תקנת המשמרות
מצאנו שהכהנים התחלקו לעשרים וארבע משמרות בעת עבודתם במקדש. כל משמרת הייתה עובדת במשך שבוע, משבת ועד שבת, וכך יצא שכל משמרת הייתה עובדת בבית המקדש במשך לפחות שבועיים בכל שנה. כל משמרת התחלקה לבתי אב, ובכל יום עבד בית אב אחר של אותה משמרת. במאמר זה ננסה לעמוד על המקור לחלוקה למשמרות לפי השיטות השונות המובאות בראשונים בזיקה ישירה לפסוקים שבפרשת במדבר.
תקנת משמרות הכהנים והלויים לפי פירוש רמב"ן לתורה:
בסוף פרק א' מובאים מספר פסוקים המתארים את הציווי על בני ישראל לחנות מסביב למשכן. כך כותבת התורה[1]:
(נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:
(נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת:
בקבוצת הפסוקים שהבאנו, יש לכאורה מספר קשיים ונביא רק שניים מהם:
- מדוע חילקה התורה בין כל בני ישראל, עליהם כתבה התורה בפסוק נב' שכל אחד מבני ישראל חנה יחד עם מחנהו, לכל שאר הלויים שהוזכרו בנפרד?
- מדוע יש חזרה בתיאור חניית הלויים: בפסוק נ' כתוב שהלויים "סביב למשכן יחנו" ובפסוק נג' כתוב "והלוים יחנו סביב למשכן העדות"?
רמב"ן בדבריו עונה לכאורה על שתי השאלות ששאלנו. אמנם בדבריו אין התייחסות מפורשת לשאלות שהעלנו, אך דומה הדבר ששאלות אלה הטרידו אותו, וכך כתב[2]:
אע"פ שנאמר זה במשכן בהיותו בין הדגלים במדבר, הוא מצוה לדורות גם במקדש, כי מכאן תקנו המשמרות.
כלומר, התורה בפסוק נג' חידשה דין חדש שאינו קשור דווקא לציווי על חניית בני ישראל במדבר. בעוד פסוקים נ' – נב' עוסקים בסדר החניה של בני ישראל מסביב למשכן, הרי שפסוק נג' עוסק בדבר חדש שהוא תקנת המשמרות של הלויים בבית המקדש. בעוד שפסוקים נ' – נב' עוסקים בציווי לשעה, בסדר החניה של בני ישראל בשנות הנידודים במדבר, ציווי שיפקע בשעה שבני ישראל ייכנסו לארץ ישראל, הרי שהציווי בפסוק נג' עוסק במצווה לדורות, בקביעת משמרות הלויים שעבדו בבית המקדש.[3]
מוסיף רמב"ן ומגדיר מהי מצוות המשמרות: שמירת המשכן והליכת הלויים מסביב למשכן על מנת לשמור עליו:
וטעם ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות - שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן, כמו שאמרו (ספרי קרח קטז) הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, והם כלם כשומרים לראש המלך.
גם בעניין תקנת עשרים וארבע משמרות שיעבדו בבית המקדש, סובר רמב"ן בהמשך דבריו שהציווי לדבר נאמר למשה ואהרון עוד במדבר ושחיובם הוא מדין דאורייתא:
אבל לא שמענו שצוהו הקב"ה שיעשה את בניו כ"ד משמרות, והיכן שמענו, אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל (דהי"א כד יט), למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן.
מדברים אלה של הרמב"ן עולה בצורה ברורה שהחלוקה לעשרים וארבע משמרות כולל לא רק את הכהנים, אלא גם את הלויים, וכי לחלוקה זו יש תוקף דאורייתא. גם בתרגום יהונתן כתב בפרק ג' פסוק ז' על המילים "ושמרו את משמרתו" שהכוונה היא לחלוקת הלויים לעשרים וארבע משמרות וממילא גם הוא סובר שיש תוקף דאורייתא לחלוקת הלויים למשמרות.
