וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ שהוא היה היום של הפור, שבו המזל של ישראל היה באמת גרוע, כי הוא היום של האחרית, והם לא היו ראויים לגאולה, ולכן באמת, עד היום, אנחנו צמים ביום הזה, כי זה צריך להיות יום של תשובה ודיוק אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת והכוונה כאן לדבר המלך ודתו הראשונים, והגיע הזמן שבו מותר היה לאויבי היהודים להשמיד להרוג ולאבד בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ כלומר ציפו וקיוו אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם ולכן הם נקראים כאן אויבי היהודים ולא רק שונאיהם, כי הם רצו בפועל להזיק להם, ודרך זה גם גילו להם מי שונא את היהודים וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא כלומר היום הזה עצמו הפך את היהודים, כי הצרה גרמה להם לחזור בתשובה, ואז ונהפוך, אנחנו, את הגורל על ידי התשובה, והיום עצמו התהפך לטובה, באיגרות השניות, עד כדי כך שהוא יצר מצב יותר טוב ממה שהיה לפני הגזירה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה דווקא, ולמרות שגם לאויבים היה מותר להלחם בהם, אף אחד לא העיז לעשות את זה, ובכל המקומות רק הם שלטו בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם: שכבר לא היו אויבים, כי הם כבר פחדו להלחם בפועל, אבל היהודים ידעו כבר מי שונא אותם גם בלב, ולכן יכלו לשלוט בו, ולבחור מה לעשות בו, להרוג, או להגלות, או לקחת לעבדים.

ולהתחזק, כך שהגויים שסביבם לא ישלטו בהם יותר, וצרי יהודה ובנימין לא יוכלו יותר לעצור בכח את העבודה של בניית בית המקדש נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָרֵיהֶ֗ם כי מה שמרדכי קיוה שכולם יעלו לארץ לא התקיים, כי הם כבר ראו שנפל פחדם על העמים, אלא כל קהילה התאספה יחד בעיר שלה בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ ושוב זה רומז שהיה בכל המדינות כולל במדינת יהודה, שגם בה נקהלו להלחם בצרי יהודה ובנימין שמעכבים את בניית בית המקדש לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם כי זה היה לשון האיגרות שמותר להם רק להתגונן ממי שיבוא לעשות להם רעה, אלא ש וְאִישׁ֙ לֹא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם ואף אחד לא ניסה לתקוף, או אפילו להתגונן מהם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־ הָעַמִּֽים: שהבינו שהמלך עם היהודים, ושלא כדאי בכלל להלחם בהם,

וה' עזר שיפחדו מהם, ולכן לא רק בשושן אלא בכל העולם לא תקפו את היהודים בכלל.

ולא רק על העמים נפל פחד היהודים אלא גם וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת שנמצאים בשושן ורואים שהמשנה למלך יהודי וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִ֣ים ששומעים את זה מהם וְהַפַּח֗וֹת ששומעים מהאחשדרפנים וְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ בכל ענין, גם אלו שאחראים להרוג , כולם מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים וכל אחד מתנהג ליהודים שבאזור שלו בכבוד גדול כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־מָרְדֳּכַ֖י עֲלֵיהֶֽם: כי כל מי שיש לו משרה ממשלתית, יודע שמרדכי הוא המשנה למלך, ואם יותר מדי יהודים יפגעו בתחום השיפוט שלו, זה הסוף שלו. ולכן הם כולם מכבדים מאוד את היהודים,

וממילא העמים רואים שכל מי שקשור למלך במדינה שלהם, מתנהג בכבוד ליהודים, ויודעים שכל מי שיעשה ליהודים רעה, יסתבך גם עם האשדרפן והפחה המקומי

וכיון שהקב"ה הפיל את פחד היהודים על העמים, ואת פחד מרדכי על האחשדרפנים והפחות, הוא הראה לנו שגם אם מותר בחתימת המלך להלחם ביהודים, אפשר שלא יקרה כלום, אם ה' רק רוצה. ושנדע לבטוח בו

כִּֽי־גָ֤דוֹל מָרְדֳּכַי֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ כי הוא נחשב האבא של המלכה, והוא משנה למלך, ולכן יש לו הרבה מאוד סמכות והשפעה שם וְשָׁמְע֖וֹ הוֹלֵ֣ךְ בְּכָל־הַמְּדִינ֑וֹת שלא רק בבית המלך יודעים את זה, אלא בכל המדינות שומעים על מרדכי,

