על בנין הפנימי מול עוצמה חיצונית

מקורות העוצמה

הפטרתינו פותחת בחיזוק אל מול חמת המציק.

אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִֽי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן: וַתִּשְׁכַּ֞ח יְקֹוָ֣ק עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֘ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כָּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק:

(ישעיהו פרק נא פסוק יב - יג)

הנביא מתאר את המציק בצורה לועגת:

מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ:

(ישעיהו פרק נא פסוק יד)

המשל הנבואי מצייר לפנינו את האויב כגיבור מלחמה, הנזקק לפתע לנקביו והוא רץ להיפנות. נראה שניתן ללמד מתאור זה לא רק אמירה חודרת על  קטנותו של האדם ומגבלותיו של יציר אנוש. אלא אמירה עמוקה יותר על מקורות כוחו של המציק לעומת התוכן הפנימי הנבנה בישראל. בגלות אנו נפגשים עם עוצמה חזקה של מדינות ועמים אחרים, עוצמה הבולטת במיוחד בניגוד לתשות כוחם של ישראל. הנביא מדגיש שמקור עוצמה זו הוא ארצי וחומרי, בניגוד לעוצמה הנבנית מחדש בתהליך הגלות, שהיא עוצמה פנימית ומקורה בקודש. ספר התשובה הגדול של בעל התניא "אגרת התשובה", נסוב כולו על נקודה יסודית זו. התשובה לשיטתו היא תשובה ליניקה ממקור חיים היונק מן הקו הישר הרוחני של המציאות ולא מן ההתפתחות הטבעית המנותקת ממנה.

אמנם זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה כשהיתה השכינה שורה בישראל בבהמ"ק. ואז לא היו מקבלים חיות לגופם רק ע"י נפש האלקי' לבדה מבחי' פנימי' השפע .... אך לאחר שירדו ממדרגתם וגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה כמ"ש ובפשעיכם שולחה אמכם ...ואזי יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות כמו שאר בע"ח ממש כמ"ש נמשל כבהמות נדמו. ואדרבה ביתר שאת ויתר עז

(תניא איגרת התשובה פרק ו)

אומות העולם, וכן פושעי ישראל בזמן הגלות יכולים לינוק חיות ועוצמה ממקור נמוך וטמא, בעוד שדווקא מי שמקור חיותו עליון, חווה חולשה והסתרה. הבחירה הישראלית, היא לינוק חיים ממקור הטהרה ולא לבקש את החיות החזקה והמרעישה הבאה ממחוזות הטומאה.

הדברים מתאימים להלמד במקביל לפרשיות המחדדות את מקורות הגבורה של ישראל במלחמה מול ההרעשה החיצונית של אויביהם

שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־ תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם: כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם:

(דברים פרשת שופטים פרק כ פסוק ג - ה)

גם בפרשה הבאה יהיה עיסוק רב במקור העוצמה הנכון לצבא ישראל, תוך זהירות ממקורות עוצמה חיצוניים, העלולים לאפיין מחנה מלחמה. כאלו שבכוחם לתת תעצומה חיצונית אך הם מנותקים ממקור הכוח הפנימי.

והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע. ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר:

(רמב"ן דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק י)

הצואה, מסמנת את העובדה שמקור החיות של העולם הזה אינו מדוייק דיו והוא צריך בירור וזיקוק כדי להצמיח כוחות חיים.

וכשם שמאכל הגוף כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגוף אינו זן וסועד את הגוף אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמא וצואה. וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף. כי עי"ז אין הנפש מתפשט בתוכו כראוי ולפעמים יחלה מזה. כן הענין שהמעש' אשר לא טובים ורצויים חס ושלום. המה נהפכים בתוך העולמות לפסולת ולכלוך כביכול. והוא התגברות כחות הטומאה והקליפות. הרחמן יצילנו. שנקראים קיא צואה

(נפש החיים שער ב פרק ז)

גם בעניין זה יש דגש מיוחד במחנה ישראל, דגש של נקיות וטהרה:

וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָׁ֖מָּה חֽוּץ: וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ: כִּי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ:

(דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק יג - טז)

תיאורי הגיבורים בחז"ל

מכאן תוצאות לנקודה החוזרת רבות בדברי חז"ל. פעמים רבות חז"ל מתרגמים את תיאורי הגבורים בתנ"ך לתיאורים של גבורה רוחנית.