שיטת הרמב"ם בחלוקה למשמרות:
הרמב"ם[4] חולק על רמב"ן וסובר שאין ציווי של תורה לחלוקת הכהנים והלויים לעשרים וארבע משמרות, וכך הוא כותב:
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות.
כלומר, לדברי הרמב"ם, חלוקת הלויים לעשרים וארבע משמרות היא מעשה של שמואל הנביא ודוד המלך ולכאורה מהתורה אין חיוב לחלק את המשמרות לעשרים וארבע משמרות. אמנם, חייבים לומר שלעצם חלוקת הכהנים למשמרות יש תוקף דאורייתא אליבא דרמב"ם שהרי בספר המצוות[5] כתב:
והמצוה הל"ו היא שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות, תעבוד משמרה בכל שבוע ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד אלא ברגלים לבד שיעבדו אז המשמרות כלן בשוה וכל מי שבא יקריב.
הרי שאליבא דרמב"ם יש חובה מהתורה לחלק את הכהנים (הרמב"ם לא הזכיר את הלויים) למשמרות, אלא שהתורה לא ציוותה לכמה משמרות יש לחלקם. הרמב"ם בספר המצוות לומד את חובת החלוקה למשמרות ממקור שונה מרמב"ן, וכך כותב הרמב"ם בהמשך דבריו:
ולשון מצוה זו הוא אמרו ית' (שופטי' יח) וכי יבא הלוי וכו' ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וכו' חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו יכול לעולם תלמוד לומר באחד שעריך בשעה שישראל מכונסין בשער אחד בשלשה רגלים וכו' יכול כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה אתה שבתך ואני שבתי. כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה משמרה בכל שבוע.
הוי אומר: לרמב"ם הלימוד על חלוקה למשמרות מקורו מהפסוק בפרשת שופטים האומר שבשעת הרגלים הכהנים מתחלקים בבשר הקרבנות. מכלל לאו אתה שומע הן, ומשמע מהפסוק שרק בשעת הרגל הכהנים מתחלקים בחלקי הקרבן באופן שווה, אך שלא בשעת הרגל, כל משמרת מקבלת את חלקי הקרבן שהקריבה. דבר זה נלמד מהפסוק "לבד ממכריו על האבות" כאשר הכוונה אליבא דהספרי שהביא הרמב"ם היא לכך שאבות הכהנים מכרו זה לזה את הזמנים שבשנה בהם כל אחד יקריב את קרבנו. כלומר: הכהנים התחלקו ביניהם למשמרות כדי לקבוע מי יעבוד בכל משמרת ומתי.
השגת רמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות:
בהשגותיו על ספר המצוות, משיג רמב"ן על דבריו של הרמב"ם, כפי שהובאו בספר שמצוות. אנו נביא את תמצית השגתו של רמב"ן על ידי כתיבתם במספר נקודות:
- "לבד ממכריו על האבות" פירושו לכאורה שבעת הרגל כל הכהנים יעבדו ואין כאן זכר למשמרות.
- הרמב"ם עצמו כתב (כפי שראינו לעיל) ששמואל ודוד הם שחילקו את הכהנים למשמרות. יתירה מזאת, הרמב"ם[6] כתב במשנה תורה לרמב"ם שעיקר המצווה היא שהכהנים כולם יעבדו ברגלים, ומשמע שגם הרמב"ם סובר שאין הפסוק "חלק כחלק יאכלו" מדבר על החלוקה למשמרות, אלא הוא מדבר על כך שבשלשת הרגלים כל הכהנים עובדים בבית המקדש, וממילא אין מקור מהתורה לחלוקה למשמרות.
- מקורו של הרמב"ם הוא מדברי הספרי על הפסוק "לבד ממכריו על האבות" ולכאורה משמע שדברי הספרי הם אסמכתא בעלמא, וחז"ל רצו לומר בספרי שבשלשת הרגלים הכהנים כולם עובדים גם לאחר החלוקה למשמרות.
- ישנם כהנים שלא הייתה להם משמרת קבועה, ולו הייתה מצווה בחלוקת המשמרות, הרי שבוודאי שהיו מחלקים את כל הכהנים כולם למשמרות.