גם כי השליחים שיצאו עם האגרות השניות, ראו אותו והעבירו את המידע, וגם כִּֽי־הָאִ֥ישׁ מָרְדֳּכַ֖י הוֹלֵ֥ךְ וְגָדֽוֹל: בניגוד להמן שגדל בבת אחת, וכבר החליט להרוג את היהודים, ואף אחד עוד לא הספיק לשמוע ממנו, מרדכי גדל בהדרגה, והיו לו אנשים בכל המדינות, ולכן שמעו ממנו בכל מקום עם הזמן וידעו לפחד ממנו.  פ

וכיון שיצא שאף אחד לא ניסה לפגוע ביהודים, היהודים לקחו את הפרשנות האפשרית השניה של האיגרות, שינקמו באויביהם, והלכו באופן יזום להכרית את זרע עמלק וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם כלומר אלו שהתגוננו בפניהם, הכו בהם מַכַּת־חֶ֥רֶב בלחימה עד שניצחו אותם וְהֶ֖רֶג אחרי שניצחו, הרגו את כולם גם מי שכבר לא נלחם וְאַבְדָ֑ן של הזכר שלהם במה שהרגו גם נשים וטף, כמו שמצווים לעשות לעמלק

וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם: גם אלו שלא נלחמו, והיו רק שונאים ולא אויבים בפועל, עשו כרצונם, אם לא היה עמלקי יכלו להגלות אותו או למכור אותו לעבד, ואם היה עמלקי הרגו אותו אפילו שהוא לא התגונן.

וכיון שזו היתה מלחמה בעמלק גם וּבְשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֗ה שידעו מראש שלא תהיה בה מלחמה הָרְג֤וּ הַיְּהוּדִים֙ את העמלקים וְאַבֵּ֔ד את זכרם חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ:

וְאֵ֧ת׀ פַּרְשַׁנְדָּ֛תָא וְאֵ֥ת׀ דַּֽלְפ֖וֹן וְאֵ֥ת׀ אַסְפָּֽתָא: וְאֵ֧ת׀ פּוֹרָ֛תָא וְאֵ֥ת׀ אֲדַלְיָ֖א וְאֵ֥ת׀ אֲרִידָֽתָא: וְאֵ֤ת׀ פַּרְמַ֙שְׁתָּא֙ וְאֵ֣ת׀ אֲרִיסַ֔י וְאֵ֥ת׀ אֲרִדַ֖י וְאֵ֥ת׀ וַיְזָֽתָא: למה יושבים ומפרטים את השמות של עשרת בני המן? הם הרי לא עשו שום דבר מצד עצמם, והרגו אותם רק כי הם הבנים של המן,

וגם למה אומרים בין כל שם לשם "ואת" ומפרידים אותם אחד מהשני,

ולמה קודם כל אומרים את השמות שלהם כאילו אנחנו כבר מכירים אותם, ורק בסוף מזכירים שהם היו עשרת בני המן?

אלא שאחרי שקראנו שאיבדו את זכר העמלקים והרגו גם את הילדים, וזה בהחלט מעורר חוסר נוחות, למה להרוג ילדים, ואיזה מין מצוה זו,

אומרים לנו שכל אחד מבני המן יכל להיות שם של צורר בפני עצמו, ואצל עמלק הרצון להלחם בה' ולהרוג את עם ישראל נמצא עמוק, ולא תמיד הם בעצמם ידעו למה, כמו המן שבסך הכל עיצבן אותו מישהו בשם מרדכי היהודי, ומיד זה מתורגם אצלו לחיסול של כל עם ישראל.

והם אפילו לא צריכים צבא עמלקי בשביל זה, אלא יכולים להשתמש בצבא של אחשורוש. לכן תדע שכל שם של ילד כזה של המן, או של עמלקי אחר, יכל להיות שם של צורר, לא פחות מהמן. ולכן חשוב להרוג ולאבד אותם, אפילו שכרגע הם עוד לא עשו כלום. כי הם עֲ֠שֶׂרֶת בְּנֵ֨י הָמָ֧ן ויכלו להיות כמוהו. והוא עצמו כזה רק בגלל שהוא בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא ומזרע עמלק ולכן הוא צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִ֖ים

ולכן גם אותם הָרָ֑גוּ וכיון שזו היתה מלחמה בעמלק וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם: כי צריך להחרים גם את הרכוש כדי שיהיה ברור שזו מלחמה בשם ה', ולא מלחמה לתועלת אישית שלנו.

