הגאולה - חלק מן הבריאה
בהפטרת פרשת נח (ישעיהו פרק נד) מלמד ישעיהו הנביא את ישראל מהו המבט הבריא והנורמלי על הגלות והגאולה. הוא מלמד שאפשרות הקיום היחידה של ישראל היא הגאולה, ואילו הגלות היא תופעה חולפת אשר לא תתאפשר עוד. על כן, לאחר הגאולה לא תהיה עוד גלות - "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי [= לא תבושי לעולם. אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם - רד"ק] וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ד-ה).
בפסוק ט הקב"ה כורת ברית עם ישראל על נצחיות הגאולה, תוך השוואת נצחיות ירושלים עם השבועה שנשבע לנֹח - "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי [=הכעס שלי אליך דומה להבאת מי המבול בזמן נח – מצודת דוד] אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ". שבועת ה' לנח שהאנושות לא תיחרב עוד, היא חלק מן הסיפור הארוך של הבריאה, והיא עומדת ביסוד ההיסטוריה האנושית כולה. כעת מגלה ה' כי גם גאולת ישראל תזכה למעמד דומה – היא תחקק כאחד מן הכוחות הבסיסיים ביותר של החיים.
הופעת נח לעתיד לבוא
והנה, דימוי השבועה לנוח לשבועת הגאולה לא מהווה חידוש רק לגבי הגאולה בלבד; בה בשעה מקנה דימוי זה הבנה חדשה על ערכו של נח הצדיק התמים, לדורות עולם. מחמת התמקדותנו (המוצדקת) בפרשיות האבות ועם ישראל, עלולים אנו לשכוח שגם לצדקות נח יש ערך גדול ונצחי. במדרש תנחומא (תחילת פרשת נח) מחדשים חז"ל חידוש גדול על בסיס נבואת ישעיהו בהפטרתנו: השפעתו של נח לא היתה רק לדורו, אלא אורו ישוב ויופיע בגאולה העתידה; ואלו דברי המדרש: "'אלה תולדות נח נח', שתי פעמים למה?... נח בעולם הזה, נח בעולם הבא. [=התורה כפלה את שמו של נח כדי לרמוז להשפעה נוספת שלו שתופיע בזמני הגאולה] אמר הקדוש ברוך הוא: כשנבוא לנחם את ירושלים, בנח הצדיק אני נשבע לה שאיני משעבד בניה עוד, שנאמר: 'כי מי נח זאת לי' (ישעיה נד, ט).
מדרש זה מזכיר לנו ענין חשוב ביחס לנח והמבול: נח הציל את האנושות כולה משתי בחינות: לא די בכך שבאותה השעה הוא ניצל בצדקתו ובנה את האנושות מחדש, אלא גם שבועת ה' כי לא יביא עוד מבול לא באה אלא בזכות צדקותו של נח! ואכן, במדרש בראשית רבה (לד) מתואר כיצד סירב לצאת מן התיבה אלא אם כן הוא יזכה להציל את האנושות מן המבול לתמיד: "כך נח צא מן התיבה ולא קיבל עליו לצאת [מן התיבה] אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה [=לקללה, שיהיה עוד מבול]?! עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח".
נמצא שצדקותו של נח עומדת ביסוד קיום העולם מאז ולדורות. והנה ישעיהו מתנבא שבעתיד יופיע יסוד נצחי זה בגוון חדש – אם בזמנו הובטח רק עצם קיום העולם, בעתיד יובטח גם טוב קבוע שישכון בו עם בניינה הנצחי של ירושלים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
