בביאורנו במסגרת זו לספר איוב נשקיפה על פני המשך דברי איוב ונבאר המקראות, אשר בתחילת ההשכלה נראים כאילו כיחש בעיקרי אמונה, אך כאשר נביט אל עומק הבנתם ואל ילידי השכל אשר הוליד בתלונתו, אז נבין להצדיק את הצדיק. כי עד גֵּוּוֹע לא הוסרה תומתו ממנו.
בהקדמה זאת נערוך מטרת הדרישה, על הכלל והתכלית של רעיוני איוב, ובפרקים הבאים נדבר על הפרט בהבנת המקראות.
קוטב תלונת איוב מוצק (=יצוק) על תכלית טוב בשתי בחינות:
בחינה ראשונה – בירור הישארות הנפש
בחינה ראשונה היא לברר השארת הנפש, כמו שבירר שלמה המלך עליו השלום (כפי שנפרש במקומו).
בחינה שניה – התגלות ה' יתברך כדי שלא ירשיעו
בחינה נוספת היא לחנן פני שופט הארץ, שישים אלה המשפטים לפניו יצוריו, וילמדם ישרת הנהגתו, למען לא יהיה הוא המסבב דרך הרשעים על ידי עוצם ההסתרה, אשר נלאה לב מבין להבינה. כי אם מעט מן המעט ישקיפו אל סתרי יושר, והנשארים דרכי שאול יצעדו, באמרם: אֵיכָ֥ה יֵשׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן, ואלה הרשעים הִשְׂגּוּ־חָֽיִל (על פי תהילים עג יא-יב).
יש למצוא איזון בין גילוי ה' לבין הבחירה החופשית
והגם כי זאת לא נעלם ממנו, שבלתי אפשר להראות משפטו תמיד, שאם כן אין בחירה, רק הכרח; עם כל זה לא היה לו להסיר משפטו תמיד, רק יודיע גבורת משפטו לעתים רחוקות. או שיתראה בכבודו פעם אחת אל פני תבל, למען ידעו הדורות הבאים אחריהם ויאמינו בו לעולם.
מתן תורה – יסוד אמונה לכלל האנושות
והנה ישרת תקנתו זאת נתקיים באמת; כי ירד ה' על הר סיני, והראה עוז כבודו, ומאז נודע בגויים כי ה' משפט עשה יעשה. עד היום הזה גם כל המאמינים שבאומות ישיתו יסודות אמונתם על פי המראה הגדול אשר נגלה לעיני כל ישראל על הר סיני.
איוב היה לפני מתן תורה
ודע קורא המשכיל, כי אני אוחז בשיטת האומר כי איוב היה קודם מתן תורה, וכמו שאמרו חז"ל שבימי פרעה היה. ודעת זו ברורה למשפט השכל, שאם היה אחר מתן תורה, הלא רעי איוב הביאו לו ראיות מן דורות שלפנים, ולמה לא הזכירו כלל מן נס נגלה של הר סיני ומן מופתי יציאת מצרים? בלי ספק לא היה עדיין מתן תורה, ואיוב נשא תחינה להודיע לבני אדם עלילותיו, על ידי הראות משפטו, או התגלותו ליצוריו בהדר כבוד מלכותו, וכמו שאמר "לִ֝מְשֹׁפְטִ֗י אֶתְחַנָּֽן"(איוב ט טו), וכמו שנבאר במקומו שאיוב לא כיחש כלל בעיקר אמונה והשגחת הבורא יתברך.
אמונת איוב בהשגחה מפורשת בפרק י"ב
עוד ראיה לדבר מהנאמר בפרק י"ב:
מוֹלִ֣יךְ יוֹעֲצִ֣ים שׁוֹלָ֑ל וְֽשֹׁפְטִ֥ים יְהוֹלֵֽל׃
מוּסַ֣ר מְלָכִ֣ים פִּתֵּ֑חַ וַיֶּאְסֹ֥ר אֵ֝ז֗וֹר בְּמָתְנֵיהֶֽם׃
מוֹלִ֣יךְ כֹּהֲנִ֣ים שׁוֹלָ֑ל וְאֵֽתָנִ֣ים יְסַלֵּֽף׃
מֵסִ֣יר שָׂ֭פָה לְנֶאֱמָנִ֑ים וְטַ֖עַם זְקֵנִ֣ים יִקָּֽח׃
שׁוֹפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל־נְדִיבִ֑ים וּמְזִ֖יחַ אֲפִיקִ֣ים רִפָּֽה׃
מְגַלֶּ֣ה עֲ֭מֻקוֹת מִנִּי־חֹ֑שֶׁךְ וַיֹּצֵ֖א לָא֣וֹר צַלְמָֽוֶת׃
מַשְׂגִּ֣יא לַ֭גּוֹיִם וַֽיְאַבְּדֵ֑ם שֹׁטֵ֥חַ לַ֝גּוֹיִ֗ם וַיַּנְחֵֽם׃
(איוב יב יז-כג)
הרי לפניך מבואר היטב שהאמין איוב בהשגחת ה' ופועלו ביצוריו כרצונו.