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַֽהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: כי לאחשורוש אולי לא היה כל כך אכפת שישמידו עם, אבל זה היה צריך להיות מסודר. ולכן ספרו כמה נהרגו, ובשושן הוא שמע כבר באותו יום, ומשאר המדינות היו עוד צריכים להגיע אליו שליחים בהמשך, עם המספרים המדוייקים ס וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה שהיה ידוע מראש שלא תהיה מלחמה, ואף אחד לא יעיז לקום מול היהודים, ושזה לעיני המלך, בכל זאת הָרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ כלומר ברור שהם פירשו בצורה שנוחה להם את האיגרות, שכתוב "את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" והם פירשו לא שצרים אותם עכשיו, בפועל, אלא כל מי שהיה צר שלהם אי פעם וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן אפילו שהוא כבר מזמן לא חי, כלומר שהם פירשו איך שנוח להם את "טף ונשים ושללם לבוז", שלא יבוזו טף ונשים, אלא יהרגו אותם. ואם כך עשו מול המלך, ובמקום שלא היתה מלחמה בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ

וכאן המלך יכל לכעוס, אלא שהוא יודע, שגם אחרי שהוא התיר לכתוב איגרות שניות אסתר לא מרוצה ממנו, כי הוא לא החזיר את האגרות הראשונות. ושהוא עוד צריך לרצות אותה. ולכן אמר וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ אם את רוצה עוד דבר שיעשו וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ: מה הרצון שאת רוצה להשיג בזה וגם זה ייעשה. כי הוא מאשר את מה שעשו היהודים ומוכן גם לעוד.

וכאן לא אמר לה עד חצי המלכות, כי המלך כבר ראה שכשנותנים סמכויות לאנשים כמו המן, זה עושה הרבה נזק, אבל לאנשים כמו אסתר ומרדכי, זה רק מחזק את הממלכה, ולכן הוא מוכן שתעשה גם יותר מחצי המלכות, כי עליה אפשר לסמוך שהיא תעשה יותר טוב ממנו

וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ גם היהודים שבכל העולם, וגם הגויים, כרגע רוצים מאוד לדעת אם המלך מסכים עם מה שהיהודים עשו, שהם נלחמו גם בלי שתקפו אותם, או לא

ולכן אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב באמת, מה שעשינו, אז תראה את זה ליהודים ולכל העמים במה ש יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם שיוכלו להמשיך בהריגה, למרות שברור לכולם שבשושן אף אחד לא קם עליהם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ: שתלו עליו את אבא שלהם בשנה שעברה, כדי להראות שהמלך גם לא כועס שהיהודים הרגו את הטף.

ואם בשושן, המלך הרשה לעשות את זה עוד יום, ותלה את בני המן, משמע שבכל העולם הוא שמח בזה. וכל אויבי היהודים ידעו שאפשר בקלות יחסית לשכנע את המלך לפגוע בהם, וידאגו להיות מאוד שקטים בעתיד.

ובאגרות הראשונות והשניות כתבו אחרים בשם המלך אחשורוש, אבל על היום הזה וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ בעצמו לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כי הוא רצה לרצות את אסתר וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן ומכאן כבר לא כתוב שושן הבירה, כי ממנה עכשיו ילמדו לכל שאר המקומות, גם אם הם לא הבירה וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ: כבר באותו יום, כדי שלמחרת יהיה ברור שמותר להרוג גם את הטף.

אבל לאסתר היתה כוונה עמוקה יותר בבקשה שלה, כי כל המלחמה בעמלק עד עכשיו היתה מלחמת אין ברירה, כי איימו על החיים שלנו, והיה צריך להרוג את אלו שרוצים להשמיד אותנו. אבל כל זה היה בי"ג באדר. ובי"ד כבר נחו מאויביהם.

ולאסתר היה חשוב שיהיה עוד יום אחד של מלחמה לשם שמים, לא כי מישהו מאיים עלינו, כי כך כתוב בפסוק וְהָיָה בּהָנִיחַֽ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּֽח אפילו שכבר נחת מכל האויבים שלך. ולכן וַיִּֽקָּהֲל֞וּ היהודיים הַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן למרות שמבחינה צבאית כבר לא היה צריך להקהל, אבל הם רצו להראות שמול מה שהיינו עם מפוזר ומפורד, חשוב מאוד שנקהל, ונהיה יחד מצד עצמו.

