הפסוקים
נאמר בפרקנו (יהושע פרק ה):
א. "ויהי כִשְמֹע כל מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש ד' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם, ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל.
ב. בעת ההיא אמר ד' אל יהושע: עשה לך חרבות צֻרים, ושוב מֹל את בני ישראל שנית.
ג. ויעש לו יהושע חרבות צֻרים, וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות.
ד. וזה הדבר אשר מל יהושע, כל העם היֹצֵא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך, בצאתם ממצרים.
ה. כי מֻלים היו כל העם היֹצאים, וכל העם היִלֹדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו.
ו. כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר, עד תֹם כל הגוי אנשי המלחמה היֹצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ד', אשר נשבע ד' להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע ד' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש.
ז. ואת בניהם הקים תחתם, אֹתם מל יהושע, כי ערלים היו, כי לא מלו אותם בדרך.
ח. ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול, וַיֵשבו תחתם במחנה עד חיותם.
ט. ויאמר ד' אל יהושע: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה.
י. ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו".
השאלות
יש לשאול שאלות רבות על פסוקים אלו, אך במאמר קצר זה נעסוק רק בחמש שאלות המתיחסות לארבעת הפסוקים הראשונים:
- מדוע מודגש בתחילת פסוק ב': "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע: עשה לך חרבות צֻרים, ושוב מֹל את בני ישראל שנית"?
- מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל רק אחרי מעבר הירדן, ולא לפניו?
- מדוע בכלל ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל? והרי גם יהושע וגם ישראל מצווים ועומדים על המילה, גם בלי שיהיה ציווי אלקי מיוחד על כך!
- מדוע נאמר בתחילת פסוק ד': "וזה הדבר אשר מל יהושע"? היה מתאים יותר לכאורה שיהיה כתוב: "ואלו האנשים אשר מל יהושע"!
- האם פסוק א' אכן צריך להיות הפסוק הראשון של היחידה שלנו, או שהוא צריך להיות הפסוק המסיים של היחידה הקודמת?
נפרט יותר את השאלה:
פסוק א' נראה על פי הפשט שהוא צריך להיות הפסוק המסיים של היחידה הקודמת, כיון שהוא עוסק בתוצאות מעבר הירדן, וכל היחידה הקודמת (פרקים ג-ד) עסקה במעבר הירדן.
אבל מצד שני פסוק ב' פותח במלים: "בעת ההיא", ומשמע שפסוק ב' מתיחס לפסוק א'.
יש להוסיף שעל פי המסורה פסוק א' נפרד גם מהפסוקים שלפניו וגם מהפסוקים שאחריו. כך שלא ניתן על פי המסורה לענות תשובה ברורה על השאלה האם הוא צריך להיות הפסוק הראשון של היחידה שלנו, או הפסוק המסיים של היחידה הקודמת.
א. תשובת רש"י, הרלב"ג והאברבנאל לשאלה הרביעית ולשאלה הראשונה
כתב רש"י בפסוק ד': "וזה הדבר - על ידי דבור מל אותם. אמר להם: סבורים אתם לירש את הארץ ערלים?! לא כך נאמר לאברהם: 'ואתה את בריתי תשמור' וגו' (בראשית יז, ט), 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' (שם, ח)?".
רש"י הסביר שהמלים "וזה הדבר" רומזות לדיבור, שיהושע שכנע את בני ישראל למול, שרק אם הם ימולו את עצמם הם יזכו לרשת את הארץ.
על פי זה נראה לענות גם על השאלה הראשונה, מדוע מודגש בתחילת פסוק ב' "בעת ההיא": בעת ההיא - לפני כיבוש הארץ, אמר ד' ליהושע למול את בני ישראל!
כך כתב האברבנאל: "בעת אמר ד' אל יהושע וגו', ויעש לו יהושע וגו' - כוונתי בקישור הפרשיות האלה, כי בעת שהגיעו ישראל לגלגל והקימו האבנים שם, אמר הא-ל יתברך ליהושע שישתדל בקיום המצוות, כי הוא העוזר האמתי לירושת הארץ... וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ו): 'וזה הדבר אשר מל יהושע - על ידי דברים מל, אמר: שמא סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם: ואתה את בריתי תשמור ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו'?'".
