בין טומאה לחטא

אי הכרה במעלה

בשלושה מקרים בתנ"ך מופיעה הצרעת כתגובה אלוקית לאי הכרה במעלה עליונה. נצטרע עוזיה כשלא הכיר במעלתם של הכהנים וניסה להכנס אל הקודש להקטיר. נצטרעה מרים הנביאה כשלא הכירה במעלתו של משה על פני שאר הנביאים.  גם משה רבינו- כשאמר "הן לא יאמינו לי" הכניס ידו לחיקו והנה מצורעת כשלג, לגודל מעלתם של ישראל. להבדיל, נראה שגם צרעתו של נעמן שייכת לעניין זה. אומנם לא מוזכר חטא ספציפי שבגללו מגיעה הצרעת. אך כל מהלך הענינים מראה שלא הכיר במעלתם של ישראל ונביאיהם. והצרעת מובילה אותו לתהליך תיקון עניין זה. יש מקום להבין שגם צרעתו של גיחזי בהקשר דומה באה לו. חוסר הכרה במעלתו של הנס, ושימוש בו לצרכים זולים ונמוכים. מה מגדילה הבנה זו את דברי חז"ל שצרעת באה על לשון הרע. וכי מהו לשון הרע אם לא הכרת המעלה הפנימית של כל אחד מישראל. 

וכבר נרמז עניין הצרעת בעת הבוסר שלא נגמרו הדעות להבין ערכם הנשגב של ישראל באדון הנביאים ב"הבא נא ידך בחיקך שאמר ו"הן לא יאמינו לי ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר ה"רק אך במשה"

(עין אי"ה ברכות ט, ו)

צרעת כחלק ממארג הטומאות הכולל

לעומת ההופעה הרגילה בתנ"ך המשייכת בין צרעת לחטא מסויים, מופיעה הצרעת בפרשתינו כחלק ממערך טומאה כולל שתחילתו כבר בפרשת שמיני, ומונה בתוכו את טומאת השרצים והנבלות. טומאות אלו לא מוכרות לנו כעונשים על חטא אלא כחלק מחסרונות כוללים ומובנים במציאות. הכוזרי מסביר שמהותה של הטומאה הוא העדר חיים. הופעות חיים נמוכות יותר שלא התפתחו, גם הן נחשבות העדר חיים. וכך כותב הרב זצ"ל:

אבל כשמזדמן הדבר, שמה שאור חיים שרוי בו, מה שחיים אפשר להתפתח על ידו, הרי הוא נדחה ונובל, סימן טומאה כבר יש כאן, שצריך לנצחה, להטהר ממנה.

(עין אי"ה שבת ט, יב)

אם כן, קן חורז בין הצרעת כחלק ממערכת הטומאות הכוללת ובין הצרעת כחטא בחירי. העדר נתינת מקום למעלה עליונה יותר, מביאה להידרדרות למדרגה נמוכה יותר.

נראה שקישור זה נרמז בדברי הגמרא:

ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות, ומי שקיל כולי האי? כסף ובגדים הוא דשקיל! אמר ר' יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים, אמר לו: רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם.

(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א)

כשגיחזי מבקש הטבות חומריות מאלישע, נובעת בקשתו מתוך מנגנון רחב של כוחות חיים חומריים של העולם הזה במקום מתוך מגמות רוחניות. לכן מרחיב אלישע את בקשתו ה"צנועה" ומקשר אותה לתאוות הממון הכללית. תאווה זו קשורה באופן כללי גם לטומאת  שרצים. ל'בחירה' של חלקים במציאות להשאר בדרגתם הנמוכה.

מענה על צרכים חומריים כשער לקודש.

האשה השונמית

כשאלישע פוגש את האישה השונמית, הוא מבקש לדבר לה אל המלך או אל שר הצבא.

מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל־שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א

(מלכים ב פרק ד פסוק יג)

הפניה אל המלך או אל שר הצבא יש בה מימד גדול של תיקון עוולות והטבה מוסרית. אלישע רואה את תפקידו, כתפקיד כל הנביאים, להוכיח את המלכים וליישר את דרכם. הכיוון של מענה לצרכים חומריים כחלק מתפקידו ופועלו של אלישע הוא פרי רוחו של גיחזי:

וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר־נָ֣א אֵלֶיהָ֘ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ׀ אֵלֵינוּ֘ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל־שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת:

(מלכים ב פרק ד פסוק יג - יד)

מהכתובים עולה שאלישע המשיך בדרך זו וסיפורי אלישע מלאים במעשי ניסים ומופתים להטבת המצב החומרי. פרקי החיתום של אלישע מלמדים אותנו שהסיפורים הללו פעלו את פעולתם, ובסופו של דבר היו בסיס לתיקון מוסרי של המלך

