המקדש כמרכז עולמי

והניח לכם מכל אויבכם

בתורה מודגש שריכוז עבודת ד' במקום אשר יבחר ד' מגיע לאחר שהניח ד' לנו מכל אויבנו:

וַעֲבַרְתֶּם֘ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־ אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח: וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם ...

(דברים פרשת ראה פרק יב פסוק י - יא)

את ההתניה הזו ניתן להבין בכמה אופנים. יש מהמפרשים[1] שהסבירו שכל עוד הדרכים בחזקת סכנה אי אפשר לדרוש מאנשי ישראל לעלות שלש פעמים בשנה למקום אחד. זו הסיבה שהותרו הבמות כשלב ביניים. הסבר זה ניתן להרחבה גם במישור הרוחני, כל עוד אנחנו עסוקים בבניין מוטיבציה לאומית למלחמה, אין אפשרות להתרכז בשלב הבא של בנין רצון ומוטיבציה לבניין המקדש. יתכן, שכך סבר דוד בשעה שביקש לבנות את המקדש לאחר שהניח לו ד' מכל אויביו:

וַיְהִ֕י כִּי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַיקֹוָ֛ק הֵנִֽיחַ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹיְבָֽיו: וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה:

(שמואל ב פרק ז פסוק א - ג)

תשובת נתן הנביא בספר שמואל עוסקת בעיקר בהיות מפעל הבית לד' מפעלו של בית מלוכה ולא של מלך בודד. רק מי שד' בנה לו בית, יכול לבנות בית לד':[2]

וּלְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל־אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְקֹוָ֔ק כִּי־ בַ֖יִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ֥ יְקֹוָֽק: כִּ֣י׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ: ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם:

(שמואל ב פרק ז פסוק יא - יד)

אומנם, בספר דברי הימים מופיעה תשובה נוספת:

וַיְהִ֨י עָלַ֤י דְּבַר־יְקֹוָק֙ לֵאמֹ֔ר דָּ֤ם לָרֹב֙ שָׁפַ֔כְתָּ וּמִלְחָמ֥וֹת גְּדֹל֖וֹת עָשִׂ֑יתָ לֹֽא־תִבְנֶ֥ה בַ֙יִת֙ לִשְׁמִ֔י כִּ֚י דָּמִ֣ים רַבִּ֔ים שָׁפַ֥כְתָּ אַ֖רְצָה לְפָנָֽי: הִנֵּה־בֵ֞ן נוֹלָ֣ד לָ֗ךְ ה֤וּא יִהְיֶה֙ אִ֣ישׁ מְנוּחָ֔ה וַהֲנִח֥וֹתִי ל֛וֹ מִכָּל־אוֹיְבָ֖יו מִסָּבִ֑יב כִּ֤י שְׁלֹמֹה֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמ֔וֹ וְשָׁל֥וֹם וָשֶׁ֛קֶט אֶתֵּ֥ן עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּיָמָֽיו:

(דברי הימים א פרק כב פסוק ח - י)

הסבר זה מלמדנו שההנחה מן האויבים אינה רק לצורך ההתפנות מן המאבק והלחימה לצורך בניין המקדש אלא גם קריאת כיוון לכך שהמלך שיבנה את המקדש צריך להיות "איש מנוחה". נפש שהתעצבה מתוך עמדת המאבק והלחימה, לא תוכל לבנות בית מנוחה לד'. יתכן שיש קשר בין התשובה המופיעה בספר שמואל לזו המופיעה בדברי הימים. תודעת הלחימה והכיבוש, אינם מאפשרים למנהיג ולדור, לחוות חוויה של דיירים בביתו של ד'. איש המנוחה, גדל בבית בו המלוכה והעצמאות המדינית כבר מובנים מאליהם, הנוכחות האלוקית פשוטה בעולמו, הוא אינו בונה בית לד' כאדם הנותן מתוך שלו, אלא כמתארח בעולם האלוקי. המאמץ הצבאי מוביל למפקד, ניכוס הכוח הלוחם והכשרתו למלחמות הבאות. ההרפיה מן המאמץ הזה מולידה דור אשר חווית חייו מתאימה לדברי דוד הנשגבים במעמד המינוי של שלמה לבנות את בית ד':

