על הגבלה והשראת שכינה
ולא יכלו הכהנים לבוא
בהפטרתנו מתוארת השראת השכינה באופן המונע גישה אנושית אל הקודש:
וַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּהֲנִ֖ים מִן־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהֶעָנָ֥ן מָלֵ֖א אֶת־בֵּ֥ית יְקֹוָֽק: וְלֹֽא־יָכְל֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים לַעֲמֹ֥ד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֥י הֶֽעָנָ֑ן כִּי־מָלֵ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק אֶת־בֵּ֥ית יְקֹוָֽק:
(מלכים א פרק ח פסוק י - יב)
סגנון זה מקביל לאופן תיאור השראת השכינה במשכן בסוף חומש שמות:
וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:
(שמות פרשת פקודי פרק מ פסוק לד – לו)
שחזורה של עמדה זו, מהווה בסיס לעבודת הקודש של יום הכיפורים:
וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת:
(ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז פסוק ג)
הענן מייצג את מגבלות המפגש האנושי עם הקודש. המקדש והמשכן אינם פאר יצירה אנושית בלבד, אלא מקום מפגש עם האינסוף. עצם נוכחותו של האנושי במפגש הזה, מוטלת בסימן שאלה. תודעה זו אינה רק תנאי למפגש עם הקודש אלא היא עצמה המפגש עם הקודש. ד' אמר לשכון בערפל. בעולם הנפש, התודעה המביאה להשראת השכינה היא תודעת יראת החטא. וכך מלמדנו רבי פנחס בן יאיר: "יראת חטא מביאה לידי קדושה"[1]. תודעת יראת חטא אינה רק חשש מעשיית דברים לא נכונים אלא תודעה קיומית של הפער בין האנושי לאלוקי. התייחסות נפולה לפער הזה, תכונן אנשים חסרי בטחון ונפולים. התייחסות מתוקנת אליו תייצר מפגש עם מקור חיים עצמו. האדם הנגש אל הקודש מתוך תודעה של חלקיות קיומו יוכל לפגוש ממשות של קודש הניצב מחוצה לו. ולא להדהד שוב את עצמו. ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד.
לשכון בערפל
מקדש הוא פאר יצירת האומה. כך אצל כל האומות וכך גם בישראל. שיאי היצירה והתרבות של האומה באים לידי בטוי במקדשיה. ההבדל המהותי בין ישראל ואומות העולם הוא שאצל אומות העולם, השיא הזה הוא האל – האליל עצמו. שיא היצירה האנושית הוא הנקודה שהתבטלות אליה מעניקה לאומה כוחות חיים ועוצמה. בישראל, לעומת זאת, הפאר הזה הוא רק ההכנה כדי לפגוש את השכינה השוכנת בערפל. כל פאר היצירה והתרבות, עדיין שייך לאנושי. בשיאו, מתבטל האנושי הזה ונחשף אל מקור חייו.
אמנם, כל אידיאל מוגבל בדעתו של אדם, אינו כי אם כוכב אחד במערכת הצבא העולמי הגדול, הולך הוא ונוסע, מתאגד הוא לקבוצה, שאין ספק בלב הוגה הדעת המפותחת, שאידיאל האידיאלים, שהוא כמוס ומסותר, יותר נשגב הוא מחלקיו, ובכל סתר חשכו מאיר הוא בקוי אורו, המתנוצצים מתוך הערפל, את אור החיים, הרבה יותר מהגלוי של האור המועט שמתראה בהאידיאל החלקי, שבני אדם יכולים לשאת את דגלו בהכרזות וקולי קולות.
(שמונה קבצים , ג, ז)
כמו במקדש הכללי, גם ההשגה של היחיד נועדה להתרומם ולגדול. ככל שהיא גדלה יותר, כך מתנשאת השראת השכינה שבקרבו לגובה עליון יותר, מעל ההשגה הנגלית.
האדם יש לו איזה ציור השערי בגודל האלהי, שאף על פי שיודע הוא נאמנה שכל השרעפים נלאים וכל הרעיונים כלא נחשבים, מכל מקום הכרח הוא שאיזה ציור יתקשר ברוחו מהגודל וההערצה האלהית, ועל אותו הציור חלה אחר כך הודאתו הפנימית של מניעת ההשגה והציור. אבל השראת השכינה שבמקדשו הפרטי הרי היא בערפל ההשגתי...
