כנסת ישראל נקראת בתחילת הפרק לשמוח בעקרותה - "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'". ישעיהו מבשר לישראל שעקרותם תפסק והם יזכו לריבוי ושפע ברכה בזמן הגאולה. אולם עוד קודם לכך מזכיר הנביא כי יש לעקרה לשמוח דווקא  בהיותה עקרה ("רני עקרה לא ילדה"), עוד לפני הבשורה העתידית של פרי הבטן. וליתר דיוק: על כנסת ישראל לשמוח בעקרותה משום שאותה העקרות היא היא שתהפוך לסיבת ההולדה בעתיד ("כי רבים בני שוממה מבני בעולה"). מהו אם כן, ה'חוק' היוצר בנים דווקא לעקרה?

מצוי כאן עיקרון נשגב ומיוחד המביא להיפוך המעמדים, והוא מתבאר במסכת ברכות (י, א): "אמר לה ההוא מינא [=אותו המין בעל האמונה המעוותת] לברוריא: כתיב: 'רני עקרה לא ילדה', משום דלא ילדה - רני? אמרה ליה: שטיא! שפיל לסיפיה דקרא [=קרא את סוף הפסוק בו מתבארת שאלתך], דכתיב: 'כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה''; אלא מאי עקרה לא ילדה? רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו". ברוריה מבארת כי הסיבה היסודית לשמחת ירושלים היא אכן על היותה עקרה – על כך שהיא נמנעה מלהוליד שפע של בנים אשר יחטאו וייענשו, כפי התופעה הרווחת באומות העולם. אותה העקרות מהולדת חוטאים, היא שתהיה לסיבת ההולדה בעתיד הטוב.

במדרש שיר השירים רבה (ד, ו), מתבאר עיקרון דומה, בחשבון פנים ישראלי: "אמר רבי לוי אמר הקדוש ברוך הוא בחורבנה [=של ירושלים] העמידה לי צדיקים, ובבנינה העמידה לי רשעים. בחורבנה העמידה לי צדיקים, דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו, בבנינה העמידה לי רשעים, כגון אחז וחבורתו, מנשה וחבורתו, אמון וסייעתו. ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן על הדא דר' לוי [=על פי דבריו של ר' לוי הללו] אמר ישעיה: 'כי רבים בני שוממה מבני בעולה', הוי צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה". במדרש זה מבארים חז"ל כי אכן, שנות השממון של ירושלים היו לטובתה. הואיל והיה החטא שרוי באומה, התמעט ריבוייה, בכדי שלא יוולדו לה רשעים רבים. זהו השיממון הקשה. אך אותו השיממון עצמו לא היה מוחלט, אלא הביא להולדת צדיקים בישראל.

"בועליך עושיך"

שני המדרשים הללו מתאימים לפשט הפסוק שעל פיו ירושלים תשמח בעתיד לא בבניה שנולדים בלבד, אלא בעקרות שחוותה לאורך הגלות. ירושלים תוליד דווקא משום שהיתה רחוקה בתכונתה מן העולם הזה בשפלותו ועל כן לא היתה ראויה להוליד כל עוד החיים ההוויים הם שפלים וכעורים. מהו, אם כן, הגורם לריבוי בניה של "בני שוממה" בעתיד יותר מ"בני בעולה"? הדבר מתפרש רק בפסוק ה - "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא" - "משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל. כך העולם הזה אירוסין היו, שנאמר (הושע ב): 'וארשתיך לי לעולם', ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר: 'החדש הזה לכם'. אבל לימות המשיח יהיו נישואין, שנאמר (ישעיה נד): 'כי בועליך עושיך'" (שמות רבה טו, לא).

לעתיד לבוא, יהיה לציון בעל חדש, הלא הוא הקב"ה בעצמו, ודווקא משום שבשנות הגלות הרבות היא שמרה על תכונתה המרוממת, והיתה משום כך עקרה, תהיה היא ראויה לו. אז תזכה היא לבנים צדיקים רבים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.