וְכִ֨י מִ֤י אֲנִי֙ וּמִ֣י עַמִּ֔י כִּֽי־נַעְצֹ֣ר כֹּ֔חַ לְהִתְנַדֵּ֖ב כָּזֹ֑את כִּֽי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּדְךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ: כִּֽי־גֵרִ֨ים אֲנַ֧חְנוּ לְפָנֶ֛יךָ וְתוֹשָׁבִ֖ים כְּכָל־אֲבֹתֵ֑ינוּ כַּצֵּ֧ל׀ יָמֵ֛ינוּ עַל־הָאָ֖רֶץ וְאֵ֥ין מִקְוֶֽה: יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֔ינוּ כֹּ֣ל הֶהָמ֤וֹן הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר הֲכִינֹ֔נוּ לִבְנֽוֹת־לְךָ֥ בַ֖יִת לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ מִיָּדְךָ֥  ה֖וּא וּלְךָ֥ הַכֹּֽל:

(דברי הימים א פרק כט פסוק יד - יז)

ויהי שלום בין חירם ובין שלמה

בהפטרתנו מודגש עניין נוסף מעבר למעמד הנפשי של המלך והדור בוני המקדש. עצם השלום עם אומות העולם והשותפות עמם בבניין המקדש, מתאימה למעמדו העולמי הכולל של בית המקדש. השלום בין חירם ובין שלמה, ושותפותו של חירם בבניין הבית הם חלק מבניין מעמד עולמי זה. בניין המקדש בפועל נעשה מתוך שלום ושותפות עם אומות העולם. "ויהי שלום בן שלמה ובין חירם ויכרתו ברית שניהם". השותפות עם חירם אינה טכנית בלבד אלא מבטאת הכרה של חירם במעלתם של ישראל:

וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֧עַ חִירָ֛ם אֶת־דִּבְרֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה וַיִּשְׂמַ֣ח מְאֹ֑ד וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְקֹוָק֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לְדָוִד֙ בֵּ֣ן חָכָ֔ם עַל־הָעָ֥ם הָרָ֖ב הַזֶּֽה:

(מלכים א פרק ה פסוק כא)

 לבניין זה קדם ציור מכונן של הכרה ורצון של ארונה היבוסי בעבודת ד' הישראלית.

וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים: הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ ס וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ:

(שמואל ב פרק כד פסוק כב – כד)

ייעודו העולמי של המקדש נזכר רבות בספר ישעיה:

וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְקֹוָ֗ק אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב

(ישעיהו פרק ב פסוק ג - ד)

כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל־הָעַמִּֽים:

(ישעיהו פרק נו פסוק ז - ח)

גם חגי, בתחילת ימי הבית השני, מנבא על שותפות עולמית במקדש:

וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כָּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת:

(חגי פרק ב פסוק ז - ח)

המפעל האזורי של שלמה

השלום בין חירם ובין שלמה מהווה חלק ממערכת בריתות אותה מנווט שלמה בחוכמתו. שלמה יוצר שותפות כלכלית עמוקה בין חירם, ישראל ומצרים. חירם מספק עצים לבניין ספינות מיוחדות במינן. פרעה מאפשר מעבר לספינות האלו דרך ים סוף אל המזרח הרחוק. ושלמה הוא המתווך הגדול בין צור שבצפון למצרים שבדרום.[3] עסקה נוספת שעשה שלמה היא מעבר סוסים ממצרים למלכי הצפון. כאן הסחורה עוברת מדרום לצפון, כאשר סוחרי שלמה, גובים עמלה על כל סוס שיוצא ממצרים.[4] הבריתות הללו מעשירות את מלכות ישראל מבחינה כלכלית, בגלל תגמולי המעבר הנדיבים. מעבר לכך, הם מספקות רשת בטחון צבאית. צבאות התלויים בשלמה לאספקת סוסיהם יחשבו פעמים לפני יצירת סכסוך עם ממלכת ישראל. סחר עולמי בהקף כזה מהווה תשתית לקידוש ד' ולהכרת הערך הפנימי של ישראל:

וַיִּגְדַּל֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מִכֹּ֖ל מַלְכֵ֣י הָאָ֑רֶץ לְעֹ֖שֶׁר וּלְחָכְמָֽה: וְכָ֨ל־הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים בְּלִבּֽוֹ:

(מלכים א פרק י פסוק כג - כד)

 התיאור המפורט של המערכות הכלכליות שבונה שלמה מעורר אותנו לדברי הר"ן בדרשותיו:

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל...יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא...עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך.

