בפרקנו אומר אֱלִיה֗וּא עוד דברי השכל ודעת:
(א) לבל יחשוב כאיוב כי רב תבונות לו להישען על שכלו נגד השכל העליון. רק ידע כי רחוקה מאוד דעתו מדעת עליון, ואז ייתן לפועלו צדק.
(ב) על השאלה יש צדיק וטוב ויש צדיק ורע לו, ומה שהשיב אֱלִיה֗וּא שלאין נחשב העולם הזה, על כן לא יגמלו כצדקו ולא יחוש אם רע לו, אם כן יקשה למה יש צדיק וטוב לו? למה ינוכה לו פרי מעלליו הנצחיים עם דבר אפס ואין? ובא המענה, אם יהיה לכל צדיק אך רע בעולם הזה אז לא תהיה לצדיק תקוה ויהיה מלא לב האדם לעשות רע, באמרם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יבוא לו רע, ומי יבחר עוד להיות צדיק אם יראה כי כל הולך בתום ענוש יענש ונגרע ערכו מן הרשע, על כן היה ההכרח לעשות משפט שווה לעיני בני אדם, אשר גם לצדיק לפעמים טוב לו ולפעמים יושת בפלילים למען ישוב מאוון.
אֶשָּׂ֣א דֵ֭עִי לְמֵרָח֑וֹק וּ֝לְפֹעֲלִ֗י אֶֽתֵּֽן־צֶֽדֶק׃
(איוב לו ג)
על הדבר הראשון שהזכרנו, שאמר לו שאין להחזיק בשכלו נגד שכל א-להים, רק יבין כי דעתו נבערה ועומד מֵרָחוֹקונסוג אחור, הלאה מדעת הא-ל, אז ישיג לתת לְפֹעֲלִו צֶֽדֶק. וביאור הפסוק: "אֶשָּׂ֣א", מלשון "ותשאני רוח", לא מלשון התנשאות למעלה (ראה מצודת ציון יחזקאל מג ה), אם אֶשָּׂ֣א את דֵ֭עִי ושכלי למקום רָח֑וֹק אֶשָּׂ֣א, לאמר שעומדים עדיין דעתי ושכלי אל רחוק הדעת מאוד, אז אוכל לתת לפועל יתברך צדקתו.
כִּֽי־אָ֭מְנָם לֹא־שֶׁ֣קֶר מִלָּ֑י תְּמִ֖ים דֵּע֣וֹת עִמָּֽךְ׃
(איוב לו ד)
הן אמת כִּֽי גם מִלָּ֑י אינם שקר, אבל אין להם שלימות בלי נפתל (השווה משלי ח ח), כי תְּמִ֖ים דֵּע֣וֹת רק עִמָּֽךְ, התמימות והשלימות של הדֵּעוֹת מבלי נפתל, הוא רק עִמָּֽךְ. אבל באדם בלתי אפשר בלי חסרון ופגם.
ומופת על השגחה יאמר –
הֶן־אֵ֣ל כַּ֭בִּיר וְלֹ֣א יִמְאָ֑ס כַּ֝בִּ֗יר כֹּ֣חַֽ לֵֽב׃
לֹא־יְחַיֶּ֥ה רָשָׁ֑ע וּמִשְׁפַּ֖ט עֲנִיִּ֣ים יִתֵּֽן׃
(איוב לו ה-ו)
אם תאמר חלילה שאין משגיח, אז לא ימלט מחלוקה, אם שהוא נגד רצונו להשגיח או מבלתי יכולת להשגיח בפרטים. ושני אלו לא יצדקו. כי מפאת הרצון, הלא הוא יתברך כַּ֭בִּיר וגדול עד מאוד, ועם כל זה לֹא יִמְאָס לברוא את השפלים, אם כן כל שכן שלא ימאס לראות ולהשגיח על מפעליו, רק למעשה ידיו יכסוף. ואם מפאת היכולת, הלא כַּ֝בִּ֗יר כֹּ֣חַֽ לֵֽב, כַּ֝בִּ֗יר כֹּחֽו בלבו לראות, כי אם יש בו כח לעשות ולסבב הכל, כל שכן שיש ביכלתו לראות הכל. וכיוון שמשגיח ומעקל המשפט בעולם הזה, תבין כי לֹא־יְחַיֶּ֥ה רָשָׁ֑ע בעולם הבא וּמִשְׁפַּ֖ט עֲנִיִּ֣ים יִתֵּֽן, המשפט שראוי לרָשָׁע להיענש בשביל עושקו לעֲנִיִּים יִתֵּֽן לו בעולם הבא.
לֹֽא־יִגְרַ֥ע מִצַּדִּ֗יק עֵ֫ינָ֥יו וְאֶת־מְלָכִ֥ים לַכִּסֵּ֑א וַיֹּשִׁיבֵ֥ם לָ֝נֶ֗צַח וַיִּגְבָּֽהוּ׃
(איוב לה ז)
וכי תאמר למה צדיק וטוב לו, אחרי שאמר בסוף הפרק הקודם כי אפס ואין טוב בעולם הזה? על זאת השיב כמו שכתבתי בתחילת המאמר הנוכחי, שאם ירע לכל צדיק לא תהיה בחירה להיות צדיק כלל אם מגרעת יותן בו. על כןלֹֽא־יִגְרַ֥ע מִן הצַּדִּיק ראות עֵ֫ינָ֥יו, פירוש עֵ֫ינָ֥יו לא יתנו מגרעת לדרך אשר בחר בו. על כן יש צדיקים אשראֶת־מְלָכִ֥ים לַכִּסֵּ֑א, ירום הודם בעולם הזה עם מְלָכִ֥ים, ועם כל זה יֹּשִׁיבֵם גם לָנֶצַח ולא ינוכה להם שכרם הנצחי.