לכן כתב רמב"ן שהרמב"ם חזר בו בספר משנה תורה ממה שכתב בספר המצוות וסובר שבאמת אין בכך שום מצווה ושיש כאן תקנת נביאים. כפי שראינו הרמב"ם כתב שהמשמרות תוקנו על ידי שמואל הנביא ודוד המלך, ומשמע לרמב"ן שהרמב"ם סובר שכל עניין התקנה הוא רק תקנת נביאים. הרמב"ן בהמשך ההשגה לספר המצוות ממשיך את דבריו בכיוון זה וכותב דברים מאוד מתמיהים לאור מה שכתב בפירושו על התורה (הבאנו את דבריו לעיל). לדברי רמב"ן בהמשך ההשגה, כל עניין סידור המשמרות הוא רק תיקון נביאים ואינו מדאורייתא, וכך כתב:
והנראה במשמרות שהוא תיקון נביאים לא חובה. כמו שאמרו (תענית כז א) משה רבינו ע"ה תיקן שמונה משמרות ויסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם עשרים וארבע.
בהסבר הצורך בתקנת הנביאים לצורך קביעת המשמרות כתב רמב"ן בהמשך דבריו:
מפני שיש בתקון המשמרות זרוז, שאילו היו הכל עובדים כל השנה ואי אפשר שלא יחזרו לעריהם ולבתיהם כשלא יהיה עליהם זמן קבוע בחזרתם לעבוד יארע להם בזה עצלה ויאוש ולכן קבעו להם זמן שיבאו בתיקון המשמרות ובתי האבות גם כן.
כלומר, תקנת המשמרות אינה ציווי של התורה, אלא הנביאים תקנו תקנה פרקטית: אם לא יהיה זמן קבוע לכל כהן לעבוד בבית המקדש, יש חשש שהכהנים יימנעו מלעלות לבית המקדש לעבוד. כאשר הכהנים יחזרו לביתם לאחר עבודתם בבית המקדש, יש חשש שהם בכלל לא יחזרו לבית המקדש לעבוד שם. על ידי קביעת זמן מוגדר שבו מוטל על הכהן לעבוד, הכהן יהיה חייב לעלות בזמן הקבוע לו וכך העבודה תמשיך להתקיים.
לאחר מכן ממשיך רמב"ן בדבריו המתמיהים לאור מה שכתב בפירושו לתורה:
וכן עשו עוד ארבע ועשרים משמרות בלויים ולא בא בהם כתוב או מדרש.
כלומר, לפי דבריו של רמב"ן בספר המצוות שכתב עד עתה, אין שום מקור בתורה, לא לחלוקת הכהנים למשמרות, ובטח שלא לחלוקת הלויים למשמרות. הדברים עומדים בסתירה גמורה למה שכתב בפירושו לתורה שם משמע שעניין החלוקה למשמרות הוא ציווי דאורייתא. אולם, בסוף דבריו חוזר בו רמב"ן מדבריו בתחילת ההשגה שאין חובה בחלוקה למשמרות, וכותב שהחלוקה למשמרות היא מצווה מהתורה אלא שהיא לא נכתבה, וכך כתב:
העיקר הנראה מכל מה שהזכירו במשמרות שהיא מצוה מקובלת ממשה מסיני ולא נכתבה בתורה. אבל הסדר הוא במשמרות בשני עניינים. שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לויים בין כהנים תהיה כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת ככל הענין שצוה בהם במשכן איש איש על עבודתו ועל משאו. והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חבירו כמו שדרשו ולא ימותו גם הם גם אתם. וכן נחלקו במקדש בימי דוד ושמואל ומפורש בכתוב. וכן שנינו ואלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן פינחס על החותמות אחיה על הסלתות וכולה מתניתין. ונחלקו עוד למשמרות במקומות מן המקדש כאותו הענין שחלק אותם הכתוב במשכן משפחות בני קהת יחנו ומשפחות בני הגרשוני יחנו. כי כל זה נוהג לדורות.
