א. הגמרא במסכת מגילה
מקורה של ההפטרה הוא כבר בברייתא ובגמרא במסכת מגילה (דף לא ע"א), וכך נאמר שם:
"בראש השנה: 'בחדש השביעי' (במדבר כט, א), ומפטירין: 'הבן יקיר לי אפרים' (ירמיהו לא, א-יט),
ויש אומרים: 'וד' פקד את שרה' (בראשית כא, א), ומפטירין בחנה (שמואל א פ"א).
והאידנא, דאיכא תרי יומי, יומא קמא - כיש אומרים, למחר: 'והאלקים נסה את אברהם' (בראשית כב, א), ומפטירין 'הבן יקיר'".
כלומר: לפי הדעה הראשונה בברייתא קוראים בתורה בפרשת פינחס את המוסף של ראש השנה: "בחדש השביעי", ומפטירים בירמיהו: "הבן יקיר לי אפרים".
לפי הדעה השניה קוראים בתורה בפרשת וירא: "וד' פקד את שרה", ומפטירין בחנה בספר שמואל.
ומסכמת הגמרא שבימינו, שנוהגים תמיד לחגוג שני ימים בראש השנה, ביום הראשון קוראים בתורה בפרשת וירא: "וד' פקד את שרה", ומפטירים בחנה, וביום השני קוראים בתורה בפרשת וירא: "והאלקים נסה את אברהם", כלומר: פרשת העקדה, ומפטירים: "הבן יקיר לי אפרים".
ב. הסבר רש"י
הסביר רש"י שם: "הבן יקיר לי אפרים - משום 'זכור אזכרנו רחם ארחמנו' (ירמיהו לא, יט)".
הוסיף הר"ן על הרי"ף שם: "הבן יקיר לי אפרים - מפני שחובת היום להזכיר זכרונות, וכתיב: 'זכור אזכרנו' (ירמיהו לא, יט)".
כלומר: ראש השנה הוא "יום הזכרון" בלשון התפילה, ומקורו בפסוק בפרשת אמר: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה, מקרא קדש" (ויקרא כג, כד), ואנו מבקשים להיזכר לטובה לפני ד', ולכן אומרים בתפילת מוסף עשרה פסוקים של זכרונות לטובה (ראש השנה לב ע"א וע"ב), וגם קוראים בתורה ומפטירים בענין זה, שד' פקד את שרה, כלומר: זכר אותה לטובה, וכן את חנה, וכן נאמר בהפטרה שד' יזכור את אפרים, וירחם עליו, כלומר: ד' יזכור את עם ישראל, וירחם עלינו.
וכך כתב רש"י שם בהמשך: "מפטירין בחנה - לפי שפקידתה היתה בראש השנה, ועקדת יצחק מזכירין כדי שתזכר לנו היום במשפט".
ג. דיון בדברי רש"י
יש לשאול על דברי רש"י: מדוע לא מפטירים בפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב), שגם הוא מופיע בספר ירמיהו, וגם הוא נאמר בין פסוקי הזכרונות?
יש לענות על כך באופן פשוט, ששם יש רק שלושה פסוקים של נחמה (א-ג), אבל כל הנבואה שלפניהם היא נבואת תוכחה ופורענות, וגם הנבואה שאחריהם היא נבואת תוכחה ופורענות, שכן את שתי הנבואות הללו אנחנו קוראים בשתי השבתות הראשונות של ימי בין המצרים, "תלתא דפורענותא" ("טור" ו"שולחן ערוך" סימן תכח), ואילו ההפטרה שלנו כולה עוסקת בנחמה, כפי שיתבאר.
ד. הסבר "שבלי הלקט"
הסבר אחר כתב בספר "שבלי הלקט" בסדר ראש השנה (סימן רפח): "לקרות בתורה קורין חמישה בני אדם, ובשבת קורין שבעה. יום ראשון קורין 'וד' פקד את שרה' בפרשת 'וירא אליו', ומפטיר קורא פסוקין של מוסף 'ובחדש השביעי באחד לחדש', ומפטיר בנביא בתחילת שמואל עד 'וירם קרן משיחו', והוא מענין המאורע, שהרי שנינו: 'בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה' (ראש השנה י ע"ב).
יום שני קורין עקדת יצחק: 'והאלקים נסה את אברהם', מקום שהפסיקו אתמול, והעקדה היתה בראש השנה, ומפטיר קורין בפסוקין כיום אתמול. ומפטיר בירמיה: 'כה אמר ד' מצא חן במדבר', וגם הוא מעין המאורע, שהרי יש בה: 'רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו', והיא נפקדה בראש השנה, ועוד כתיב בה: 'הבן יקיר לי אפרים... זכור אזכרנו עוד'".
לפי "שבלי הלקט" מפטירים בירמיהו מלבד מה שהסביר רש"י, גם בגלל רחל, כשם שמפטירים ביום הראשון של ראש השנה בחנה, וכשם שקוראים ביום הראשון של ראש השנה בפקידת שרה, לפי שפקידת שלושתן היתה בראש השנה.
ה. הסבר נוסף על פי דברי הרמב"ם
אולי ניתן לומר הסבר נוסף על גבי דברי רש"י ו"שבלי הלקט", שחכמים קבעו להפטיר בנבואה זאת בירמיהו, מפני שיש בה גם פסוק חשוב בעניני תשובה.
כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב): "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו' וגו' (ישעיהו נה, ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כי אחרי שובי נחמתי' (ירמיהו לא, יח). ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' (הושע יד, ד), וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו".