[וכן אמרו חז"ל:
עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.
ואנן היכי חזיתינן? [- א"ל] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם.
(=ואנחנו איך ראית אותנו? - אמר לו: כשם שאנו חשובים כאן כך אנו חשובים שם)
(בבא בתרא י:)
ויש כאן קושי. והפירוש הוא שכתואר הכבוד והגדולה שיש לנו בזה העולם, אך שהגדולה היא לשם שמים, שהצדיק מבקש עושר כדי לעשות צדקה וחסד גדולה וכדי להשמיע יראת ה' בעיני הבריות וכדומה, אז הטוב הגשמי לא ינוכה הטוב הנצחי. אבל אם אין אנחנו כאן בתואר הגדולה לשם שמים, רק לשם חמדת הלב וכבוד-עצמו, אז מאבד לעומתו מהטוב הנצחי.]
וְאִם־אֲסוּרִ֥ים בַּזִּקִּ֑ים יִ֝לָּכְד֗וּן בְּחַבְלֵי־עֹֽנִי׃
וַיַּגֵּ֣ד לָהֶ֣ם פָּעֳלָ֑ם וּ֝פִשְׁעֵיהֶ֗ם כִּ֣י יִתְגַּבָּֽרוּ׃
(איוב לו ח-ט)
יש צדיקים אשר אֲסוּרִ֥ים בַּזִּקִּ֑ים והוא כדי שיַּגֵּ֣ד לָהֶ֣ם פָּעֳלָ֑ם.
וְדִין־רָשָׁ֥ע מָלֵ֑אתָ דִּ֖ין וּמִשְׁפָּ֣ט יִתְמֹֽכוּ׃
(איוב לו יז)
כפירוש רש"י, שאם נתמָלֵאתָ בייסורים של רשעים, יִתְמֹֽכוּ אותך לעתיד.
הֲיַעֲרֹ֣ךְ שׁ֭וּעֲךָ לֹ֣א בְצָ֑ר וְ֝כֹ֗ל מַאֲמַצֵּי־כֹֽחַ׃
(איוב לו יט)
היש מציאות למערכת השׁוּע והתפילה אם לֹ֣א בְצָ֑ר באת? והתפילה הבאה מרוח נכאה ולב נשבר היא המיישרת אורחותיך ונותנת לך דביקות גדולה ורנן תחת לשונך לא-ל יתברך, ועל כן אמרו חז"ל ש"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"(יבמות סד.).
ולשון "הֲיַעֲרֹ֣ךְ", כי על ידי צרה כאילו הוא יתברך מעריך תפילתך הזכה להועיל לך. וכי יש מציאות שיַעֲרֹךְ שׁ֭וּעֲךָשלֹא בְצָ֑ר? וְ֝כֹ֗ל מַאֲמַצֵּי־כֹֽחַ הרעיון תגביר בתפילתך מתוך צרתך, ובזה תבוא לך הדביקות העצומה בבורא עולמים יתברך (ומוסב גם על מילת "הֲיַעֲרֹ֣ךְ").
אַל־תִּשְׁאַ֥ף הַלָּ֑יְלָה לַעֲל֖וֹת עַמִּ֣ים תַּחְתָּֽם׃
(איוב לו כ)
לָּיְלָה הוא דמיון בדרך מליצה להשקט ומנוחה, כמו "כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל"(איוב ז ב), רצונו לומר העבד שואף ומקווה צל השמש, שיהיה לָּיְלָה וינוח מן עבודתו וערבה לו שנתו. ונמשך זה לדבר האמור לעיל שהצרה והעמל לטוב לו, ואַל־תִּשְׁאַ֥ף לחשוק הַלָּ֑יְלָה, ההשקט מכל צר ועמל, לַעֲל֖וֹת עַמִּ֣ים תַּחְתָּֽם; "לַעֲל֖וֹת" כמו "הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח"(במדבר טז כד), שהוא עניין סילוק והפרדה, כהפריד עַמִּ֣ים מעמל וצרה האמורים לעיל, לשבת ולשכבתַּחְתָּֽם במנוחה; אַל יהיה לך כוסף (=שאיפה) לזה, "כִּֽי־אָ֭דָם לְעָמָ֣ל יוּלָּ֑ד"(איוב ה ז), ורק שם בעולם הבא ינוחו יגיעי כח (ע"פ איוב ג יז) מנוחת עונג ושמחת נצח.
הִ֭שָּׁמֶר אַל־תֵּ֣פֶן אֶל־אָ֑וֶן כִּֽי־עַל־זֶ֝֗ה בָּחַ֥רְתָּ מֵעֹֽנִי׃
(איוב לו כא)
אַל־תֵּ֣פֶן בהיות לך צער ושברון לב ואונאת דברים כאילו נעשה לך אָ֑וֶן, כִּֽי־עַל־זֶ֝֗ה בָּחַ֥רְתָּ ממה שהיה לך עֹֽנִיומחסור (וכפירוש חז"ל בבא בתרא קטז וברש"י כאן).
הֶן־אֵ֭ל יַשְׂגִּ֣יב בְּכֹח֑וֹ מִ֖י כָמֹ֣הוּ מוֹרֶֽה׃
(איוב לו כב)
מִ֖י כָמֹ֣הוּ מוֹרֶֽה חטאים בדרך במה שיַשְׂגִּיב להראות כֹחוֹ.
הֶן־אֵ֣ל שַׂ֭גִּיא וְלֹ֣א נֵדָ֑ע מִסְפַּ֖ר שָׁנָ֣יו וְלֹא־חֵֽקֶר׃
(איוב לו כו)
מכאן עד סוף הפרק יתבאר במאמר נפרד בע"ה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
