אחרית פרק ב – המשבר, וגדולת רות

רות זכתה לפרנסה קבועה במשך שלושת חודשי הקציר. אך בסופה של התקופה נראה כי חלה נסיגה. עד כה, נבעה בסופו של דבר פרנסתן של שתי הנשים מזכותם של העניים ליטול חלק קבוע ומובחן בשעת הקציר. אך כאשר תם הקציר עולה חשש כבד – כעת כבר אין מהיכן ללקוט, ומנין יגיע כעת מזונן? יש לזכור כי לאורך כל הדרך עומד שדה אלימלך למכירה על ידי נעמי, אך איש אינו פונה לקנותו.

גם ביחס לתקוה שהביעה נעמי כי בועז יגאל אותן לא חלה כל התקדמות. הפרק מסתיים בכך שרות שבה ויושבת עם חמותה לאחר תום הקציר. כפי שבתחילת הפרק לא יזם בועז מפגש, גם בסופו הוא לא מוסיף להתקרב אל שתי הנשים. זהו סוף מפתיע של הפרק ובו קצב הקירוב של שתי הנשים לבית לחם היה מהיר. במצב שנוצר, מקבלים לפתע כל שבחי בועז לרות גוון חיוור: נדמה כי התפעלות בועז הסתכמה בהענקת מנות אוכל נוספות לרות, ביחס לשאר העניים.

אם כן, האם כל ההתקדמות שחלה בפרק היתה לשוא? העדר ההתקדמות בסוף הפרק מדגיש כי פרק זה מהווה תכלית חשובה עד מאד גם בפני עצמו: בפרק הקודם (א, יד) נאמר שרות דבקה בנעמי – "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". לעומת זאת, בפרק זה רות דבקה בבאי השדה של בועז –"עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין... וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז". בפרק זה יישמה רות בפועל את הכרזתה כלפי נעמי בסוף פרק א: "עמך עמי". דביקות רות בבני בית לחם עתידה לרומם את מעמדה בקומה נוספת – לא רק בועז, אלא בני העיר כולם יכירו בענקיותה הרוחנית - "כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ג, א).

גדולת רות ששבה אל נעמי

עם תום הקציר, רות איננה ממשיכה לרכוש חברות ומעמד בעיר. לאחר שבמשך חודשים דבקה בנערות בועז, יכלה בוודאי להמשיך להיות בחברתן בביתו. כך היתה יוצאת מבדידותה וממשיכה לסלול את דרכה אל תוך קהל ישראל. אך רות ויתרה פעם נוספת על כל עולמה למען חמותה, כפי שמבאר המלבי"ם: "ותשב את חמותה – רצה לומר אף על פי שדבקה זמן רב בנערות בועז, לא היה זה רק כל זמן שהוצרכה ללקט, כמו שכתוב: 'ותדבק בנערות בועז ללקט', אבל אחר שלא היה מה ללקט ישבה את חמותה ולא ביקרה את נערות בועז כי אהבת חמותה עלתה בלבה על כולם".

האלשיך מבאר את המילים החותמות את הפרק: 'ותשב את חמותה'. הוא מבאר שהלשון ישיבה היא לשון התעכבות. כלומר שישיבת רות עם נעמי היא עיכוב לאור יכולתה לקום ולעבור לביתו של בועז. עוד מפרש האלשיך, כי מאחר ועברו שלושת חדשי ההבחנה שעל הגיורת להמתין בטרם תינשא, מאז והלאה רות ראויה להינשא לבועז ומאז נחשבת ישיבתה עם נעמי לעיכוב והשתהות[1].

בפרק זה חל למעשה פיצול במעמדן של שתי הנשים ביחס לאנשי בית לחם. נעמי נשארה במעמד של דחייה ובדידות, שהחל בדברי נשות בית לחם כלפיה: "הֲזֹאת נָעֳמִי ". מאז שבאה לא מצאה קונה לשדה אלימלך. רות, לעומת זאת, התקבלה בזרועות פתוחות. גדולתה וטוב מידותיה התפרסמו, והיא זכתה למקום של קבע בביתו של גדול הדור. אולם רות מסרבת לקבל פיצול זה. היא ממשיכה לדבוק בנעמי בכל מחיר. בכך היא תובעת שהשינוי וההתקדמות יחולו בחייה רק במידה שנעמי תהיה כלולה בהם.

בהמשך המגילה אנו עתידים לגלות עד כמה רות נבנתה בזכות החסד של הישארותה עם נעמי. לו היתה הולכת שבי אחר החיבור שנוצר לה עם בנות בית לחם, כל הפרק הבא לא היה מתרחש. כלומר, בשלב זה של המאורע רות מכפיפה את האפיק שבו היא צועדת – חיבור עם המוני העם, אל האפיק שאליו מובילה כל העת נעמי – השלמת המשפחה וגאולתה. בזכות מסירות זו, זכתה להשתתף בגאולת משפחת אלימלך. זוהי הדרך הקבועה של המגילה: החסד שבה משפיע באופן שעושי החסד עצמם שותפים עיקריים לטובה המגיעה ממנו.

[1] ואלו דברי האלשיך בתחילת פרק ג: "אמנם הנה למעלה אמרה נעמי לכלותיה שתי ברכות זו למעלה מזו, אחת שובנה אשה בית אמה ושם יבורכו שיעשה ה' עמהם חסד כאשר עשו עם המתים, ולמעלה מזו ברך אותן שיתן ה' להם ומצאן מנוחה אשה בית אישה... והנה עתה אחר כלות קציר השעורים וקציר החטים, ששלמו ימי הבחנה בין זרע לזרע כמשפט לכל גיורת שהם שלשה חדשים, ותראה שלא נתקיים בה לה ברכת אשה בית אמה ולא מנוחת אשה בית אישה, כי אם כעניה סוערה בית חמותה, אין ספק שלא יבצר מלבה הרהור מה... ותחת היותה בית אמה כברכה הראשונה או בית אישה כברכה השנית, אדרבא ותשב את חמותה ולא נתקיים בה לא זה ולא זה".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.