האזהרה משכחה
בציווי הקב"ה על מחיית עמלק קיים דגש מיוחד וחריף על הצורך לזכור בדביקות את תפקידנו למחות את זכר עמלק – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". מצינו בתורה עניינים נוספים אשר מצווים אנו לזכור, אך בענין עמלק מופיעה הדגשה נוספת – "לא תשכח". הדגשה זו מורה על חשש מפני שכחת בני ישראל את המצווה הזו ואי קיומה כראוי.
חז"ל עמדו על חשש השכחה של בני ישראל את המצוה הזאת. במדרש פסיקתא רבתי (פיסקא יג) נאמר: "אמר הקדוש ברוך הוא: אני אין לפני שכחה וזכור אני מה עשו, אתם שאתם בשר ודם ואתם שכיחים [=עלולים לשכוח] הוי זכורים מה עשה לכם עמלק כדי שתמחה שמו מן העולם... אמרו לו [בני ישראל]: רבונו של עולם, לנו הוא למחות את שמו? אמר להם אין [=כן]! גלוי וצפוי לפני כשאמסור את עמלק ביד שאול מלככם שעתיד לשייר מזרעו, שהוא חס עליו – "ויחמול שאול והעם על אגג" (שמואל א טו). לכך אני מצוה אתכם: 'תמחה'".
יש להבין אפוא: מה מקור החשש המיוחד לשכחה ולאי קיום מלא של מצוה זו?
המלחמה שאחר המנוחה
בכדי להבין את הענין יש לשים לב תחילה להקשר של מצווה זו. התורה מודיעה שכאשר ייתמו כל מלחמותיהם של ישראל והם יגיעו אל המנוחה והנחלה – "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה..." – אז יהיה עליהם ליזום מלחמה ולמחות את זכר עמלק. פירוש הדבר הוא שישראל יהיו מסוגלים להגיע אל המנוחה גם בלי מחיית עמלק.
בכניסת ישראל לארץ, נאלצו הם להילחם במשך שנים רבות מול אויבים רבים. במשך תקופה ארוכה היו שרויים ישראל בתנאי קיום קשים של מלחמות על כל צרותיהן. אולם לא פחות מכך, קשים היו על עם ישראל מהלכי הנפש של תקופות המלחמה. קשה היה עליהם ללבוש את מידות הדין והאכזריות, לפתח איבה בליבם, להביס ולהרוג.
והנה, בימי שאול זכו סוף סוף ישראל לתקופה של שקט והצלה מידי אויביהם כמתואר בפרק הקודם בשמואל (יד, מז-מח): "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ". גם בעמלק אויב ישראל נלחם שאול די הצורך של שבירת כוחו והושעת ישראל מידיו באופן קבוע – "וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (עיין בפירוש המצודות).
אז, מיד עם תום עידן מלחמות הקיום, כאשר זוכים ישראל להתחיל לבנות את חייהם באקלים רוחני ונפשי של שלום, עליהם ליזום מלחמת חורמה לא למען עצמם אלא למען ה' – "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". זוהי מלחמה שאין בה הגנה מפני איום לאומי, והיא אינה נובעת מסיבות הנובעות מצרכים אנושיים. הואיל ומדובר במלחמת ה', אין בה שום פתח מילוט לאוייב; בניגוד למצוות החרמת שבעת העממים, בה יודעים ישראל שעליהם להחרים רק את כל מי שיסרב להשלים עימהם או לברוח, הרי שבמלחמת עמלק דרוש כליון חרוץ. עליהם להגיע למדרגה חדשה של גיוס כל תעצומות הרוח של המלחמה, מתוך עשיית מצוות ה' בלבד.
בזמן שאול, ישראל מבצעים את המצווה, אלא שהם מנסים למצוא במלחמתם תכלית של רוממות ועילוי שיוכלו להבינם – הם בוחרים להשמיד את מיטב הצאן מאוחר יותר על ידי העלאתם כקרבן לה', וחומלים על אגג כדי להגדיל את פאר הניצחון על עמלק (עקדה שמות בשלח). אם היו ישראל מכוונים רק להוראת התורה שעל פיה, עמלק הוא קודם כל אויב ה', לא היו משאירים את אגג, ראש העם, ולו לרגע אחד. השארת אגג כדי לפאר את הניצחון היא דרך ראוייה ביחס לאויבי ישראל בלבד, אז משאירים דווקא את ראש האומה בשבי, להדגיש את חולשתו. השארתו מורה על שיקולים אנושיים.
כנגד נטייה עדינה זו ממצוות התורה, חוזרת היא ומצווה למחות את זכר עמלק "מתחת השמים" – באשר הוא, גם אם אינו בסמוך לישראל. על כן היא מדגישה: "לא תשכח"!
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