היוצא לפי דברי מסקנתו של רמב"ן, הוא שיש מצווה מהתורה לחלק את הכהנים למשמרות, כאשר כל משמרת תעבוד במשכן ובמקדש בזמן מוגדר. מעבר לכך יש מצווה נוספת לחלוקת אזורים בבית המקדש עליהם כל כהן או לוי יהיה אחראי לשמירה, ודבר זה נלמד מסדר חניית הלויים מסביב למשכן.
דברי הרמב"ן בספר המצוות עולים לכאורה בקנה אחד עם פרשנותו לתורה, אלא שיש להבין את פרשנותו של רמב"ן באור אחר ממה שהבנו עד עתה. כפי שכתבנו בתחילת המאמר, חשבנו שהקושי בפסוקים הוא שהביא את רמב"ן לקבוע שמטרת כתיבת חניית הלויים בפסוק נג' נועדה ללמד את עניין החלוקה למשמרות. עתה, על פי דבריו של הרמב"ן בספר המצוות, ניאלץ לומר שלא הכפילות שבפסוק נג' היא המלמדת אותנו על עניין החלוקה למשמרות, אלא עצם חלוקת הלויים למקומות חניה שונים מסביב למשכן היא המלמדת אותנו על חלוקת הלויים והכהנים למשמרות שונות בשמירה על בית המקדש. לגבי חלוקת זמני העבודה בין הכהנים (והלויים) בבית המקדש, ניתן לומר שמלכתחילה לא הייתה כוונתו של רמב"ן לקבוע שהדבר נלמד מציווי מפורש בתורה, שהרי רמב"ן עצמו הביא פסוק מספר דברי הימים המתאר את החלוקה למשמרות, ואם היה ציווי מפורש על כך בתורה, היה רמב"ן מביא את הפסוק מהתורה. לכן נראה לומר שדברי רמב"ן בספר המצוות עולים בקנה אחד עם דבריו בפירושו לתורה, וחלוקת הכהנים והלויים למשמרות לשם שמירה נלמדת מכך שמצאנו סדר חנייה של בני שבט לוי מסביב למשכן, ואילו החלוקה לזמני עבודה היא ציווי מהתורה אלא שאין על כך פסוק מפורש.
יישוב הסתירה בדברי הרמב"ם על פי האחרונים:
ראינו שרמב"ן סובר שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בספר המצוות שחלוקת המשמרות היא מצווה מדאורייתא ולכן בהלכות כלי המקדש כתב שהחלוקה למשמרות היא תקנת נביאים. מצאנו מספר אחרונים שיישבו את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם ונביא רק שניים מהם.
רי"פ[7] מסביר את הרמב"ם באופן דומה לשיטת רמב"ן ובכך מיישב את הסתירה לכאורה בין ספר המצוות למה שכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש. לדבריו, גם הרמב"ם סובר שמקור המצווה לחלק למשמרות הוא מהלכה למשה מסיני וכל מה שהביא הרמב"ם את הלימוד מהפסוק "חלק כחלק לבד ממכריו על האבות" זה רק בתור אסמכתא להלכה למשה מסיני. ממילא אין שום סתירה בין דברי הרמב"ם בספר המצוות לרמב"ם בהלכות כלי המקדש. בשני המקומות סובר הרמב"ם שעניין המשמרות היא הלכה למשה מסיני שהוזכרה בנביאים, אלא שבספר המצוות רצה להביא אסמכתא לדבריו מהפסוק "חלק כחלק".
בעל פירוש "לב שמח" על ספר המצוות יישב את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם בכך שכתב שעיקר כוונת הרמב"ם בספר המצוות היה לומר שמצווה מדאורייתא שכל הכהנים יעבדו בבית המקדש בשלשת הרגלים. רק בדרך אגב הזכיר הרמב"ם את הצורך בציווי זה. הצורך מדאורייתא לכך שכל הכהנים יעבדו בבית המקדש בשלשת הרגלים נובע מכך שייתכן שבעתיד יחלקו את הכהנים למשמרות, ועל כן רצה ה' לומר שגם במציאות כזו שהכהנים יתחלקו לעבודה במשמרות, בשלשת הרגלים כל הכהנים יעבדו בבית המקדש. בהלכות כלי המקדש כתב הרמב"ם את עיקר התקנה של חלוקה למשמרות שהיא כאמור חלוקה מדברי נביאים.
