ביום הראשון של ראש השנה אנחנו קוראים בתורה על לידת יצחק, וביום השני אנחנו ממשיכים את אותה פרשה עם העקדה. מה הקשר בין ראש השנה ללידה של יצחק? אומרת הגמרא ששרה, רחל וחנה נפקדו בראש השנה[1].

כנראה לכן, אנחנו קוראים בהפטרות של ראש השנה, גם על רחל וחנה. בהפטרת היום הראשון אנחנו קוראים על חנה והלידה של שמואל, ובהפטרת היום השני אנחנו קוראים על רחל המבכה על בניה.

שאלה ראשונה שנשאל על הקריאות האלו היא: למה לקרוא בראש השנה קריאה והפטרות שלא רואים בפסוקים בכלל למה הן קשורות לראש השנה? רק המדרש אומר שכל זה קרה בראש השנה. אבל את המדרש אנחנו לא קוראים, אז מה אנחנו אמורים ללמוד מהקריאות האלו?

שאלה שניה: הסברנו למה קוראים את הלידה של יצחק, אבל למה קוראים את העקדה? בגמרא לא כתוב לקרוא את העקדה.

ושאלה שלישית: הגמרא אומרת שלא היה ראוי להזכיר את הפקידה של שרה, כי זה פקידה של אדם יחיד, ולא של כל העם. והיא עונה שכיון שכל העם יצא מיצחק, זה פקידה של כל העם[2]. אבל מה עם רחל וחנה? רחל זה שני שבטים, אז אולי זה גם נחשב, אבל משמואל לא יצא כל העם, אז למה להזכיר את הפקידה של חנה בראש השנה?

הגמרא מסבירה למה אומרים בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות: "מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר". והגמרא ממשיכה ושואלת למה דווקא שופר של איל? "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"[3].

ולא מובן למה הבקשה על הזכרון האישי שלנו עולה דווקא בשופר של עקדת יצחק? ולמה היא צריכה לבוא אחרי המלכה של הקב"ה?

ואולי זו התשובה לשאלות ששאלנו. ראש השנה הוא יום הרת עולם, לא יום של הריון פרטי, אלא של כל העולם. ולכן אם יש הריון פרטי בראש השנה, הוא כנראה נועד להשפיע על כל העולם. וכשהמדרש אומר שבראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, הוא אומר שהלידה של יצחק, יוסף ושמואל משפיעה על כל העולם.

לגבי שלשת הילדים האלה התברר שהמטרה של ההורים שלהם לא היתה בשביל עצמם, אלא בשביל הקב"ה. את יצחק אברהם מוכן להקריב לקב"ה, מה שמבהיר שהמטרה של הבן היא לא בשבילו אלא בשביל הקב"ה. רחל אומרת "הָֽבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹֽכִי", כלומר שכל המטרה של הקיום שלה הוא בשביל הבנים. והיא גם היתה מוכנה למות בפועל בשבילם בלידה של בנימין. וחנה נודרת להשאיר את שמואל במשכן ולתת אותו לקב"ה לגמרי.

הזכרון שלנו עולה לטובה, בגלל שאנחנו לא מחפשים את הטובה של עצמנו, אלא אנחנו קודם כל ממליכים את הקב"ה, ורק כחלק מההמלכה אנחנו מבקשים שיזכור אותנו, בתור חיילים נאמנים. וזה על ידי השופר שמזכיר את העקדה, כי כל אחד מאיתנו יש בו צד של מסירות נפש בשביל הקב"ה. ואם החיים שלנו הם בשביל הקב"ה אז הגיוני שהם יזכרו לטובה[4].

ביום הראשון אנחנו קוראים על היצירה של עם ישראל, על הלידה של יצחק. בהפטרה אנחנו קוראים על הלידה של מי שימשח את דוד המלך ומכוחו את כל בית דוד עד המשיח. המלכות היא מה שמאחד את כל העם לדבר אחד. אבל את הסיפור של המלכות בישראל אנחנו לא מתחילים מהמלך הראשון אלא מהסיפור של הנביא שימשח את המלכים. כי המלכות בישראל מבטאת את המלכות של ה', ולכן נביא ששייך רק לה' וגדל במשכן הוא מי שמושח את המלכים, ועל שמו נקרא כל הספר שמספר על שאול ודוד.

כלומר, ביום הראשון ראינו שהמלכויות קודמות לזכרונות, וה' זוכר את חנה כחלק מהמלכת ה' בעולם: "ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ".

ביום השני אנחנו קוראים על התכלית של עם ישראל. יצחק נולד כדי לקדש את ה' בחיים, וזה מה שאנחנו רואים בעקידה. יצחק נולד כדי להיות עולה לה', והשופר מזכיר את זה. ולכן בהפטרה אנחנו קוראים עד איזה רמה עם ישראל מקדש את ה' בחיים.

יוסף הוא הצד בעם ישראל שפועל בדרכים של הגויים. וממנו יצאה ממלכת אפרים, ממלכת ישראל שעבדה לעגלים, ולא רצתה לעשות תשובה: "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד". עשרת השבטים גלו ונראה היה שלא יחזרו. כלומר שהצד הזה של החול יצא מעם ישראל, ונשאר רק צד הקודש של יהודה.

לכן חשוב להראות את הצד האידיאלי של הלידה של יוסף, את הצד של מסירות הנפש של רחל. רחל מסרה את הנפש על הלידה של יוסף, לא רק כדי שיוולד אלא כדי שיהיה חלק מעם ישראל לכל הדורות ולכן: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". והצד הזה של מסירות הנפש כלפי ה' מראה שגם הצד החומרי שבעם ישראל יהיה חלק מהגאולה לעתיד לבוא: "וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד", ואפילו חלק עיקרי מהגאולה: "כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".

עשרת השבטים יחזרו בזכות מסירות הנפש של רחל שטבועה בהם: "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". והם יחזרו לקדש את ה' בחיים דרך החומריות: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ". ומול מה שהם לא עלו לבית המקדש בזמן בית ראשון: "כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ".

כלומר, אם ביום הראשון ראינו שהמלכויות קודמות לזכרונות, ביום השני ראינו שהזכרונות הם בזכות השופרות, כלומר בזכות מסירות הנפש.

ועוד ענין אחד[5]: בתפילת ראש השנה אנחנו אומרים "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". שרה נפקדה בזכות הצדקה, כי היא מתבשרת על הולדת יצחק בזמן של הכנסת האורחים שאברהם ושרה עושים למלאכים. חנה נפקדה בזכות התפילה שמפורטת בהפטרה: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה". ואפרים יחזרו לארץ בזכות התשובה, כמו שכתוב בהפטרה: "הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי: כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי". ועל זה עונה ה' את הפסוק שאנחנו אומרים בזכרונות: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".

[1] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יא עמוד א

[2] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד ב

[3] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

[4] שם משמואל מועדים ראש השנה

[5] חיבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר ב פרק ב

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.