במאמר זה נצביע בקצרה על המבנה הכללי של המגילה ועל התוכן של כל אחד מפרקיה. נברר את הדברים על פי סדר ההתפתחות של המגילה: תחילה נתייחס לפרקים א, ב, ד שנכתבו בנוסח הראשוני של המגילה. לאחר מכן נתהה על קנקנם של פרקים ג, ה שנוספו למגילה מאוחר יותר בעקבות שריפתה.
ירמיהו כתב את מגילת איכה באופן ערוך ומסודר. אכן ניתן לזהות כי המגילה אינה מתפזרת בקינותיה לכיוונים שונים, אלא כל פרק במגילה ממוקד בנושא מרכזי אחד. ניתן לראות שפרקי המגילה עוסקים בשלבים היסטוריים שונים של תהליך החורבן. כל פרק מתמקד בשלב מסוים בתוך רצף ההתרחשויות של החורבן.
פרק א
המגילה אינה נפתחת בקינות על פריצת הגויים לירושלים והחרבתה, אלא בקינות על מצב ירושלים בעקבות מאורעות אלו – לאחר שהכל כבר הסתיים. פרק א מקונן על ירושלים שאחרי החורבן – ירושלים השוממה והבודדה. לאורך הפרק מבואר שירושלים כבר חרבה ויהודה כבר גלתה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ... דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין... נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה...". לכן בפרק א התיאור הוא של אישה אלמנה היושבת אבלה ושוממה ואין לה מנחם. זהו תיאור של מי שכבר שתתה את כוס התרעלה וכעת מתמודדת עם המצב המתמשך של השבר והבדידות.
היינו מצפים שהמגילה תכתב על פי הסדר ההיסטורי, ותפתח בצרות של שנות המצור שקדמו לחורבן, וכן בהרג והסבל של החורבן עצמו. אולם ירמיהו פותח דוקא במצב הסופי של שממת ירושלים. בכך הוא מציב על ראש אבלו לא את הסבל הקשה, אלא את המצב הבלתי נתפס ובלתי אפשרי שבו ירושלים כבר לא עומדת בראש הסדר העולמי, ולהיפך: היא שוממה וחרבה.
פרק ב
הקינה בפרק ב עוסקת בתהליך החורבן עצמו. בפתיחת הפרק ובחתימתו הנושא הוא 'יום אף ה'' - "וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ... וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד", כלומר מוקד הפרק הוא יום החורבן. גם במהלך הפרק מתואר כיצד האויבים שמחים על הגעת יום החורבן לו הם ציפו (טז): "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ... אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ". בהתאם לכך, פרק זה מתמקד בהרחבה בהחרבת ממלכת יהודה, ירושלים ובית המקדש: "הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה... וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב... בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ... בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו... וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ... הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ... חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן... טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ... הָרַס וְלֹא חָמָל...".
לאחר שפרק א עסק במצב ירושלים בעקבות החורבן, פרק ב חוזר ומתאר את החורבן עצמו. כך סודרה הקינה על החורבן עצמו בלב המגילה (כפי שנכתבה בנוסחה הקדום) – בפרק האמצעי.
פרק ד
בפרק ד ממשיכה הפסיעה לאחור מבחינה היסטורית: הוא עוסק ביסורים ובסבל שהתחוללו בירושלים בתקופות שקדמו לחורבן. אם בפרק א דובר על ירושלים הריקה והשוממה, ובפרק ב דובר על יום ההחרבה, בפרק ד הנושא המרכזי הוא השפלות אליה הגיעו בני יהודה בתוך ירושלים במהלך חודשי המלחמה והמצור: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר... בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר... דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא... הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת... חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת... טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב... יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן... נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם... צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ...".
בפרק זה החורבן מתחיל להיראות באופק בתור הקץ הקרוב. בני יהודה עומדים במצור ומצפים לסיוע חיצוני (יז): "עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ" אולם באמת החורבן הולך ומתקרב (יח): "קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ". בהקשר זה, נרמזת בפרק פריצת חומות ירושלים בידי האויבים כהכנה לכיבושה והחרבתה (יב): "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכל כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם"[1].
על פי חז"ל (ראה רש"י בתחילת הפרק) שקינה זו התיסדה על המאורע שממנו החלו למעשה תהליכי החורבן: מות יאשיהו שנחשב למלך האחרון של בית דוד.
נמצא שפרק ד שהוצב בסוף המגילה, חוזר לאחור ומקונן על הנפילות שקדמו לחורבן וגרמו לו. בקינה זו מתוארת השפלות הרוחנית של ישראל, שהכשירה את הדרך לחורבן הסופי.
פרק ג
פרק ג נכתב לאחר שריפת המגילה הראשונה בידי יהויקים, והוא הוצב במרכז המגילה. הקינה בפרק זה פוסעת צעד נוסף לאחור ברצף ההיסטורי: היא מתארת את הצרות שספג ירמיהו מאת בני העם במשך השנים שניבא להם, עוד לפני השנים האחרונות של המצור הבבלי: "צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם. צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי. צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי... רָאִיתָה ה' עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי. רָאִיתָה כָּל נִקְמָתָם כָּל מַחְשְׁבֹתָם לִי. שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה' כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל הַיּוֹם".
בפרק זה המוצב במרכז המגילה (בנוסחה הסופי) חלה התכנסות אל המבט הרוחני הפנימי של ירמיהו, על ידי עיסוק בצרותיו.
פרק ה
לאחר שפרקים א-ד הלכו לאחור מבחינת שלבי החורבן, פרק ה חוזר אל השלב המאוחר ביותר: אל המצב בעקבות החורבן, בו עסק גם פרק א. אולם בניגוד לפרק א שעסק בשממת ירושלים עצמה, הקינה בפרק זה עוסקת בצרות של תושביה – צרותיהם של בני יהודה בעקבות החורבן: "נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים... יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת... עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ לא וְלֹא הוּנַח לָנוּ... עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם... נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה... שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ. זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ".
כך נמצא שהמגילה נפתחת ונחתמת בתיאור ההווה המתמשך של הגלות. ירמיהו כתב את המגילה בשעה שירושלים בנויה ובית ה' על תילו, ומגילה זו נועדה להטעים את ישראל מן המצב העתידי של הגלות שיגיע בעקבות חטאיהם. בהתאם לכך ירמיהו בנה למגילה מסגרת ובה מתואר המצב הגלותי הקבוע: ירושלים שוממה ובניה נדים ונעים בחיי סבל. תיאור כזה הוא המחשה חיה וכואבת של החורבן, שנועדה להחריד את הלבבות בעוד אפשרות התיקון עדין קיימת.
על בסיס סקירה זו נסכם את המבנה הכולל של המגילה (בשלימותה) מבחינת הנקודות על ציר הזמן בהן היא מתמקדת:
מעטפת המגילה (פרקים א, ה) מתארת את המצב בעקבות החורבן, כאשר הגלות היא עובדה קיימת. בפרקי הביניים המגילה מתחילה מתיאור החורבן עצמו (פרק ב) ואז עוברת לתיאור הצרות הקשות שקדמו לו: תחילה צרותיו של הנביא (פרק ג) ולאחר מכן הצרות של שאר בני העם (פרק ד).
[1] באיכה רבה (ד, טו) מבואר שפסוק זה רומז על כך שהקב"ה אפשר לנבוזראדן להיכנס לירושלים אחרי שבמשך שלוש שנים היא היתה חסומה בפניו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