כלומר: המלים "בעת ההיא" באו להדגיש שלפני כיבוש הארץ אמר ד' ליהושע שימול את בני ישראל, כדי שהם יהיו ראויים לרשת את הארץ.
יש לציין שהאברבנאל כתב בתחילת דבריו: "אמר הא-ל יתברך ליהושע שישתדל בקיום המצוות, כי הוא העוזר האמתי לירושת הארץ", כל המצוות באופן כללי. אבל אחר כך הביא האברבנאל את מדרש חז"ל שהביא רש"י שיש קשר מיוחד בין מצות המילה לבין כיבוש הארץ.
כך כתב הרלב"ג (בפסוק ב): "ואולם שזאת המצוה [- המילה] מבוא בירושת הארץ הוא מבואר ממה שנאמר בתורה בפרשת לך לך (פרק י"ז) כשנצטווה אברהם בזאת המצוה. עם שכבר היה ראוי שיקיימו ישראל דרכי התורה בכללם לפי מה שאפשר, ואז יתכן יותר שיעשה להם ד' יתברך זאת ההטבה והחנינה. רצוני לומר שירשו ארץ שבעה גויים הנזכרים בתורה".
וכך כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף פרק ח' (התועלת הרביעית): "ללמדנו שיש למצות המילה רושם בהתמדת ההשגחה בישראל עד שהיו נכנסים לירושת הארץ, ולזה זכר שהקדים מצות המילה קודם שישתדלו בענין המלחמה".
אבל לפי זה יש לשאול ביתר תוקף את השאלה השניה: מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל רק אחרי מעבר הירדן, ולא לפניו?
ב. תשובת הרד"ק, האברבנאל והאלשיך הקדוש לשאלה הראשונה
הסבר אחר לשאלה הראשונה כתב הרד"ק: "בעת ההיא - בעוד שהיו בגלגל ציוה לו הא-ל למול, כדי שיעשו פסח, כי בעשור לחדש עברו, ובשלושה ימים היה להם להיות נכונים לעשות הפסח... ושיהיו נימולים כולם, כדי שיקריבו הפסח בי"ד".
כעין זה כתב גם האברבנאל: "וציוהו עוד על זה לפי שבא זמן הפסח, והיה כפי הדין ש'כל ערל לא יאכל בו' (שמות יב, מח), לכן הזהירם על הברית בעשרה לחדש, ובאותם הארבעה ימים קודם הפסח ימולו ויטבלו ויכינו את הפסח".
כעין זה כתב גם האלשיך הקדוש: "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע כו' - עוד גזרה חכמתו יתברך ימולו מיד במחרת עלותם מהירדן ביום אחד, למען יעברו שלושת ימים שהנימול חולה בהם מחמת מילה, למען יעשו את הפסח בארבעה עשר אחר היותם בריאים. כי קרבן פסח צריך זריזות, ומה גם לעורכי מלחמה, ויכנסו לחוג בבריאות. והוא מאמר הכתוב (פסוק ח): 'ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם עד חיותם', 'ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבֹת יריחו' (פסוק י). וידוע כי חיותם הוא אחר יום שלישי למילתם, ועל כן הוצרכו כלם לימול ביום אחד, שהוא בי"א לניסן. וגם ידוע כי אין להקדים פסח למילה, כי 'כל ערל לא יאכל בו' (שמות יב, מח)".
לפי דבריהם המלים "בעת ההיא" הכתובות בפסוק ב' אינן מתיחסות לנאמר בפסוק א', אלא לנאמר בפסוק י"ט בפרק ד': "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו", וכן לנאמר בפסוק י' בפרקנו על הקרבת הפסח.
ג. תשובה על פי הרד"ק לשאלה השניה
עוד כתב הרד"ק: "ויש לפרש גם כן כי לפיכך לא מלו כל אותן השנים, לפי שנאמר: 'על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו', ולא היו יודעים יום נסעם, ואם היו מלים הילודים והיו נוסעים ביום המילה - היו הנמולים בסכנה מפני הדרך, וזה הוא שאמר: 'כי לא מלו אותם בדרך'. כי הנה ראינו משה רבינו עליו השלום איחר זמן מילת בנו בעבור הדרך, וזהו שאמר: 'כי לא מלו אותם בדרך'".