וְהַמֶּ֗לֶךְ מְדַבֵּר֙ אֶל־גֵּ֣חֲזִ֔י נַ֥עַר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר סַפְּרָה־נָּ֣א לִ֔י אֵ֥ת כָּל־הַגְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֱלִישָֽׁע: וַ֠יְהִי ה֥וּא מְסַפֵּ֣ר לַמֶּלֶךְ֘ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֣ה אֶת־הַמֵּת֒ וְהִנֵּ֨ה הָאִשָּׁ֜ה אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֤ה אֶת־בְּנָהּ֙ צֹעֶ֣קֶת אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עַל־בֵּיתָ֖הּ וְעַל־שָׂדָ֑הּ וַיֹּ֤אמֶר גֵּֽחֲזִי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֚את הָֽאִשָּׁ֔ה וְזֶה־בְּנָ֖הּ אֲשֶׁר־ הֶחֱיָ֥ה אֱלִישָֽׁע: וַיִּשְׁאַ֥ל הַמֶּ֛לֶךְ לָאִשָּׁ֖ה וַתְּסַפֶּר־ל֑וֹ וַיִּתֶּן־לָ֣הּ הַמֶּלֶךְ֩ סָרִ֨יס אֶחָ֜ד לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה

(מלכים ב פרק ח פסוק ד - ז)

אכן אלישע מדבר אל המלך ואל שר הצבא. סיפורי המופתים שלו הניבו תיקון מוסרי משמעותי. בנגוד לאחאב המאבד את מלכותו בגלל גזלת כרם נבות, תקופת יהורם מסתיימת בסיפור הפוך של החזרת השדה. הביקוש החומרי יכול להיות מבוא מועיל מאד ליצירת קישור פנימי והטבה מוסרית. אך סכנה גדולה יש בו, להפוך לתכלית ועיקר. כאן כשלונו של גיחזי.

ודרשת את ד' מאותו

בסיום פרקי אלישע, הוא הולך למשוח את חזאל למלך על ארם. הלא זהו ייעודו הראשוני:

 וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו לֵ֛ךְ שׁ֥וּב לְדַרְכְּךָ֖ מִדְבַּ֣רָה דַמָּ֑שֶׂק וּבָ֗אתָ וּמָשַׁחְתָּ֧ אֶת־חֲזָאֵ֛ל לְמֶ֖לֶךְ עַל־ אֲרָֽם:

(מלכים א פרק יט פסוק טו - טז)

כשמגיע למדבר דמשק נשלחת אליו מנחה גדולה ובקשה מהמלך בעניין מחלתו:

וַיֵּ֣לֶךְ חֲזָאֵל֘ לִקְרָאתוֹ֒ וַיִּקַּ֨ח מִנְחָ֤ה בְיָדוֹ֙ וְכָל־ט֣וּב דַּמֶּ֔שֶׂק מַשָּׂ֖א אַרְבָּעִ֣ים גָּמָ֑ל וַיָּבֹא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָ֔יו וַיֹּ֗אמֶר בִּנְךָ֙ בֶן־הֲדַ֤ד מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה:

  (מלכים ב פרק ח פסוק ח - ט)

בנגוד למנחת נעמן אותה מסרב אלישע בכל תוקף לקחת, לגבי מנחתו הגדולה של מלך ארם, לא נזכר סירוב מפורש של אלישע לקחת את המנחה.  נראה, שבתחילת הדרך, נתינת המנחה מהווה בעיני נעמן סוג של "מסחר" עם הנביא. הוא מבקש לשלם לנביא על שירותו ובכך לפטור את עצמו מההטבה הרוחנית הנתבעת כחלק מהקשר עם הנביא. ואכן כשמסרב הנביא לקחת את המנחה מתרגם נעמן את הוקרתו לתיקון רוחני:

וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן: וַיֹּאמֶר֘ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיקֹוָֽק:

(מלכים ב פרק ה פסוק טז - יז)

בשלבים מתקדמים יותר הופכת המנחה לביטוי של הכרה פנימית במעלת הנביא. ולכן לא מוזכר סירוב לקחתה. נשים לב ללשונו המיוחדת של בן הדד:

וְדָרַשְׁתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֤ק מֵֽאוֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה:

לשון זו מהדהדת את לשונו של יהושפט הצדיק מלך יהודה: "האין פה נביא לד' עוד ונדרשה את ד' מאותו". (מלכים ב, ג, יא) הפניה אל הנביא בעניני החומר  היא להיות חלק מדרישת אלוקים.

הלך להחזיר גיחזי בתשובה

וילך אלישע דמשק

חז"ל מוסרים לנו שאלישע הלך להחזיר גיחזי בתשובה.