שיטת בעל ספר החינוך:
בספר החינוך[8] כתב שהחלוקה למשמרות מקורה מדין תורה ובמנחת חינוך כתב שבעל ספר החינוך הלך בדרכו של הרמב"ם. ממילא יוצא שבעל ספר החינוך סובר שהרמב"ם באמת התכוון בדבריו לכך שהמצווה לחלק את הכהנים למשמרות מקורה בציווי של התורה. כך כתב בעל ספר החינוך:
מצוה להיות הכהנים עובדים במקדש משמרות משמרות ובמועדים עובדים כאחד שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות, כלומר לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל, ובספר דברי הימים מבואר איך חלקו אותם דוד ושמואל שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שתעבוד כל משמרה מהם שתי שבתות בשנה.
מדבריו של בעל ספר החינוך עולה, שהמצווה של חלוקה למשמרות חלה הן על הכהנים והן על הלויים. כפי שראינו לעיל, הרמב"ם לא התייחס כלל לחלוקת הלויים למשמרות ואילו רמב"ן בפירושו לתורה כתב שהחלוקה למשמרות כוללת את הלויים. במנחת חינוך תמה על דברי החינוך שכלל גם את הלויים במצווה זו וכתב שמכיוון שהרמב"ם סובר שהחלוקה למשמרות מקורה מהפסוק "חלק כחלק יאכלו" ופסוק זה עוסק רק בכהנים, ממילא לא ניתן לומר שהרמב"ם סובר שהחלוקה למשמרות כוללת את הלויים. המנחת חינוך נשאר בצריך עיון על בעל ספר החינוך.
ניתן אולי להסביר את דברי בעל ספר החינוך לפי המשך דבריו על פי הסברו של רי"פ בשיטת הרמב"ם עצמו, וכך כותב בעל ספר החינוך בהסברו לטעם החלוקה למשמרות:
משרשי מצות המשמרות ידועות וקבועות, לפי שכל המלאכות המוטלות על מספר אנשים ידועים נעשות כראוי ואין העצלה והיאוש והקפדנות מצויה בהן, אבל המוטלות על הרבים מבלי שיהיה בהם אנשים ידועים לעשותה פעמים יטילו אותה קצתן על קצתן, ופעמים יקפידו אלו על אלו בענין, אין להאריך בדברים אלו, ידועות הן בכל אנשי מנין, אבל ברגל מפני השמחה נצטוו להיות יד הכל שוה בהן.
בעל ספר החינוך מסביר את טעם החלוקה למשמרות באופן דומה להסבר הרמב"ן בהשגה לספר המצוות. ללא זמן קבוע ומוגדר שבו כל כהן יעבוד, יש חשש שמא כל כהן לא יגיע לעבוד ויסמוך על כך שכהנים אחרים יעבדו במקומו. על ידי קביעת זמן מוגדר שבו הכהן יעבוד בבית המקדש, הכהן יידע שהעבודה בזמן מסוים מוטלת עליו וכך יהיה חובה עליו להתייצב לעבודה. ממילא, אין הבדל בין הכהנים ללויים. אם הלויים לא יחולקו למשמרות, יש את אותו חשש שמצאנו אצל הכהנים שגם הלויים לא יגיעו לעבוד בבית המקדש ולכן המצווה לחלוקה למשמרות חלה גם על הלויים. ייתכן שאין זה מקרה ששני הראשונים שהסבירו את טעם המשמרות באותו אופן, רמב"ן ובעל ספר החינוך, סוברים שניהם גם שהחלוקה למשמרות חלה גם על הלויים.