ואת זה עשו גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שבו כבר נחו בשאר המקומות מאויביהם, ולא היה איום על החיים וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ נוספים, כדי לקיים מצוות מחיית עמלק לשם שמים וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־ יָדָֽם: כדי שתהיה חרם לה', ויהיה ברור שזה לשם שמים, ולא לאיזה רווח שיצא לנו מזה. וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ כולם, כולל במדינת יהודה נִקְהֲל֣וּ׀ לא רק כדי לתקן את הבעיה שהיינו מפוזרים ומפורדים אלא וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם כי פחדו מהתקפה שתבוא, ורצו להתגונן. אלא ש וְנ֙וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם שאף אחד לא בא לתקוף אותם. ולכן הם קמו וְהָרֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם בצורה יזומה חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף שזה מעט מאוד ביחס למה שיכל לעשות עם שמפוזר בכל העמים, אלא שהם הרגו רק את העמלקים ואת צרי יהודה ובנימין וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם: כדי להבהיר שהכל עשו לשם שמים בלבד, ולא שרצו להשיג איזה רווח אחר. ואת מלחמת האין ברירה עשו בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר ולכן היום הזה נקבע לדורות כיום צום ותפילה. וכאן לא כתוב לחודש שנים עשר, כי כשקובעים את היום לדורות, הוא יכול לצאת בשנה מעוברת ואז יהיה בחודש שלשה עשר הוא חודש אדר. וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ שבו נחו מהאויבים, ולא היה יותר פחד, כי י"ד הוא כבר שלשים יום לפני חג הפסח, שבו אנחנו מציינים שה' פסח על בתי בני ישראל, במכת בכורות, והציל אותנו ממות, ולכן גם באחרית השנה, חוגגים את י"ד אדר, כיום שבו אנחנו היינו זכאים מצד עצמנו, שה' יציל אותנו ממות.

ולכן וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה: ולמרות שהחגים של היהודים לא כוללים משתה, כאן עשו משתה להזכיר את המשתה שעשו לפני המלחמה, כדי לזכור שגם כשהעתיד לא ידוע, צריך לשכוח מהצרות ולסמוך על הקב"ה.

והיהודיים וְהַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן ששם לא היו בסכנה מראש נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ כי הם נקהלו לשם שמים, לתקן את מה שהיינו עם מפוזר ומפורד, ועשו גם בי"ד מלחמה, כדי להרוג את זרע עמלק גם אחרי שיש לנו כבר מנוחה מהאויבים וְנ֗וֹחַ בַּחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ שבו נחו מכל האויבים, וגם מאויבי ה', כי הוא שלשים יום קודם לט"ו ניסן שהוא חג המצות, שבו חוגגים את הגאולה בפועל, שעם ישראל יצא אז ממצרים. ולכן באחרית השנה, בט"ו אדר, חוגגים את מה שהיינו ראויים מצד עצמנו להגאל.

כי כשה' מניח לנו מכל אויבינו צריך למחות את זכר עמלק, וכשה' מניח לנו גם מעמלק צריך לבנות את בית המקדש. כמו שכתוב וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹֽיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִֽישַׁבְתֶּם בֶּֽטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יקוק אֱלֹֽהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

ולכן בט"ו הגיע הזמן להגאל ממש  ולכן וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה: וכאן השמחה היתה על הגאולה, ועשו משתה למרות שבשושן לא היו צריכים משתה לפני המלחמה, כדי לציין, שלא רק שניצלנו מההשמדה בסוף, אלא גם גזירת ההשמדה עצמה היתה חלק מתכנית אלוקית, כדי להחזיר אותנו בתשובה,

וכמו שאצל יוסף גם הרעב, וגם ההצלה ממנו, שניהם באו כדי להוריד את עם ישראל למצרים, וזו היתה המטרה האמיתית, הסתר בתוך הסתר,

כך גם אצלנו, גם הגזירה של המן וגם ההצלה ממנה, באו כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה, ולאפשר את הגאולה, שזו היתה המטרה האמיתית. וכדי להסתכל על המציאות במבט כזה, שבו כבר לא מבדילים בין ארור המן לברוך מרדכי, ושרואים את ההשגחה גם ברע עצמו, צריך לשתות, ולכן עשו משתה.  

עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים הפרוזים הַפְּרָזִ֗ים בכל מלחמה רגילה יש הבדל בין מי שיושב בעיר עם חומה, שהוא יחסית מוגן, למי שיושב בערי הפרזות, וקשה לו להתגונן והוא בסכנה יותר גדולה. אבל דווקא במלחמה הזו, כל היהודים היו פרזים, כי האויבים היו בתוך הערים, ולא היה עוזר שיש לעיר חומה. ולכן מצד ההצלה ממוות, כל היהודים נחשבים פרזים כי לא היה להם איך להתגונן, ולפי האיגרות הראשונות היה אסור להם אפילו להגן על עצמם. ובפורים הם גילו שה' חומה סביב לעמו, והוא מציל אותם מהמלחמה.

ואת המדרגה שלהם נציין על ידי אלו שהיום הַיֹּשְׁבִים֘ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ בפועל שהם עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שהוא היום של ההצלה ממות שִׂמְחָ֥ה על עצם ההצלה וּמִשְׁתֶּ֖ה כדי לציין שצריך לסמוך על ה' גם כשמבחינת רציונלית הכל נראה לרעתנו, וצריך לאבד קצת את הדעת.

ובשלב הראשון עשו גם וְי֣וֹם ט֑וֹב כלומר עשו אותו חג ממש, כי מבחינת ההצלה ממות היה כאן נס גמור, והם ניצלו לגמרי ורצו שיהיה ממש חג

וּמִשְׁל֥וֹחַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ: כדי לציין שלמרות שהם היו מפוזרים ומפורדים, וכל אחד אוכל לעצמו, בכל זאת כל עם ישראל מחוברים יחד, ולכן גם כשאוכלים לבד, כל אחד אוכל משל השני, כאילו היו אוכלים יחד.

וכאן חסר פסוק, מה עושים היהודים היושבים בערים המוקפות חומה, וזה לא כתוב גם אחר כך. ונראה שבכוונה השמיטו את הפרט הזה והשאירו אותו לתורה שבעל פה, כי כאן רצו להכניס בצורה יותר ברורה את ענין הגאולה ובית המקדש, שאי אפשר לכתוב בצורה מפורשת במגילה.

שהרי היום השני, של ט"ו אדר, מציין את הגאולה, לא את ההצלה ממוות. ולכן מציינים אותו, לא בכל עיר מוקפת חומה, אלא דווקא באלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כדי לציין שמה שהיה מצופה היה שעם ישראל יעלו לארץ יחד, כמו שנכנסו לארץ בימות יהושע בן נון, ויכבשו אותה. אבל בפועל הם לא עלו והארץ נשארה חרבה, והעיר היחידה שגרו בה והיו לה חומות, גם אם חלקיות, היתה ירושלים. ולכן בערים האלו דווקא נציין את הגאולה ובנין בית המקדש.

וכיון שהיהודים לא ידעו את כל הסיפור, ורובם לא הכירו את המדרגה השניה שהיתה מצד הגאולה, כי הרי בפועל הם לא עלו, ואת מה שהיה יום נוסף בשושן, לא שמעו בכל המדינות, לכן פ וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה כלומר את הסיפור כולו של המגילה שידעו כולם מה היה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים כי כל היהודים באמת שייכים לשתי המדרגות, גם אלו שלא חיים בעיר מוקפת חומה אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ גם אלו שבארץ ישראל וגם אלו שנשארו בגלות הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָרְחוֹקִֽים: גם אלו שקרובים לשושן ושמעו על היום הנוסף, אבל לא יודעים מה עומד מאחריו, וגם אלו שרחוקים יותר ולא שמעו בכלל לְקַיֵּם֘ עֲלֵיהֶם֒ בכלל שיהיה קיים לדורות לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שהם עשו כבר מעצמם וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ שרובם לא שמעו עליו בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה: ולא רק אלו שניצלו בעצמם כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם שבשני הימים נחו מאויביהם, בראשון ממי שאיימו על החיים שלהם, ובשני מהאויבים של ה' שגם הם אויבים שלנו וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם כי הימים לא נהפכו, כי היום של הגזירה היה י"ג והוא לא נהפך לגמרי, אבל החודש שהיה להם מזל רע בו, כי הוא האחרית והם לא היו ראויים, נהפך על ידי התשובה מִיָּגוֹן֙ על המות שנגזר עליהם לְשִׂמְחָ֔ה על מה שניצלו ונקמו באויביהם וּמֵאֵ֖בֶל על עם ישראל כולו לְי֣וֹם ט֑וֹב על הגאולה שהתחדשה כאן לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם כי כל היהודים שייכים לשני הימים יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה

פגשנו כמה משתאות במגילה, אחד של אחשורוש שנועד להחטיא את ישראל, והוא וודאי רע, ואחד של אסתר שנועד שהמן ואחשורוש לא יחשבו יותר מדי, ובו כמובן אסתר עצמה לא שתתה. ולכן בסתם ימים אנחנו לא עושים משתה.