(שמונה קבצים א ,תשפו)
דבקו שערים זה בזה
הגמרא במסכת שבת מתארת ששערי המקדש דבקו זה בזה בשעה שבא שלמה להכניס את ארון הברית. תאור זה מקביל למתואר בפשוטו של מקרא. הענן מלא את הבית ולא ניתן להכנס אליו. חז"ל מתארים שני תיאורים על האופן שבו התאפשר לשלמה להכניס את הארון בסופו של דבר. נראה ששני התיאורים מבטאים את הדרך להתעלות לתודעת הערפל. יש בהן ערעור על בסיס החיים המצומצם והרחבתו למרחבים גדולים יותר. בכך מתקיים שלב ראשון בתודעת צמצום המקום הפרטי אל מול הכללות העליונה.
מהאומה אל הכלל
הגמרא מתארת את ההתרוממות של שלמה דרך פסוקי הסיום של פרק כד בתהילים:
כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו: ה' עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה.
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד א)
הרב זצ"ל[2] מבאר שמשמעות הדברים היא התרוממות מתפיסת הכבוד האלוקי כשוכנת בתוך כבודה של האומה. תפיסה כזו אינה מספיקה לפתיחת שערי המקדש. ולכן יש להתרומם מהניסוח "ד' גיבור מלחמה" אל ניסוח כולל יותר "ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". בכך מתרוממים השערים ומתעלים לדרגה של "פתחי עולם" המהווים פתח להשראת שכינה על המציאות כולה.
מדור לדורות
הגמרא מתארת שההתרוממות מ"גבור מלחמה" ל"מלך הכבוד" אינה מספיקה כדי לפתוח את השערים. לבסוף, נובעת הפתיחה מבירור מקומו של הדור הנוכחי בשרשרת הדורות:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה.... כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה.
(תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ט עמוד א)
כשבקש דוד לבנות בית לד' עונה לו נתן הנביא שבניית בית לד' תוכל להיות רק לאחר שד' יבנה לו בית. בספר שמואל לא מתואר חסרון בדוד שבגללו צריכה הבניה לעבור לדור אחר. הסיבה לדחיית הבניה בידי דוד היא ההבנה שבניין בית לד' היא ענין רב דורי של בית מלוכה ולא של דור אחד. תחילתה של התשובה היא בדחיית ההבנה שיש לד' צורך בכך שאנו נבנה לו בית:
כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֑ק הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי: בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְהַלַּכְתִּי֘ בְּכָל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת־אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת־עַמִּ֥י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא־בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים:
(שמואל ב פרק ז פסוק ה - ו)
והמשכה בכך שד' הוא זה שבונה בית לדוד:
...וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְקֹוָ֔ק כִּי־ בַ֖יִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ֥ יְקֹוָֽק: כִּ֣י׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ: ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם:
(שמואל ב פרק ז פסוקים יא- יג)
העובדה שלא אדם יחיד בונה בית לד' אלא בית מלוכה עוסק במפעל הזה. מחדדת את העובדה שד' הוא הבונה לדוד בית ולא להפך. מנקודת המבט של דוד המשמעות היא ששלמה בנו הוא יבנה את הבית. מנקודת המבט של שלמה המשמעות היא שהשראת השכינה בבית תשרה בזכותו של דוד אביו. בשני הכיוונים מדגישה נקודת מבט זו את חלקיותו של המקום האנושי אל מול השראת השכינה.
עשרים וארבע רננות
הסוגיא מתארת עשרים וארבע רננות שאמר שלמה לפני הכנסת הארון ולא נענה. הגמרא במסכת ברכות מלמדתנו שעשרים וארבע הברכות של תעניות ציבור הן כנגד עשרים וארבע הרננות שנאמרו באותו מעמד.
הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי? אמר רבי חלבו: כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים. אי הכי, כל יומא נמי נמרינהו! אימת אמרינהו שלמה - ביומא דרחמי, אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו. [3]
(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד א)
נראה שיש בכך לימוד חשוב מאד. בקשת הצרכים של הצבור, אינה רק בקשה למילוי חסרים חומריים כאלו ואחרים אלא בקשה ותביעה להשראת שכינה בתוכנו. בכך הן משחזרות את מעמד הכנסת הארון על ידי שלמה. בתוך בקשת הצורך גנוזה בקשה להשראת השכינה בתוכינו. בתוך דרישה מד' גנוזה דרישה את ד'. וכך היא לשון הכתוב במעמד גדול של תענית ותפילה שהתקיים בימי יהושפט מלך יהודה:
וַיִּקָּבְצ֣וּ יְהוּדָ֔ה לְבַקֵּ֖שׁ מֵֽיְקֹוָ֑ק גַּ֚ם מִכָּל־עָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה בָּ֖אוּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־יְקֹוָֽק:
(דברי הימים ב פרק כ פסוק ד)
בתוך הבקשה מד' גנוזה דרישת אלוקים. לבקש את ד'.[4]
אין בארון רק שני לוחות אבנים
הנביא מדגיש שבארון הברית נמצאים רק שני לוחות אבנים:
אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֗ק שְׁנֵי֙ לֻח֣וֹת הָאֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֥חַ שָׁ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְקֹוָק֙ עִם־בְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
(מלכים א פרק ח פסוק ט)
בניגוד לאומות העולם, שבמרכז הקודש שלהם מצוי עצם מסוים, שאליו הם סוגדים ופונים. במקום הברית שלנו מצווים רק הציויים האלוקיים. איננו פוגשים את ד' אלא דרך האידאלים האלוקיים.
