנה". אגרת זו מוצאת ביטוי עמוק בציור המכונן, המופיע בפתיחתו של ספר שופטים:

וַיִּרְאוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים אִ֖ישׁ יוֹצֵ֣א מִן־הָעִ֑יר וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ הַרְאֵ֤נוּ נָא֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וְעָשִׂ֥ינוּ עִמְּךָ֖ חָֽסֶד: וַיַּרְאֵם֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וַיַּכּ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָאִ֥ישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ שִׁלֵּֽחוּ: וַיֵּ֣לֶךְ הָאִ֔ישׁ אֶ֖רֶץ הַחִתִּ֑ים וַיִּ֣בֶן עִ֗יר וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ ל֔וּז ה֣וּא שְׁמָ֔הּ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

(שופטים פרק א פסוק כד - כז, כד-כז)

גם כאן מודגש בכתוב, גובה העניין "ועשינו עמך חסד". כמו כן מודגשת האפשרות שהייתה לאיש לשקם את עירו מחדש. ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה.[1]

תקות חוט השני

 המאפיינים של הברית שכורתים המרגלים עם רחב,  מזכירים לנו את הברית שכרת הקב"ה עם ישראל במצרים. תקוות חוט השני בחלון, מזכירה לנו את הדם על המשקוף ושתי המזוזות, גם איסור היציאה מהבית דומה. כשישראל מופיעים על אומות העולם, הרי זו הופעה אלוקית, כמו שהופיע הקב"ה על ישראל. כיוצא בזה, הקפת יריחו עם ארון הברית, מזכירה את מעמד הר סיני עם שופרותיו, ותרועתיו, הופעת ישראל ותורתם בארץ, כמו התגלות ד' על הר סיני. לא רק איום על אומות העולם יש בהקפת יריחו אלא גם הצעה של מתן תורה מחודש. הזמנה לקבלת ישראל ותורתם.

כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן.

(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד ב)

ישראל מעבירים את השופר של מעלה. והעברת שופר תרועה. בפתיחת כיבוש הארץ מוצגים הזרעים שנזרעו, הפוטנציאל הקים. למעשה, לא זכו לכך אומות העולם, נפלו חומות יריחו ונשמדו תושביה. יבשילו הדברים לעתיד לבוא. והיה ביום היו יתקע בשופר גדול.

[1]  לפני שנכנסו ישראל לארץ החסד המוצע לאומות העולם הוא ברית של ממש כמעשה רחב. לאחר שנכנסו, משמעותו של החסד היא האפשרות ללכת למקום אחר. הראב"ד פסק חילוק זה להלכה: א"א .."לא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל אחר מיכן אין מקבלין אותן".(השגות הראב"ד הלכות מלכים פרק ו הלכה ה)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.