לפי זה יש לומר שבני ישראל לא מלו לפני מעבר הירדן, כיון שהם ידעו שהם צריכים ללכת ולעבור את הירדן.
ד. תשובה על פי המלבי"ם לארבע מהשאלות
נראה לענות על כל השאלות מלבד השאלה הרביעית, על פי מה שכתב המלבי"ם בפסוק א':
"ויהי כשמוע וכו' וימס לבבם - ...שלכן לא התירא מלמול אותם בעת ההיא, ולא ירא פן יכו אותם יושבי הארץ בהיותם כואבים".
בדברי המלבי"ם הללו נמצאות תשובות על ארבע שאלות!
על השאלה הראשונה: מדוע מודגש בתחילת פסוק ב': "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע",
על השאלה השניה: מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל רק אחרי מעבר הירדן, ולא לפניו,
על השאלה השלישית: מדוע בכלל ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל? והרי גם יהושע וגם ישראל מצווים ועומדים על המילה, גם בלי שיהיה ציווי אלקי מיוחד על כך:
רק אחרי שבני ישראל עברו את הירדן בנסים גלויים, וכל העמים פחדו מפניהם, כמו שכתוב בפסוק א', היה שייך לצוות את בני ישראל למול. שאם לא היו העמים פוחדים מפני בני ישראל, היה במעשה המילה הציבורי של כל הלוחמים מעשה התאבדות. שכן כל הגויים היו עלולים לבוא ולהרוג את כל בני ישראל כאשר כל הלוחמים חולים בגלל המילה. אבל: "ויהי כִשְמֹע כל מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש ד' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם, ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל. בעת ההיא אמר ד' אל יהושע: עשה לך חרבות צֻרים, ושוב מֹל את בני ישראל שנית". כלומר: כעת ציוה ד' ליהושע ציווי מיוחד שימול את בני ישראל, שלא היה שייך לצוות קודם, כיון שקודם היתה בכך סכנה, אבל כעת בגלל הפחד של הגויים לא היה חשש שהגויים יתקיפו אותנו כשכל הלוחמים חולים, ושייך היה לצוות שכולם ימולו את עצמם.
עוד כתב המלבי"ם: "ויהי כשמוע וכו' וימס לבבם. יודיענו: א] שנתקיים מה שאמר: 'למען דעת כל עמי הארץ את יד ד' כי חזקה היא' (ד, כד). ב] שלכן לא התירא מלמול אותם בעת ההיא, ולא ירא פן יכו אותם יושבי הארץ בהיותם כואבים".
בדבריו אלו ענה המלבי"ם על השאלה החמישית: האם פסוק א' צריך להיות הפסוק הראשון של היחידה שלנו, או שהוא צריך להיות הפסוק המסיים של היחידה הקודמת? התשובה היא: פסוק א' גם מסיים את היחידה הקודמת, וגם פותח את היחידה שלנו: הוא מסכם את תוצאות מעבר הירדן שביחידה הקודמת, והוא מהוה הקדמה לציווי האלקי ליהושע שימול את בני ישראל דווקא כעת!
אולי ניתן להוסיף שלכן על פי המסורה פסוק א' נפרד גם מהפסוקים שלפניו וגם מהפסוקים שאחריו. כדי לרמוז לכך שהוא גם הפסוק הראשון של היחידה שלנו, וגם הפסוק המסיים של היחידה הקודמת.
סיכום
נאמרו שלושה הסברים לשאלות מדוע נאמר בפסוק ב' "בעת ההיא", מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל בכלל, ומדוע דווקא עכשיו:
- הקדמה לכיבוש הארץ (רש"י, רלב"ג ואברבנאל).
- הקדמה להקרבת קרבן הפסח (רד"ק, אברבנאל ואלשיך הקדוש).
- ניצול הפחד של הגויים מפני בני ישראל (מלבי"ם).
אשרינו שכל עם ישראל מקיים את מצות ברית המילה, ובזכותה אנו יורשים את הארץ (זהר וארא ורמב"ן בסוף פירושו לשיר השירים).
יהי רצון שכל עם ישראל יקיים את כל המצוות, ויפול פחד ישראל על העמים, ונזכה לבנין בית המקדש, ושם נקריב את כל הקרבנות.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