(דרשות הר"ן דרוש י)

עושרו של שלמה אינו נופל כמתנה אלוקית שמימית. ד' נותן לשלמה את החוכמה ואת היכולת להגיע לעושר דרך מעשה ידיו. השראת השכינה בישראל אינה נובעת מן הביטול של הכוחות האנושיים אלא דרך העצמתם ופיתוחם. אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה של מצווה.[5]

זהירות מן העבדות והבניה המרובה

לאחר מעמד הר סיני, מזהיר הקב"ה את ישראל מפני בנינים מופרזים מידי לעבודת ד'.[6] עבודת ד' הרצויה היא מזבח אדמה פשוט ולא פירמידות מפוארות מלאות באלוהי כסף וזהב כמו שהייתה תרבות עבודת האלוהים המצרית. בהפטרתינו מוזכרים מספרים מרובים מאד של פועלים השותפים בבנין המקדש. במבט ראשון, נראה שהדברים מנוגדים לתרבות אליה התורה מחנכת אותנו. אומנם, חשוב לזכור, שמפעל של בניין אחד הנמשך שבע שנים, הוא מעט שבמעט לעומת ערי הענק שנבנו במצרים תוך שיעבוד מליונים לתקופות של מאות שנים. נראה גם שמספר השנים שנבנה המקדש אינו מספר סתמי. שבע שנים, כמספר השנים שמתירה התורה שיעבודו של  עבד.[7] גם ישראל עצמם עובדים במפעל הזה בשרות מילואים של האזרחים. חודש יהיו בלבנון ושני חודשים בביתו. בהמשך יתברר שלאחר בניין המקדש המשיך שלמה במפעלי ענק של בניית ערים שלמות. גם בירושלים לא הסתפק שלמה בבניין בית ד' ובית המלך אלא סתם את המילוא במפעל בניה גדול ומסובך. נדמה שניתן לשמוע בין השיטין של הפרק בקורת על הרחבה זו של מפעלי הבניה. מודגש גם הקישור למצרים, לפרעה ולביתו.

וְזֶ֨ה דְבַר־הַמַּ֜ס אֲשֶֽׁר־הֶעֱלָ֣ה׀ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנוֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יְקֹוָ֤ק וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־הַמִּלּ֔וֹא וְאֵ֖ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת־חָצֹ֥ר וְאֶת־מְגִדּ֖וֹ וְאֶת־גָּֽזֶר: פַּרְעֹ֨ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֜יִם עָלָ֗ה וַיִּלְכֹּ֤ד אֶת־גֶּ֙זֶר֙

(מלכים א פרק ט פסוק טו - טז)

אֵ֣לֶּה׀ שָׂרֵ֣י הַנִּצָּבִ֗ים אֲשֶׁ֤ר עַל־הַמְּלָאכָה֙ לִשְׁלֹמֹ֔ה חֲמִשִּׁ֖ים וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת הָרֹדִ֣ים בָּעָ֔ם הָעֹשִׂ֖ים בַּמְּלָאכָֽה: אַ֣ךְ בַּת־פַּרְעֹ֗ה עָֽלְתָה֙ מֵעִ֣יר דָּוִ֔ד אֶל־בֵּיתָ֖הּ אֲשֶׁ֣ר בָּֽנָה־לָ֑הּ אָ֖ז בָּנָ֥ה אֶת־הַמִּלּֽוֹא:

(מלכים א פרק ט פסוק כג - כה)

נראה שהתייחסות לבניה המרובה היא דומה להתייחסות הנביא לעצם הנישואין לבת פרעה[8], כמו גם לריבוי הכסף והסוסים.[9] בתחילה מזוכר הדבר בהיבט חיובי, עם התפתחותו והתעצמותו היתרה, מזכירה אותו שוב הנבואה והפעם בהקשר שלילי.[10]

ראוי לציין שבפועל, חלוקת הממלכה גם היא התגלגלה בגלל תרבות הבניה והשיעבוד היתרים:

אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת־עֻלֵּ֑נוּ וְאַתָּ֡ה עַתָּ֣ה הָקֵל֩ מֵעֲבֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר־נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ:

(מלכים א פרק יב פסוק ד - ה)

אורו של עולם

בניין המקדש הוא מפעל בניה מצומצם המדייק את ריכוז הכוחות ושיעבוד הפרטים במידה הנבונה אל מגמות הכלל. בפתיחת מסכת בבא בתרא מתארת הגמרא את הורדוס, אבי מפעלי הבניה הגרנדיוזים  בארץ ישראל, כדמות מפוחדת מאד. הורדוס מלא בפחדים מדעת הקהל הישראלית, ומתוך כך הורג את כל החכמים. לצד הבניה הגדולה, הוא משמר גופה של נסיכה בבית חשמונאי טמונה בדבש.

דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא. טמנה שבע שנין בדובשא. [11]

(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ג עמוד ב)

 הדברים מזכירים מאד את פולחן הבניה המצרי. פולחן שהיה משולב עם חניטת גופות ופולחן המוות. בבא בן בוטא מעביר את הורדוס תהליך תיקון ושחרור מהפחד. הוא מלמד אותו שהחכמים אינם מקללים אותו גם בחדרי משכבם. כתוצאה מהתהליך,  מבקש הורדוס תיקון לנפשו ובבא בן בוטא ממליץ לו לבנות את בית המקדש:

מאי תקנתיה דההוא גברא? א"ל: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: ונהרו אליו כל הגוים. איכא דאמרי, הכי א"ל: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב: והיה אם מעיני העדה, ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם.

(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א)

למדנו מעתה, שבניין המקדש אינו רק המידה הנכונה בה מתכווננים מפעלי הבניה אל שיעורם הרצוי. בניין הנעשה באופן כזה הוא גם חלק מתהליך ריפוי ותיקון של הפחדים ותאוות השיעבוד הבאה לידי ביטוי בתהליך הורדוס. הדברים מזכירים לנו את דברי חז"ל על בגדי הכהונה המכפרים[12]. בבגדי הכהונה באות כל תכונות הנפש הנפולות אל הופעה שלמה ומתוקנת, העזות מופיעה באופן מתוקן בציץ, הקולניות בפעמוני המעיל והאינטימיות בעבודת הקטורת. כך בניין מתוקן מופיע מקומות טהורים בנפש הבונה, מקומות החושפים בנין של יצירה ולא של פחד, של שותפות עם הבריאה ולא של דריסתה. נראה שהדברים מתקשרים לדו השיח החותם של הורדוס עם החכמים:

במאי בנייה? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי: באבני כוחלא, שישא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה... סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא.

(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א)

חכמים מכוונים את הורדוס מן הבניין האטום העוטה זהב אל בניין הדומה לגלי הים. מן הניסיון לדרוס את המציאות אל החיבור לנוי הפנימי של העולם. האדם יעמוד במקדש לא מתוך תחושת כיבוש ושליטה על המציאות אלא מתוך התבטלות אל יופיה ואינסופיותה. בהתבטלות זו שוכנת ההשראה האלוקית. ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.

[1] ראה למשל העמק דבר דברים יב, י.

[2] ראה רש"ר הירש דברים יב, י.

[3] ראה מלכים א י, כא- כה

[4] ראה מלכים א י, כז- כט

[5] ראה עין אי"ה שבת ב, צט.

[6] שמות כ יט- כג.

[7] ראה מלכים א ו לז- לח ובפירוש המלבי"ם שם העומד על יחודו של המספר "שבע שנים".

[8] השווה במלכים א בין פרק ג פסוקים א- ד ופרק יא פסוקים א - ד.

[9] השווה במלכים א בין פרק ה ופרק י. ראה גם תוספתא סנהדרין פרק ד הלכה ה.

[10] ראה גם דברי הרמב"ם איסורי ביאה יג, טז. "הוכיח סופן על תחילתן".

[11] לא נשארה מבית חשמונאי אלא תינוקת אחת שנפלה מן הגג לארץ ומתה. ואותה תינוקת טמן אותה הורדוס בדבש כדי שגופתה תשתמר.

[12] אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין; כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב: ויטבלו את הכתנת בדם; מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב: ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה; מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דא"ר חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה; אבנט מכפרת על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה, (דכתיב: והיה על לב אהרן); חושן מכפר על הדינין, דכתיב: ועשית חושן משפט; אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב: אין אפוד ותרפים; מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול; ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: והיה על מצח אהרן, וכתיב התם: ומצח אשה זונה היה לך!   (תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד א)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.