הרי שהסברנו את הסברא של בעל ספר החינוך לכך שהמצווה לחלוקה למשמרות חלה גם על הלויים. אם נוסיף לכך את הסברו של רי"פ ברמב"ם ונחיל אותו גם על בעל ספר החינוך, אולי נוכל לתרץ את קושית המנחת חינוך על בעל ספר החינוך. המנחת חינוך הקשה שהפסוק ממנו לומד הרמב"ם את עניין המשמרות "חלק כחלק יאכלו" מדבר רק על הכהנים ואם כן כיצד למד בעל ספר החינוך (שהסתמך על הרמב"ם) שהחלוקה למשמרות כוללת את הלויים? על פי הסברו של רי"פ נוכל לומר שגם בעל ספר החינוך כמו הרמב"ם עצמו לא הסתמך כלל על הפסוק "חלק כחלק יאכלו" ושגם הוא סובר שעיקר המצווה לחלוקה למשמרות מקורה בהלכה למשה מסיני. הפסוק "חלק כחלק יאכלו" שעוסק רק בכהנים הוא רק אסמכתא בעלמא ולכן לא ניתן ללמוד שהמצווה כוללת רק את הכהנים.
סיכום:
לסיכום דברינו יוצא שנחלקו הראשונים בעניין תקנת המשמרות:
- רמב"ן סובר שמקורה מדין תורה. החלוקה למשמרות לגבי השמירה בבית המקדש מקורה מסדר החניה של הלויים מסביב למשכן. החלוקה למשמרות לגבי זמן העבודה בבית המקדש מקורה בהלכה למשה מסיני. לפי רמב"ן החלוקה למשמרות כוללת גם את הלויים ולא רק את הכהנים.
- הרמב"ם כתב בספר המצוות שעיקר המצווה של חלוקה למשמרות היא מדאורייתא וביד החזקה כתב שהיא תקנת נביאים. כתבנו מספר דרכים ליישוב הסתירה בדבריו, ולפי כל תירוץ, מקור החלוקה למשמרות הוא מקור שונה.
- בעל ספר החינוך כתב שהחלוקה למשמרות היא מצווה דאורייתא וכי היא כוללת גם את הלויים.
נסיים את מאמרינו בדבריו של הרמ"א[9] המסביר את הטעם שחילקו את הכהנים דווקא לעשרים וארבע משמרות. הרמ"א לאורך הפרקים העוסקים בכך מסביר שעניין חלוקת העבודה בין הכהנים והלויים הוא כנגד גלגלי השמים, וכך כתב:
ונראה טעם היות המשמרות עשרים וארבע ולא חמישה ועשרים או ששה ועשרים שאז היה המניין מכוון שני פעמים בשנה, אבל עכשיו היו ארבע שבועות עודפות שהוצרכו מקצת המשמרות לחזור ואז היו משמשים שלשה פעמים בשנה לרמוז כי גם גלגלי השמש נעשה שלשה פעמים בשנה והוא השנה שמעברים בו השנה והיה שלשה עשר חודשי הלבנה והוא נוסף ארבע שבועות ואז החמה חוזרת במקצת הגלגלים שעברה בהם בתחילה ועדיין לא נשלם השנה שישראל מונים בו והיא שנת הלבנה ...
[1] פרק א' פסוקים נ' – נג'.
[2] בפירושו לפסוק נג'.
[3] במהלך כתיבת המאמר ראיתי בספר "בין השורות" שהקשה על דבריו של רמב"ן מהקדמתו לספר במדבר שם כתב שאין בספר במדבר מצוות הנוהגות לדורות חוץ ממצוות בענייני קרבנות. לא זכיתי להבין את דבריו משני טעמים: א. תקנת המשמרות עוסקת בענייני קרבנות, שהרי היא קובעת את סדר עבודת הכהנים והלויים בבית המקדש. ב. ייתכן לומר שאין כאן עיקר הציווי על עניין המשמרות אלא שעניין המשמרות נלמד כתוספת לעניין העיקרי שנלמד מהפסוקים והוא עניין החניה מסביב למשכן.
[4] הלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה ט'.
[5] במצווה לו'.
[6] הלכות כלי המקדש פרק ד' הלכות ג' – ד'.
[7] במצות עשה קכו'.
[8] במצוה תקט'.
[9] תורת העולה חלק שני פרק לט'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