האידיאלים האלהיים, והחמדה הפנימית, הרוממה והעצמית אליהם, להתרומם אליהם, לציירם בשכל וברגש, ולהגשים דוגמתם בפועל של סדרי החיים, הם הנם תולדותיה של המחשבה המבוכרת, שלעילויה אין קץ ותכלית, והיא הולכת הלוך ואור
(מאמר דעת אלוקים)
מיעוט אחר מיעוט
חז"ל דרשו מן הפסוק הזה שבארון היה מונח גם ספר תורה. הגמרא מבארת שלימוד זה נדרש מן הכלל שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כיוון שבפסוק "אין בארון רק שני לוחות אבנים" יש שני מיעוטים "אין" ו"רק" הם הופכים להיות ריבוי המרבים גם ספר תורה.
מאי אין בארון רק? מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס"ת שמונח בארון
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יד עמוד א)
המלבי"ם מבאר שלמרות שפשט הכתוב נועד למעט אנו קוראים את שני המיעוטים בקריאה נוספת, כמנטרלים זה את זה:
וזה כלל בהגיון ששלילה אחר שלילה דינה כמשפט מחייב, כמו ראובן אינו חכם הוא שלילה, ראובן אינו בלתי חכם הוא חיוב
(מלבי"ם מלכים א פרק ח פסוק ט)
כלומר, אין בארון רק שני לוחות אבנים אלא יש בו גם דברים נוספים.
לא בכל מקום ניתן לפרש את מידת מיעוט אחר מיעוט כשני מיעוטים המנטרלים זה את זה. נראה שבשורש המידה מונחת ההנחה שמיעוט עוצמתי מאד מלמד אותנו שאין כוונתו לעיסוק בפרטים אלא בעיקרון. בענייננו, המעוט הכפול בעניין ארון הברית מלמד אותנו שאין המדובר כאן ברשימת הפריטים שהייתה בארון הברית אלא בעקרון רוחני חשוב גדול ומודגש. בארון מונחים האידאלים האלוקיים ולא המפגש עם העצם עצמו. גם ספר התורה שייך כמובן לעקרון זה. למעלה מזה, ניתן ללמוד את הריבוי כנובע מגודל המיעוט. ככל שהמיעוט המרחיק אותנו מתפיסת העצם הוא עוצמתי וגדול יותר, כך היכולת שלו לפרות ולרבות גדולה יותר. הוא מתרחב לא רק לכללים הכלולים בלוחות הברית אלא גם לפרטים המתרחבים בספר התורה עצמו.
ובכ"ז מפשטות הלשון שמשמע שרק שני לוחות היה מבואר שהדברים שהיו שם עוד היו ענין אחד עם הלוחות, והם השברי לוחות או הס"ת, שכל מה שכתוב בס"ת נכלל בעשרת הדברות כמ"ש הקדמונים:
(מלבי"ם מלכים א פרק ח פסוק ט)
[1] עבודה זרה, כ ע"ב.
[2] בעין אי"ה שם.
[3] אלו עשרים וארבע ברכות שאומרים בתענית כנגד מי? כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה . אם כך, נאמרם כל יום? שלמה מתי אמר אותן? ביום של רחמים אף אנו נאמר אותם ביום של רחמים.
[4] כאן המקום להזכיר את המורגל בפיו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל על התחינה "א- ל ארך אפיים" שבעת פתיחת ארון הקודש בשני וחמישי. נוסח אחד "אל באפך תוכיחנו" ונוסח אחר "אל תסתר פניך ממנו". והיה מדבר על עדיפות הנוסח השני על הראשון. למתבאר למעלה. שני הנוסחים חד הם. יומא דרחמי.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.