אבל היה גם אחד של היהודים שלא היו בשושן, כדי לזכור שה' משגיח עליהם ומציל אותם למרות הפחד מהמלחמה, וזה המשתה של י"ד, וגם המשתה שנהגו בשושן אחרי המלחמה, בט"ו, שבא להזכיר לנו שגם את הצרה ה' הביא כדי לגלגל את הגאולה. ואת זה כל כך קשה לראות במבט רגיל, עד שצריך לשתות בשביל זה.

והמשתה של פורים מציין את שתי המדרגות האלו. ובעקבות המשתה יהיה וְשִׂמְחָ֔ה שאז אפשר יהיה לשמוח באמת ולבטוח בה', ולסמוך עליו שגם הצרות נצרכות, וה' שולט בהכל וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ כמו שכבר קיבלו עליהם, כדי להראות שעם ישראל קשורים אחד לשני גם כשהם מפוזרים ומפורדים, אבל כאן מרדכי הוסיף להם וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים: כי אפשר לחשוב שמה שחשוב באחדות של עם ישראל, זה שכולם יחד יותר חזקים.

ולכן מה שאני שולח לו מנה, והוא שולח לי בחזרה, גורם שלכולם יש הרבה סוגים של מנות. אבל באמת זו לא המטרה, אלא האחדות של עם ישראל נכונה לא כדי שנרוויח ממנה משהו, אלא מצד עצמה.

ולכן כדי שזה יהיה ברור נותנים גם מתנות לאביונים, שגם להם תהיה סעודה, אפילו שאנחנו לא מקבלים מהם בחזרה.

אבל את היום טוב שנהגו היהודים, מרדכי הוריד, כי מצד הצלת הנפשות באמת היתה הצלה שלמה, ומתאים לעשות יום טוב,

אבל מצד הגאולה שהיתה צריכה לבוא בעקבות כל זה, לא היתה גאולה שלמה, והעם לא עלה לארץ, ולכן לא מתאים לעשות כאן יום טוב.

ואולי לכן כמו שט"ו באדר הוא שלשים יום לפני חג המצות, והוא סוף התהליך של הגאולה, כך שלשים יום לפני ט"ו באדר מציינים את ט"ו בשבט שהוא חג של שבח ארץ ישראל, ושל הקץ המגולה, שהוא יהיה סוף התהליך של הגאולה, של ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.

וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים כעם אחד, ולא מפוזר או מפורד, ולכן כתוב וקיבל ולא וקיבלו אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַעֲשׂ֑וֹת מעצמם אבל גם וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם: בתוספת יום ט"ו ולפי הסייגים שהוא הכניס, שזה לא יום טוב, ולתת גם מתנות לאביונים.

ומה שמרדכי כתב אליהם, הוסיף להם כמה פרטים שהם לא ידעו עד אז, כי היהודים כולם ידעו שהמלך אחשורוש כתב איגרות שמתירות להרוג אותם, ושהם חזרו בתשובה בגלל זה, ואחרי שבעים יום הוא כתב שוב איגרות שמתירות להם להתגונן. והם חגגו את ההצלה מהמות,

אבל מרדכי הוסיף להם כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם שידעו שהאיגרות הראשונות בכלל לא באו מהמלך, אלא מהמן האגגי, שהוא עמלקי וצורר היהודים, ולכן יבינו שזה היה בהשגחה, שה' הביא דוקא איש מעמלק לגזור את הגזירה. ונקודה שניה שלא היתה ידועה להם וְהִפִּ֥יל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל וכיון שזה היה בגורל, נבין שהקב"ה גרם שיצא דווקא יום י"ג באדר, וזה לא במקרה.

וכוונתו של המן היתה  לְהֻמָּ֖ם בכל הזמן עד שיגיע י"ג באדר, שיהיו המומים מהגזירה, וזה באמת הצליח לו ולכן הם חזרו בתשובה וּֽלְאַבְּדָֽם: שלא יהיה עם ישראל יותר וזה לא הצליח לו.

