הקדמה

לפני מעבר הירדן אמר יהושע לבני ישראל: "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם, והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החִתי, ואת החִוי ואת הפרִזִי ואת הגרגשי, והאמֹרי והיבוסי. הנה ארון הברית אדון כל הארץ עֹבֵר לפניכם בירדן" (ג, י-יא).

הכינוי "א-ל חי" מופיע כאן בפעם הראשונה בתנ"ך, והוא מופיע בתנ"ך רק בעוד שלושה מקומות: פעם אחת בספר הושע (ב, א), ופעמיים בספר תהלים (מב, ג; פד, ג).

מה משמעות כינוי זה, ומדוע הוא מופיע דווקא בפרקנו ובשלושת המקומות הנוספים?

חלק א: משמעות הכינוי "א-ל חי" בפרקנו

רוב המפרשים בפרקנו לא הסבירו את משמעות הכינוי, האברבנאל הסבירו בקיצור, וה"משך חכמה" הסבירו באריכות, ובדבריו יש הבנה מיוחדת של מצב בני ישראל בתחילת ימי יהושע.

א. הסבר האברבנאל

כתב האברבנאל: "אמר: 'א-ל חי בקרבכם', להעיד שעם היות שמת משה, הנה א-ל חי בקרבם לא מת, ולא ימות, והוא הנצחי יתברך".

לפי האברבנאל נאמר הכינוי "א-ל חי" כדי להדגיש שד' חי, והיה צורך להדגיש זאת, כיון שמשה מת. הדברים יוסברו יותר בסמוך.

ב. הסבר ה"משך חכמה"

מה שכתב האברבנאל בקיצור, כתב ה"משך חכמה" באריכות, בפירושו לפרשת שלח לך (במדבר יג, ל): "ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה - הענין: דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו מ'אלדד ומידד מתנבאים' (שם יא, כח): 'משה מת, ויהושע מכניס לארץ' (סנהדרין יז ע"א). וראו כי משה לא מיחה בהם, ולא גזר עליהם, ואם כן, להיכנס בארץ מבצר (פסוק כ"ח), ולהילחם עם עמלק (פסוק כ"ט), אשר כבר נכשלו בו (בפרשת בשלח), ועם ענקים (פסוק ל"ג), בלא משה - הלא יפלו כולם לפי חרב!

ולכן השתיק כלב את העם, במה שיחסו את כל המופתים אל משה. כי אדרבא! גדולתו תלוי בכם! שכל זמן שהיו נזופים במדבר לא נתיחד הדיבור למשה (רש"י ויקרא א, א). ולכן אמר: 'עלה נעלה' - בעצמנו, בלא משה, כי אין משה סיבה אצל ד' להנהגה הניסית, רק האומה הישראלית בעצמה, היא ראויה להשגחה האלקית הפרטית. וזה: 'כי יכול נוכל לה'. והוא שאמר: 'ויהס כלב את העם' במה שמיחסים הכל 'אל משה'. זה לא תדברו, ולא יעלה על לבכם שרק במשה תלוי הנצחון והניסים, לא כן! רק: 'עלה נעלה'!

וזהו שאמר יהושע אל בני ישראל: 'בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם, והורש יוריש מפניכם את הכנעני' וכו' (יהושע ג, י). פירוש: שלא תדמו כי משה היה בקרבכם, והוא עשה את כל הגדולות. רק כי האלקים, אשר הוא חי תמיד, ולא משה שכבר מת. וד' חי לעולמי עד, ויכול להוריש מפניכם את הכנעני וכו'. ולכן עד יהושע לא היה מי שקראו 'א-ל חי'".

כלומר: כל ימי משה ראו בני ישראל בחוש שד' בקרבם, שהרי ד' הראה להם נסים ונפלאות בעשר המכות שהכה את מצרים, ובקריעת ים סוף, ובעמוד האש והענן שהלכו לפניהם במדבר, ובהורדת המן והשלו והבאר, כדי שיהיה להם מה לאכול ולשתות, ובנתינת התורה, ולכן ידעו שד' בקרבם, והם לא פחדו, אלא בטחו בד' ובמשה עבדו שהם יצליחו לנצח את שבעת עמי כנען. אבל אחרי ששמעו מאלדד ומידד שמשה ימות, וכל שכן אחרי שמשה מת, חשבו בני ישראל שהם לא יצליחו לנצח את שבעת עמי כנען. לכן היה צורך שיהושע יחזק אותם באופן מיוחד, וילמדם שכל הנסים לא נעשו מכוח מעלתו של משה, אלא מכח מעלתם של ישראל, ובשבילם.

ג. ראיה לדברי ה"משך חכמה"

נראה להביא ראיה לדברי ה"משך חכמה" מהגמרא במסכת תענית (ט ע"א).

כך נאמר שם בגמרא: "שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים.

ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן.

באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה.

מתה מרים - נסתלק הבאר, שנאמר: 'ותמת שם מרים' (במדבר כ, א), וכתיב בתריה: 'ולא היה מים לעדה' (שם, ב), וחזרה בזכות שניהן.

מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד, שנאמר: 'וישמע הכנעני מלך ערד' (שם כא, א), מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב: 'ויראו כל העדה כי גוע אהרן' (שם כ, כט). אמר רבי אבהו: אל תקרי: 'ויראו', אלא: 'וייראו'... חזרו שניהם בזכות משה.

מת משה - נסתלקו כולן, שנאמר: 'וָאַכְחִד את שלֹשת הרֹעים ביֶרַח אחד' (זכריה יא, ח). וכי בירח אחד מתו? והלא מרים מתה בניסן, ואהרן באב, ומשה באדר! אלא: מלמד שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן, ונסתלקו כולן בירח אחד".

בגמרא זאת כתוב שאחרי מות אהרן בני ישראל פחדו, מפני שענני הכבוד הסתלקו, ואם כן יש לנו ללמוד ממנה שאחרי מותו של משה, שהיה אחרי מות אהרן, והסתלקו גם ענני הכבוד, וגם המן, וגם הבאר - על אחת כמה וכמה שבני ישראל פחדו, וחששו שכל ההנהגה הנסית נפסקה, ובדרך טבעית הם לא יוכלו לנצח את עמי כנען! לכן היה צריך יהושע לחזק אותם באופן מיוחד שד' בקרבם, והם יצליחו לנצח את שבעת עמי כנען!

ד. דיון בדברי ה"משך חכמה"

יש לשאול על דברי ה"משך חכמה", שלכאורה בני ישראל הסתפקו האם ד' בקרבם גם בימי משה, אחרי כל הנסים שד' עשה להם!

כך נאמר בפרשת בשלח (שמות יז, ז): "ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסֹתם את ד', לאמר: היש ד' בקרבנו, אם אין"!

תשובה לדבר כתב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" שם: "היש ד' בקרבנו אם אין - הדבר פלא: איך נסתפקו אחרי רואם עמוד אש וענן, ועוד הרבה נסים? דכולי עלמא ידעי דלא עביד אלא קוב"ה!

וגם כבר כתיב: 'ויאמינו בד' ובמשה עבדו' (שמות יד, לא)!

אמנם יש לומר... שידעו היטב שכעת ד' הולך עמם ועושה נסים, אבל כל זה אינו אלא בעוד משה חי וקיים, והקב"ה 'מוליך לימין משה זרוע תפארתו' (ישעיהו סג, יב). אבל: 'לא לעולם חוסן' משה קיים בישראל, ואנו מחויבים להאמין שגם בלי נסים נגלים, הקדוש ברוך הוא והשגחתו שורה בקרבנו, ועל דבר זה נסתפקו: 'היש ד' בקרבנו' - בלי כח משה, ומשגיח עלינו בהליכות הטבע. ובשביל חסרון אמונה זו בא מלחמת עמלק".

נמצאנו למדים לפי הסבר הנצי"ב, שלא רק שלא קשה על הסבר ה"משך חכמה", אלא אדרבא, יש חיזוק לדבריו, כיון שגם בימי משה ההסתפקות של בני ישראל על השראת השכינה בקרבם לא היתה ביחס לימי משה, אלא דווקא ביחס לתקופה שלאחר מותו, וכדברי ה"משך חכמה"!

חלק ב: משמעות הכינוי "א-ל חי" בשלושת המקומות הנוספים בתנ"ך

כאמור בהקדמה, הכינוי "א-ל חי" מופיע בתנ"ך בעוד שלושה מקומות: פעם אחת בספר הושע (ב, א), ופעמיים בספר תהלים (מב, ג; פד, ג).

מה משמעות הכינוי, ומדוע הוא מופיע בשלושת המקומות הנוספים?

א. הפסוק בספר הושע ומשמעות הכינוי

בספר הושע (ב, א) נאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני א-ל חי".

מדוע נאמר כאן הכינוי "א-ל חי"?

הסביר המלבי"ם שם: "ואז יהיה במקום אשר צוה ד' עתה שיאמר להם 'לא עמי אתם', דהיינו במקום שהדיחם בגלות, והסתיר פניו מהם, אז יאמר להם שהם בני א-ל חי, שאז יכירו כולם כי אביהם חי ומשגיח על בניו בהשגחה מיוחדת מופלאת, שעל ידי זה יתקיימו משך זמן הגלות, ונודע בגויים זרעם כי הם זרע ברך ד'".

כלומר: בשמירת ד' את עם ישראל במהלך הגלות ובהחזרתו אותם לארץ ישראל מתגלה מלכות ד', שהוא חי וקיים ומשגיח על עם ישראל באופן מיוחד.

ב. הפסוק הראשון בספר תהלים ומשמעות הכינוי

בספר תהלים (מב, ג) נאמר: "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלקים".

הסבירו המפרשים שמשמעות הפסוק היא שכאשר בני ישראל יהיו בגלות, הם ישתוקקו להיגאל ולזכות לעלות לרגל (רש"י, ראב"ע ורד"ק).

מדוע נאמר כאן הכינוי "א-ל חי"?