והוא הכה את שני אראל מואב - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני; והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג - איכא דאמרי: דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא. [1]

(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יח עמוד ב)

נראה שלא באו חז"ל לגרוע מפשוטם של מקראות ומגבורתם הפיזית של גבורינו. תיאור הגבורה הרוחנית נועד לדייק את מקור הגבורה של הגבורים. בעולם של גלות בו אנו נחשפים שוב ושוב לעוצמה גופנית הבאה ממקור הטומאה יש צורך להדגיש שמקור הגבורה של גבורי התנ"ך יונק מעולם רוחני. תיאורי הגבורה של בניהו בן יהוידע קרובים הרבה יותר לסיפורי החסידים על הצדיקים שטובלים בקרח מאשר לגבורה של חיילי הצאר הסובבים אותם. בעולם שבו אין לראות גבורה פיזית ממשית הבאה ממקור הקודש, חשוב לדייק את מקור הגבורה של צבאות ד' אליו אנו שואפים.

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה - והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד....כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם.  

(אורות, המלחמה, ב)

התפתחות הכוחות החייתיים- חלק מהנהגת היחוד

לצד תיאורי התשובה והגאולה המתוארים בתורה ובנביאים עוסק ספר דניאל בתיאור ההסטוריה מזווית אחרת שלה. ספר דניאל מלא בתיאורי חיות המתפתחות וגדלות עד להתרסקותן. צמיחת כוחות הטבע, גם אלו  שנובעים ממקור חייתי וטמא- היא חלק מהתפתחות העולם לקראת גאולתו.

וּצְפִ֥יר הָעִזִּ֖ים הִגְדִּ֣יל עַד־מְאֹ֑ד ...: וַתִּגְדַּ֖ל עַד־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וַתַּפֵּ֥ל אַ֛רְצָה מִן־הַצָּבָ֥א וּמִן־הַכּוֹכָבִ֖ים וַֽתִּרְמְסֵֽם:

(דניאל פרק ח פסוק ח - י)

סוד זה מתאר הרמח"ל כחלק מהנהגת היחוד – הנהגה המסובבת בסוף את כל כוחות החיים אל הנהגתו יתברך

ואמנם שורש הימצא הרע בהנהגה - כבר פירשנוהו שהוא מטעם גילוי יחודו ית', שצריך לגלות הרע ולהניחו לעשות כל מה שבחוקו, להראות אחר כך יחוד שליטתו ית' בהחזירו אותו לטוב. ומטעם הזה, כל עוד שיתעלם ויסתיר פניו האדון ב"ה, ויניח לרע להתגבר עד הגבול האחרון שאפשר לו להתגבר, דהיינו עד חורבן העולם, ולא עד בכלל, הנה זה יהיה טעם יותר להיגלות ולהיראות אחר כך אמיתת יחודו ית', בתקנו את הקלקולים ההמה בכח שליטתו, והאור ניכר מתוך החושך, וכמו שביארנו לעיל כבר...

(דעת תבונות דרכי הנהגת היחוד אות קסו)

לנטוע שמים

במקביל לצמיחת הכוחות הטמאים של העולם מתרחש תהליך פנימי בתוכה של כנסת ישראל.

וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה:  

(ישעיהו פרק נא פסוק טז - יז)

מקור חיים של קדושה הולך מתפתח ונבנה. מכוחו- יצמח עולם של של עוצמה ובניין מתוך קודש. צמיחת עולם זה היא באחריותם של ישראל. מתוכם ועל ידיהם בונה הקב"ה את צמיחתו של העולם החדש, עולם שבו הקודש מחייה את החול, מובילו לתיקונו עד מדרגת תחית המתים.

כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור כמ"ש (ישעי' נ"א) ואשים דברי בפיך גו' לנטוע שמים וליסוד ארץ.

(נפש החיים שער א פרק ג)

בעוסקנו במושגים פנימים כאלו, נשים לנגד עינינו את אזהרתו והדרכתו של הרב זצ"ל, לבניין תפיסה נכונה של תיקון העולם הפנימי:

מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה. הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים. אבל מי שיודע, שבכל תקון מוסרי. וכל מדה טובה, כל למוד הגון וכל מעשה טוב. גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו, והרוחניות הלא היא יסוד כל מציאותה, ונמצא שע"י הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק אחד של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה. ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב. כשהולך האדם בדרך הרעיון הזה דעתו מתרחבת ודמיונותיו הולכים ומתקרבים אל האמת. 

(מידות הראי"ה, תיקון)

לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה.

[1] "רב פעלים מקבציאל" - שריבה וקבץ פועלים לתורה, והיינו ש"קבץ" תלמידים ומלמדים לכבוד ה"אל".

"והוא הכה את שני אריאל מואב" - שלא הניח אדם גדול כמותו, לא במקדש ראשון שנקרא "מואב" כי בנאו דוד, ולא במקדש שני שכל המקדשות נקראו "אריאל".

"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום שלג" - איכא דאמרי, דתבר גזיזי דברדא, ששבר חתיכות קרח, ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה. איכא דאמרי, דתנא, שהיה שונה את כל סיפרא דבי רב, תורת כהנים(23) ביומא דסיתוא, ביום חורפי אחד, למרות שהוא יום קצר.

(חברותא מסכת ברכות דף יח עמוד ב)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.