אמונת איוב בתחיית המתים
ובעניין תחיית המתים ביארתי המקראות במקומם, על דרך האמונה בה.
וגם למאן דאמר (=לדעת מי שאומר) בש"ס שכפר איוב בתחיה, אין עליו אשם אם היה קודם מתן תורה. אז ידעו רק על עניין השארה נצחית של הנשמה בלי הגוף, ומי הגיד אז מתחיית הגופות אם לא אור התורה והנביאים והנביאים זרק עלימו (=עליהם)?
ואם כי כבר הופיע מדרשו של שם ועבר, מכל מקום מי שלא קיבל דבר זה, לא כופר אז יקרא, בעוד שלא היה תורה.
ועוד ראיה מסוף הספר, מאומרו יתברך: "כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃"(איוב מב ז;ח). מפני שתכלית תלונתו הייתה להראות האושר הנצחי, על כן היו דבריו נכונים בעיני היודע מצפוני ליבו.
רעיו של איוב טועים בהבנת דרכי ה'
ואמנם רעי איוב לא שמו עין להבין עצת איוב וחשדוהו לכופר. הם לא הוחילו עד יגמור תכלית אמריו, מיראתם שתוצמח רעה מן הוספת אמריו וגמר דעתו. על כן המה חתרו להישיר דרכי הא-ל יתברך בעולם הזה, וסתרו בזה רצון מחשבתו, להוכיח [מצרות העולם הזה] את השארות הנפש, ואת שטען שראוי לקב"ה להראות דת לבני אדם.
בגלל זה אמר ה' יתברך " כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃"(איוב מב ז;ח). ותמהו בזה כל המבארים, ונדחקו לפרש כי חטאם היה במה שחשדו לאיוב יותר מדי. ואין זה מספיק, כי על כל פנים דבריהם היו מלאים יראת ה', ואיך יאמר עליהם "לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה", כאשר "אֵלַ֛י" מוסב על ה' יתברך, כאילו פגמו בכבודו יתעלה?
ולפי דרכנו יובן מאוד; כי המה הפרו בזה עומק המכוון לתכלית הנצחי, במה שבררו את יושר המשפט הא-להי בעולם הזה, ושללו אמיתת היושר לעולם הבא.
ייסורי הצדיק בעולם הזה מביאים אותו לעולם הבא
וגם לפי דברי רעיו של איוב אין מן הצורך לתת דת להראות יקרת הדר גאונו של הקב"ה כבקשת איוב. על כן לא נכונה דרכם, כי באמת הרעות של הצדיק בעולם השפל הזה הן סיבה טובה אמיתית להן בקיום הנשמה הנצחית, כמו שהבין איוב בתום לבבו. על כן במענהו אל אשתו, כאמרה אליו "בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃", ענה לה איוב הצדיק: "כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי – גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱ-לֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל"(איוב ב ו). מילת "גם" אינה מדוקדקת לפי שטחיות הכתוב. אמנם לפי דרכנו, כי איוב בדעתו הִצְדִיק אֶת הַצַּדִּיק, צדיקו של עולם, והבין כי הרע סיבת הטוב, ולפי עוצם הרע הזמני יוגדל הטוב הנצחי. כמו שכתב גם הרמב"ם: " 'וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד' – כי כל המציאות כולו טוב; גם חיבור החומר השפל המחייב למוות ולרעות, גם זה כולו טוב, בבא זה אחר סור זה"(מורה נבוכים ג י). וזה שאמר איוב, "כְּדַבֵּ֞ר הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי", שאינך מכירה תכלית הרע, שגם הרע הוא טוב, הלא "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙", פירוש, ע"י סיבת הרעה הזמנית נקבל גם הטוב הנצחי מאת הא-להים, ואם כן למה אֶת "הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל"? הלא גם את הטוב נקבל בבוא זה אחר סור זה, ואיך את הרע ההבלי לא נקבל באהבה?
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