ופרט שלישי שהם לא ידעו, שגם האיגרות השניות לא נכתבו על ידי המלך, אלא וּבְבֹאָהּ֘ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ שאסתר באה לפני המלך, ולא כתב כאן את השם שלה, כי היא באה בשם כל ישראל, ואם כן האיגרות הראשונות נכתבו על ידי עמלק והשניות על ידי ישראל. והמלך אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר כלומר שלא הסכים להשיב את הספרים אלא אמר שעם הספרים החדשים שיכתבו יָשׁ֞וּב מַחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ ויצא שהגורל התהפך על המן ושב על ראשו וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ: שבזמן שרצה להמם את עם ישראל תלו אותו, שזה היה תיקון, כי ככה ידעו שהאיגרות הראשונות הם לא אמת, ובזמן שרצה לאבדם, תלו את בניו ואיבדו אותם.

ואחרי שנוספו לעם הפרטים האלו עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר כלומר הם הבינו שיש דבר מיוחד בימים האלו עצמם, כי לכן נפל הפור דווקא עליהם, וקראו להם פורים בלשון רבים, כי הם הבינו שהיה בימים האלו גורל כפול, גורל אחד לעזאזל שבא מהמן האגגי, ובפועל, השעיר, עמלק שבא מעשיו שהוא איש שעיר, נשא את עוונותם אל ארץ גזירה, וגרם להם לחזור בתשובה, ולכן תלו אותו ואת בניו,

וגורל אחד לה' שבא על ידי אסתר בשם כל ישראל, שגרם שילחמו בעמלק, ושיוכלו לבנות את בית המקדש. ו עַל־כֵּ֕ן כלומר כפועל יוצא של ההבנה שיש דבר מיוחד בימים האלו עצמם עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את שלימדה אותם מה באמת התנהל מאחרי הסיפור שהם הכירו וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה שחזרו בתשובה בגלל הצרה עצמה שמראה שהגורל לעזאזל בעצמו בא מאת ה' וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם: לבסוף, שלא רק ניצלו החיים שלהם, אלא גם הכריתו את עמלק ויכלו לבנות את בית המקדש, בגלל זה לא רק "קבל היהודים את אשר החלו לעשות" לדור שלהם שניצל, אלא קִיְּמ֣וּ את מה שהם קיבלו על עצמם וקבל וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים֩׀ עוד יותר מזה עֲלֵיהֶ֨ם׀ אבל גם וְעַל־זַרְעָ֜ם כי הם הבינו שהענין של התהפכות הגורל לטובה, בעקבות החזרה בתשובה, ושהצרות עצמן מביאות את עם ישראל לתשוב,ה והן חלק מהתהליך, זה ענין שנכון לא רק לדור ההוא, אלא לכל הדורות.

ולא רק מצד הצלת הנפשות, שבאופן עקיף נוגעת גם לזרעם אלא גם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ שגם גרים יצטרכו לעשות את הימים האלו, כי הם ענין מהותי ביהדות וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר אף פעם, לא כמו הצומות שקיבלו עליהם, שכיון שהמקדש יבנה יהפכו הצומות לששון ולשמחה, אלא פורים שייך לא רק בגלות, כי את נקודת המבט הזו על המציאות צריך לשמר תמיד ולכן הימים האלו לא יעברו. ולכן קיבלו לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כי לכל העם יש שייכות בשני הימים, גם ההודאה על שניצלו מהצרה, וגם ההודאה על מה שהצרה עצמה היתה חלק מהתהליך הגדול יותר.

ויעשו אותם כִּכְתָבָ֖ם כלומר לפי ההגיון שהמגילה מראה לנו וְכִזְמַנָּ֑ם כי יש דבר מיוחד בימים האלו עצמם, שחוזר על עצמו בכל שנה, מצד שי"ג הוא האחרית של השנה היהודית, שבה צריך להיות ראויים לבחירה של ה' בנו, בי"ד מצד הצלת הנפשות כמו בחג הפסח, ובט"ו מצד הגאולה כמו בחג המצות בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה: גם בשנים שאין בהם צרות, תמיד חוזר הענין של הימים האלו ומופיע שוב. ולכן וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה עצמם, מצד היום והתאריך נִזְכָּרִ֨ים לפני הקב"ה מצד עצמם וְנַעֲשִׂ֜ים שההצלה שהיתה לנו בימים האלו, נעשית שוב בכל שנה, ואלו ימים שה' עוזר לעם ישראל תמיד בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר גם בדור של גלות וגם בדור של גאולה מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה גם מול צרות פרטיות ולא רק כלליות מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ וְעִ֣יר וָעִ֑יר בין אם היא מוקפת או פרוזה וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לא היו ענין של דור מסוים, אלא הפעולה שהם עשו, והחזרה בתשובה שהיתה אז לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וזה נשאר חלק מהטבע שלנו. ואל תחשוב שאולי לימים האלו, שהם האחרית של התהליך, יהיה סוף אחר בעתיד, אלא וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם: וכיון שיזכרו אותם תמיד, ויזכרו את החזרה בתשובה שמצילה אותנו מהצרות, ומביאה אותנו למדרגה גבוהה יותר, לא יהיה סוף אחר, אלא עם ישראל כבר תיקן, וכבר היה ראוי למה שה' בחר בו.

