חנה- תהליך איסוף מהפרט אל הכלל

תפילת חנה מהווה דוגמא מכוננת לעילוי הצרכים הפרטיים והמצוקות הפרטיות אל מדרגת הכלל. פרקנו פותח בתיאור מפורט של מצוקתה של חנה בעקרותה. תיאור המצוקה לא פוסח גם על דברים קטנים כביכול כמו הכעס שמכעיסתה צרתה. כשמתרוממת חנה אל התפילה בבית המקדש היא מעלה את כל הרצונות האלו אל השאלה לד'. הרצון לילד נשאר ואף מתחזק אלא שהילד הזה לא יהיה ילד פרטי של חנה אלא ילד מושאל לד'. חז"ל משייכים את התפיסה הזו לשם החדש שמחדשת חנה:

אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות;

(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב)

השם צבאות מבטא את היותה של כל המציאות חלק ממערך אלוקי כולל. מתוך כך גם הרצונות הפרטיים שלנו הם חלק מהמגמה האלוקית. מדרגה זו אינה מופיעה מאליה והיא מצריכה מסירות נפש מיוחדת כמו אצל חנה המוסרת את בנה למשכן ד'.

עילוי הכוחות הפרטיים אל הגודל אינו שוחק את המקום האנושי הבריא ואהבת אם לבנה. כך מתעכבת חנה מעליה אל בית ד' עד לגמילת הנער. וכך מעלה לו מעיל מידי שנה בשנה. בכך שונים הדברים מהמקובל באומות העולם המעבירים בניהם לאלוהיהם מתוך ניתוק ואכזריות.

שירת חנה  - כוחות הפרט שעברו לכלל

בשירת חנה קשה להבחין בין הפרטי לכללי. מי הם המדברים גבוהה גבוהה? האם אויבי ישראל או שמא פנינה ושאר המזלזלים ביכולתה של חנה ללדת . ביטויים נוספים בשירה סובלים פירוש כפול הן על המקרה הפרטי של חנה והן על כלל ישראל.

אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְקֹוָ֔ק ולא וְל֥וֹ נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת: קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל: שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה:

(שמואל א פרק ב פסוק ג - ה)

 סיומה של השירה בודאי מתייחס לתהליך לאומי כללי:

יְקֹוָ֞ק יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗יו עָלָיו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְקֹוָ֖ק יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ: (שמואל א פרק ב פסוק י)

עילוי כוחות הפרט אל הכלל אינו מעשה סתום וכללי בלבד. כל קפל וקפל מכוחות הנפש הפרטיים מוצא את ביטויו במישור הכללי. הכעס שמכעיסה הצרה הופך להיות התמסרות ונחישות לכך שיש כח לד' להושיע גם מול אויבים ומלגלגים. נחישות שתקבל את ביטויה במלחמה על קידוש ד'.

מלכות – עילוי הפרט אל הכלל

חנה היא אמו של שמואל, מעמיד המלוכה בישראל. תפקידה של המלוכה הוא להעלות את הרצונות הפרטיים אל הכלל. תחילת המלוכה בספר שמואל מחבר שאול את הדאגה הממונית הפרטית לדאגה כללית לרכוש האומה, בהמשך מתעלה זו אל דאגה לכבוד האומה. ממשיכו דוד מעלה את המלחמה הזו אל מקום של קדוש ד' נגד צריו ואויביו.[2] המלכים הנמשחים על ידי שמואל פועלים באומה את התהליך שעושה חנה בינה ובין עצמה. פעמים רבות בתנ"ך תהליכים לאומיים מתחילים בלידתם על ידי דמויות נשיות. האישה מיילדת את התהליך והגברים מתרגמים אותו לתהליך לאומי. כך בנו המילדות במצרים את האמון בגאולה, כך בנתה עכסה את רצון ההתיישבות בארץ ישראל . כך גם תבנה בת שבע את מדרגת מלכות שלמה והאישה השונמית את תקופת האמונה בנביאים בימי אלישע.

ראש השנה – עילוי הפרט אל הכלל

ראש השנה הוא יום של המלכת ד'. קריאת הפטרת חנה ביום זה היא מודל לתהליך שכולנו עוברים בראש השנה. חז"ל למדו אותנו שתשע הברכות בתפילת מוסף של ראש השנה נתקנו כנגד תשע פעמים שנזכר שם ה' בתפילת חנה.  ר' חיים מוולוזין בספרו נפש החיים עומד על חשיבות ההתמסרות אל כבוד ד' ביום זה. הוא משתמש במושג "חיל ד'", מושג המזכיר לנו את השם הקדוש "צבאות" שחדשה חנה:

ומ"ש לפני חילו רמז זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל כוונתה הוא לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו..... ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל. ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה

(נפש החיים שער ב פרק יא),

בהמשך מלמדנו ר' חיים מוולוזין את היכולת להפוך גם רצונות פרטיים לכלליים, ממש מעין עבודת חנה עליה למדנו בהפטרתנו:

שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם...אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה. וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני

(נפש החיים שער ב פרק יא)

כאן המקום להזכיר את מו"ר הרב בנימין הרלינג הי"ד. הרב בנימין נהרג בתקופה של פרעות ולחימה עם אויבי ישראל.  בסוף ימיו היה חוזר בדמעות, על מימרא חסידית חריפה המפסקת מחדש פסוק בתהילים.

גם כי אליך בגיא צלמוות לא אירא! רע – כי אתה עמדי.

 איני מפחד מן ההליכה בגיא צלמוות. מה שרע בעיני הוא "כי אתה עמדי", חילול ד' שבדבר, הוא הקשה לי ועליו אני מתפלל.

זכות עקדתו תעמוד לכלל ישראל בימי ראש השנה, בתוך שאר עקודי הדורות, להזכר ולהפקד בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם.

[2] ראה פירוט התהליך בדברינו על הפטרת שבת זכור.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.