קשר המלך והנביא

במצבים מתוקנים של האומה, המלך והנביא נמצאים בקשר הדוק. כבר בתורה (במדבר כז, כא) קובע הקב"ה כי למנהיג הבא אחרי משה, הלא הוא יהושע, יהיה כעין מקום קבוע – הוא יעמוד לפני הממונה על קבלת דבר ה' שיהיה בימיו – אלעזר הכהן, ויתנהל בכל מעשיו על בסיס רצון ה' – "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה"[1]. ואכן, אחד מן התפקידים המרכזים של הנביאים הוא למנות את המלכים, כפי שמצינו בשאול, דוד, שלמה (וכל שושלת בית דוד הממשיכה את המינוי המקורי על ידי הנביא), וכן בירבעם ויהוא. ה'תפארת ישראל' (בועז מסכת שקלים פרק ו) מחדש שהנביאים היו נותנים למלכים את שמותיהם! – "...וכמו כן רוב המלכים כשתדקדק בהם, תמצא ששמם מורה על מה שאירע בימיהם... וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא".

הפירוד בתקופת אחאב

אולם בתקופת אחאב אשר התמכר לעשיית הרע בעיני ה', מצוי פירוד חסר תקדים בין המלכות ובין הנבואה. תחת שיהיו אלו שני כוחות צמודים הפועלים במשולב לרוממות קרן ישראל כעם ה', פוגשים אנו ביטוי חסר תקדים בחריפותו של איבה בין המלך והנביא. הפטרתנו נפתחת בתיאור בולט של הנתק בין המלך והנביא. המלך משקיע מאד בחיפושים אחר הנביא שנעלם זה זמן רב. הרלב"ג (מ"ב ב טז'): מבאר כי בעיני עם ישראל, המצב הקבוע של אליהו היה הסתתרות והיעלמות – "'וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות' – רצונו לומר להתחבא שם כי היה רגיל אליהו בכך כמו שאמר עובדיה: 'ורח ה' ישאך אל אשר לא אדע'".

לאחר שאליהו ואחאב נפגשים, נערך ויכוח ביניהם, בו כל אחד מהם טוען כי זולתו הוא "עוכר ישראל". עוד מתגלה בהמשך הפרקים (כא, כ) כי אחאב רואה את אליהו כאויב המלך! – "וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי". ואכן, קביעה זו לא הייתה תיאורטית בלבד. דומה כי אין דומה לתקופת אחאב בה הרג המלך (במצות אשתו) את הנביאים באופן שיטתי, כשהמטרה המוצהרת היא לחסלם לחלוטין; על כך נאמר בפתיחת הפטרתנו (יח, ד): "וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה'".  

עובדיה – נקודת האור

בתוך מצב חשוך זה, מהווה עובדיה, הלא הוא עובדיה הנביא, נקודת אור. עובדיה מוסר את נפשו על הצלת נביאי ה', ובזכותו הם לא נכרתו – "וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם" (שם). והנה, ניתן היה לחשוב שעובדיה עשה זאת בתור אדם פרטי בלבד הפועל בניגוד למדיניות של בית המלוכה; אך נראה שעובדיה חפץ לגייס, ולו בסתר, את אמצעי המלוכה לשם הצלת הנביאים. עובדיה היה ה"מנכ"ל" של בית אחאב ("וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת"), ודווקא בתור המבצע בפועל של ענייני המלכות, הוא החייה את הנביאים. במדרש תנחומא (משפטים סימן ט) אף מגלים חז"ל כי את הכסף לכלכלת הנביאים לקח עובדיה מיהורם בן אחאב[2]!

חז"ל עומדים על גדולת עובדיה, אשר למרות שהגיע מאדום, כיבד את אליהו הנביא בכבוד רב השמור בדרך כלל לכיבוד אב. כך נאמר במדרש אגדת בראשית (פרק נט), המנגיד את עובדיה עם עשיו זקנו: "עשו ביקש אבלו של אביו, שנאמר ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז מא), ועובדיה כיבד למי שלא היה אביו, שנאמר ויהי עובדיה בדרך והנה אליהו לקראתו ויכרהו ויפול על פניו וגו' (מלכים א יח ז)...". כלומר עובדיה כיבד מאד את אליהו למרות שנולד במקום הפוך לגמרי לישראל – בבני עשיו.

מסירות הנפש של עובדיה על הנביאים והכבוד שלו לאליהו, למרות היותו בן עם אחר, וכנגד משפחת המלוכה (כנ"ל), הוא כה משמעותי, עד שהוא זוכה לקשר מחדש(ולו לזמן מה) בין המלך ובין הנביא. אליהו חוזר אל אחאב, ומכך נוצר מהלך גדול של תשובה בעם ישראל, והם זוכים מחדש לירידת הגשם לאחר שנות הבצורת.

[1] אמנם בפועל יהושע לא עמד לפני אלעזר – כך נאמר במסכת עירובין (סג, א). והאלשיך (במדבר שם) ומפרשים נוספים מבארים שבסופו של דבר זכה יהושע להיות נביא בעצמו, ונביא איננו נצרך לאורם ותומים.

[2] יש להוסיף על כך שבמסכת סנהדרין (לט, ב) נאמר שאחאב מינה את עובדיה בשל היותו ירא ה', בכדי שיזכה להתברך בזכותו. ויראת ה' זו היא שהובילה את עובדיה להציל את הנביאים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.