ועד כאן ראינו שקיבלו את ימי החג, ואת המצוות של משתה, ומשלוח מנות, ומתנות לאביונים. אבל לא את המגילה. כי אין אף חג בעם ישראל שיש בו מצוה לקרוא את הסיבה של החג, אלא רק מדרבנן אנחנו קוראים בתורה את הענין של החג. אבל המצות עצמן הם שופר או לולב או מצה. ולכן גם בפורים לא היתה צריכה להיות מצוה לקרוא את המגילה.

אלא ש ס וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה שהיא זו שהצילה את העם מבזכות מה שהיתה המלכה. והיא בַת־אֲבִיחַ֛יִל ואם לא יזכירו בפורים אותה, אז היא ובית אביה, אביחיל, יאבדו מהעם היהודי, כי הילדים שלה כבר נטמעו בגויים וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י שתיקן את מצוות החג, ורצה שיחגגו את הימים האלו נכון, ובשביל זה צריך לקרוא את הענין שלהם. ומשתי הסיבות האלו הם כתבו אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף כלומר את כל חוזק הצורך לקרוא את המגילה עצמה בפורים. ועל ידי זה לְקַיֵּ֗ם בעם היהודי לדורות אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפּוּרִ֛ים הַזֹּ֖את שאנחנו מחזיקים עכשיו ביד הַשֵּׁנִֽית: חוץ ממה שכתב להם בהתחלה, את עיקר הסיפור, כדי שידעו את הפרטים שחסרו להם, כתב את המגילה כולה בצורה מפורטת וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֶל־שֶׁ֨בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מַלְכ֖וּת אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ כדי להזכיר להם שכל הנס, וגם הגזירה, היו דרך ספרים שנשלחו לכולם, וכך גם הזכרון של הנס יהיה על ידי ספר שנשלח לכולם.

ושלח להם דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם שצריך לקרוא את המגילה מדין השלום, כדי להכיר טובה לאסתר על מה שאבדה מהעם היהודי בשבילם וֶאֱמֶֽת: כדי לקיים בצורה הנכונה את הימים האלו, בדרך האמיתית, והם לא יהפכו לסתם ימי  שכרות. כך ש לְקַיֵּ֡ם אֶת־יְמֵי֩ הַפֻּרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בִּזְמַנֵּיהֶ֗ם שכבר קיבלו עליהם, יעשו את זה בדרך המתאימה כַּאֲשֶׁר֩ קִיַּ֨ם עֲלֵיהֶ֜ם מָרְדֳּכַ֤י הַיְּהוּדִי֙ וְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה שהם קיימו את החיים של העם באותו דור, וההצלה באה על ידם ולכן ראוי שיקיימו את זכר אסתר בתוך העם וְכַאֲשֶׁ֛ר קִיְּמ֥וּ עַל־נַפְשָׁ֖ם וְעַל־זַרְעָ֑ם בדרך שהם קיימו את החיים שלהם ושל זרעם, במה שחזרו בתשובה. שהם דִּבְרֵ֥י הַצֹּמ֖וֹת וְזַעֲקָתָֽם: שהיה את הצום והמספד של כל היהודים לחזור בתשובה, והיה צום על אסתר שלשה ימים בשושן, ויזכרו לא רק את ההצלה, בשמחה ומשתה בפורים, אלא גם את הצומות וזעקתם, בתענית אסתר.

גם כדי לזכור את אסתר עצמה במה שנזכור את הצום שעשו בשבילה, וגם לזכור את הצרה שהביאה לחזרה בתשובה, במה שנזכור את הצום של כל היהודים על עצמם.  

וּמַאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר שכתבה לחכמי ישראל שיזכרו אותה בכל הדורות, ולא רק בפורים קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה שיהיו קיימים לא רק בימים עצמם, אלא וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר: כלומר שהכניסו את המגילה כאחד מהספרים של התנ"ך פ

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.