וילך אלישע דמשק - למה הלך? אמר ר' יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה

(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א)

נראה שיש קשר בין פשוטו של מקרא, ובין דרשת חז"ל זו. גיחזי מנמיך את דרישת האלוקים של ארם למתנות חומריות. בשעה שמתנות חומריות אלו מתעלות להיות לבוש של הכרה פנימית במעלתם של ישראל. ניתן להחזיר גם את גיחזי למקומו. כך גם בסיפור החותם של הקשר עם מלך ישראל. סיפורי המופתים החומריים של גיחזי מתעלים לידי הטבה רוחנית ומביאים את מלך ישראל לתיקון דרכיו:

וְהַמֶּ֗לֶךְ מְדַבֵּר֙ אֶל־גֵּ֣חֲזִ֔י נַ֥עַר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר סַפְּרָה־נָּ֣א לִ֔י אֵ֥ת כָּל־הַגְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֱלִישָֽׁע: ...לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה: פ

(מלכים ב פרק ח פסוק ד - ו)

הישב גיחזי בדמשק?

מקום הארה נוסף יש בכך שחז"ל מציירים את גיחזי כיושב בדמשק. כוחות רוחניים שהתקלקלו בישראל מוצאים את השפעתם באומות העולם. תיאור נוסף, של מוקד רוחני באומות העולם הבא מחמת נטיות אישיות אנו מוצאים לגבי בית חוניו במצרים:

נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים,

(תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קט עמוד ב)

יש הבדל מהותי בין ישראל לאומות העולם בשאלת מקומה של ההנאה והרווחה מעבודת ד':

האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! - ... כאן - בישראל, כאן - בנכרים.

(תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ד עמוד א)

כאן בישראל - שלבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו - אינו קורא לו תגר, אלא תולה היסורין בעונו, אבל נכרי אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר.

(רש"י מסכת ראש השנה דף ד עמוד א)

עבודת ד' אצל הישראלי עיקרה לשם שמיים, השכר הנלווה הוא רק תוצאה נלווית אליו. אצל הנוכרי, אהבת עצמו, היא העומדת בשורש הדברים.

דבאומות העולם כשעושין על מנת לקבל פרס נקרא החמיץ, דישראל שהם קשורים בשורש בה' יתברך ורצונם לעשות רצונך וכו' אף כשעושה בשביל שיחיה בנו או שיזכה לחיי עולם הבא הרי זה צדיק גמור. אבל בכורש כיון שהיה מכוון להנאת עצמו נקרא החמיץ שאינו עושה כלל לשם מצות ה' רק מכוון להנאת עצמו בלבד.

(ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא פרשת צו)

מעתה, המציב את טובתו הפרטית לנגד עיניו, מתאים להפוך למנחה רוחני של אומות העולם.

גיחזי והנצרות

הגמרא משווה בין גיחזי ובין מייסד הדת הנוצרית. שניהם נדחו על ידי רבותיהם ופנו לאומות העולם:

תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו.

(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א)

נראה שמוקד ההשוואה ביניהם רחב יותר. תנועת הטומאה שהוביל מייסד הנצרות בישראל, פשטה טלפיים בסגנון המתחזה לפרקי אלישע בנבואה. אלישע פועל בישראל בשלב ירידת האומה לקראת גלותה. בשל כך ציור קרבת האלוקים הנבנה על ידו הוא ציור הפורש מחיי הטבע הפשוטים ונפגש עמם רק לעיתים מזומנות ועל ידי נס. אכן תלמידיו המתוקנים של אלישע היו פרושים מאד מחיי הטבע, ואופן חייהם היווה מודל לבעל "חובת הלבבות" בציור חיי פרישות.[1] במצב ענינים כזה, מפגש עם שאיפות החיים החומריות הוא פרטי ומקולקל. ובקלות מדרדר לטומאה. קריאה מקולקלת של פועלו, יכולה להתפרש כחוסר אמון במעלתם של ישראל כאומה ובקדושת חיי הטבע שלהם בארצם.

החזרת גיחזי בתשובה,  האימון ב"ימין מקרבת" שהייתה יכולה להשאירו בנחלת ישראל. מתרחבת על ידי הגמרא גם בהקשר של תופעות שהתפשטו בסוף ימי בית שני. בשעה שהאמון בקדושת הטבע הישראלי נשחק, הקדושה מוצאת את מקומה במקום המנותק מן הטבע. יש מקום לאמון בשורש הטוב של הטבע, ביכולת התיקון של נפילותיו הקשות, ובחזרתו בצורה מתוקנת לגבול ישראל.

[1] עיין חובת הלבבות שער הפרישות פרק ו

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.