כלומר: מהפסוק "כי אחרי שובי נִחמתי, ואחרי הִוָדְעי ספקתי על ירך, בֹּשתי וגם נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעורי", שמופיע בהפטרה, למדנו יסודות חשובים בענין התשובה.
כך הסביר הרד"ק את הפסוק: "כי אחרי שובי נחמתי - אחרי ששבתי אליך נחמתי ממעשי הרעים, כי בעל תשובה אין תשובתו שלמה אם לא יהיה תוהא ונִחם על הראשונות. וכן הוא אומר: 'מי יודע ישוב ונִחם' (יואל ב, יד ויונה ג, ט).
ואחרי הִוָדְעי ספקתי על ירך - אחרי שנודעתי בעצמי וחשבתי מעשים רעים שעשיתי והכרתי כי רעות גדולות עשיתי, ספקתי על ירך כמצטער ומתאבל, ובושתי בעצמי למעשים שעשיתי.
וגם נכלמתי - הכלימה יותר מהבושה, לפיכך אמר: 'וגם'. וכן: 'בושו וגם נכלמו' (ישעיהו מה, טז).
כי נשאתי חרפת נעורי - כשזכרתי כי מה שנשאתי וסבלתי, חרפת נעורי היה, כלומר: מהמעשים הרעים שעשיתי בימי הנעורים שהיו לי לחרפה ולקלס. ופירוש 'נעורי' - בימים הקדמונים. ונקראו הימים הקדמונים 'נעורים' בדרך השאלה, כמו שימי הנעורים קודמים לימי הבחרות וימי הזקונים, וכן 'חסד נעוריך' (ירמיהו ב, ב)".
כלומר: האדם צריך להתחרט ולהתבייש ולהיכלם על כל המעשים הרעים שהוא עשה בעבר, ולדעת שמה שהוא סבל הוא בגלל חטאיו.
ו. הסבר נוסף על פי פסוקי השופרות
אולי ניתן לומר הסבר נוסף על גבי דברי רש"י ו"שבלי הלקט", שחכמים קבעו להפטיר בנבואה זאת בירמיהו, מפני שיש בה הרחבה בענין קיבוץ גלויות, שזהו הענין העיקרי שמופיע בכל הפסוקים של שופרות שהובאו מספרי הנביאים, והוא מגלה את מלכות ד' בעולם, כפי שהסברנו באריכות במאמר על פסוקי השופרות בספרנו "הדר המועדים ירח האיתנים".
ז. הסבר נוסף על פי דברי חז"ל במדרש
אולי ניתן לומר הסבר נוסף על גבי דברי רש"י ו"שבלי הלקט", שחכמים קבעו להפטיר בנבואה זאת בירמיהו, מפני שיש בה את בקשת רחל מד' שלא יקנא לשמו, אלא ימחל לעם ישראל, וד' מקבל את בקשתה של רחל ומחזיר את עם ישראל לארצו, כפי שהסבירו חז"ל במדרש.
כך נאמר במדרש איכה רבה, בפתיחתא כ"ד, אחרי האריכות תיאור בקשתם של אברהם יצחק ויעקב ומשה: "...באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה: 'רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי, בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי, ורִחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל... וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם?'.
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: 'בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן'. הדא הוא דכתיב: 'כה אמר ד': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להִנחם, על בניה כי איננו' (ירמיה לא, יד). וכתיב: 'כה אמר ד': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נְאֻם ד', ושבו מארץ אויב' (שם, טו). וכתיב: 'ויש תקוה לאחריתך נְאֻם ד', ושבו בנים לגבולם' (שם, טז)" [יש לציין שהמדרש הובא כאן בדברי הרד"ק בפסוק י"ד, אבל בסגנון קצת אחר].
סיכום
נאמרו חמישה טעמים לקביעת הנבואה הזו כהפטרה של ראש השנה:
- לפי רש"י והר"ן מפני שראש השנה הוא "יום הזכרון", אנו מבקשים להיזכר לטובה לפני ד', ולכן אומרים בתפילת מוסף עשרה פסוקים של זכרונות לטובה, וגם קוראים בתורה ומפטירים בענין זה, שד' זכר את שרה לטובה, וכן את חנה, וכן נאמר בהפטרה שד' יזכור את אפרים, וירחם עליו, כלומר: ד' יזכור את עם ישראל, וירחם עלינו.
- לפי "שבלי הלקט" מפטירים בירמיהו מלבד מה שהסביר רש"י, גם בגלל רחל, כשם שמפטירים ביום הראשון של ראש השנה בחנה, וכשם שקוראים ביום הראשון של ראש השנה בפקידת שרה, לפי שפקידת שלושתן היתה בראש השנה.
- מהפסוק "כי אחרי שובי נחמתי, ואחרי הודעי ספקתי על ירך, בשתי וגם נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעורי", שמופיע בהפטרה, למדנו יסודות חשובים בענין התשובה, שהאדם צריך להתחרט ולהתבייש ולהיכלם על כל המעשים הרעים שהוא עשה בעבר.
- בהפטרה זו יש הרחבה בענין קיבוץ גלויות, שזהו הענין העיקרי שמופיע בכל הפסוקים של שופרות שהובאו מספרי הנביאים, והוא מגלה את מלכות ד' בעולם.
- בהפטרה זו יש את בקשת רחל מד' שלא יקנא לשמו, אלא ימחל לעם ישראל, וד' מקבל את בקשתה של רחל ומחזיר את עם ישראל לארצו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