כתב על כך הרד"ק: "לאלקים - ואחר כך פירש: 'לא-ל חי', לפי שאלהי העמים שהוא גולה ביניהם הם מתים".

כלומר: דווקא מתוך ההימצאות בגלות, והמפגש עם אומות העולם, שהם עובדי אלילים מתים, מדגיש המזמור שד' אלקים הוא א-ל חי.

הסבר אחר כתב המלבי"ם: "כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים, כן נפשי מצד טבעה צמאה לאלקים, מצד שהוא א-ל חי, שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמו שנאמר: 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום'. ועל זה צמאה לאמר: 'מתי אבוא ואראה פני אלקים' כמו בימי קדם".

כלומר: ד' הוא מקור חיינו, ולכן אנחנו צמאים אליו ומשתוקקים להיראות לפניו.

ג. הפסוק השני בספר תהלים ומשמעות הכינוי

עוד נאמר בספר תהלים (פד, ג): "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי".

גם כאן הסבירו המפרשים שמשמעות הפסוק היא שכאשר בני ישראל יהיו בגלות, הם ישתוקקו להיגאל ולזכות לעלות לרגל (רש"י, ראב"ע ורד"ק).

מדוע נאמר כאן הכינוי "א-ל חי"? לפי הרד"ק שהובא בסעיף הקודם ניתן לומר כאן כמו שם.

המלבי"ם כתב הסבר נוסף: "מה ידידות משכנותיך, עד שנפשי חולת אהבה, וכלתה גם נכספה נפשי לבא לחצרות ד'. ולא לבד שנפשי הרוחנית נכספה לזה, כי גם לבי ובשרי נכספו מתי ירננו אל א-ל חי, שמתאווים לשוב לבית המקדש, לשורר ולרנן שיר ד' על הקרבנות, שבם השתתפו גם הלב והבשר המרנן בפיו ושפתיו הבשריים, וברגש לבו החי אל א-ל חי, שהוא מקור חייו, עם נפשו הרוחנית המשתוקקת אל ד' בהדרת קדש".

כלומר: ד' הוא מקור חיינו, ולכן אנחנו רוצים לשורר ולרנן לפניו.

ד. הכינוי "א-ל חי" בברכת המילה

הגמרא במסכת שבת (קלז ע"ב) אומרת שמלבד הברכות שלפני המילה, אחרי המילה מברכים ברכה נוספת: "אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, א-ל חי חלקנו צורנו, צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו. ברוך אתה ד' כורת הברית". 

יש לשאול: מדוע נאמר כאן הכינוי "א-ל חי"?

1. הסבר האבודרהם

כתב האבודרהם (מילה וברכותיה): "א-ל חי חלקנו צורנו. אמר אלו השמות על שם: 'ובשרי ירננו אל א-ל חי' (תהלים פד, ג), ומילה עבודת הבשר היא".

כלומר: כמו שלמדנו, דוד המלך אמר בספר תהלים: "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי", וכיצד יכול הבשר לרנן? רק אחרי שנעשתה בו מצוה. וכעת, שנעשתה בבשר מצות המילה - הוא יכול לרנן. וכיון שבאותו פסוק נאמר: "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" - מזכירים בברכה את הכינוי "א-ל חי", שנאמר בפסוק.  

2. הסבר נוסף

אולי ניתן להוסיף שחז"ל השתמשו בכינוי זה לא רק בגלל הפסוק בספר תהלים, אלא גם כדי לרמוז לנבואת הושע (ב, א) הנזכרת לעיל, בה נאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני א-ל חי", שמדברת על השגחת ד' על עם ישראל בגלות, וכהסבר המלבי"ם שם, שהובא לעיל. וכיון שבפסוק הבא שם נאמר: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, ושמו להם ראש אחד, ועלו מן הארץ, כי גדול יום יזרעאל", כלומר שעם ישראל יזכה לצאת מהגלות, ודבר זה יקרה בזכות ברית המילה, כמו שאמר הנביא זכריה (ט, יא): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו", שפירש הרד"ק שהכוונה לברית המילה, לכן אומרים בברכה שאחר ברית המילה את הכינוי המיוחד "א-ל חי", לרמוז לנבואת הושע, שבזכות ברית המילה נזכה לגאולה, ושיאמר עלינו: "בני א-ל חי".

נראה לחזק הסבר זה על פי מה שכתב ספר העיקרים (במאמר רביעי פרק מה) על המילה ועל ברכת המילה: "אמר: 'והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם' וגו' (בראשית יז, ז), הרי שבאר שלכך נצטווה על המילה להיות אות ברית על הקשר והדבוק אשר בין ד' יתברך וזרע אברהם המחזיקים בבריתו. ולזה בהיות האות ההוא מתמיד באומה הוא ראיה על הקשר האלקי שנשאר בנו.

וזהו שתקנו אנשי כנסת הגדולה במטבע ברכת המילה: 'וצאצאיו חתם באות ברית קדש', וביארו בה תועלת הברית הזה שהוא להינצל מדינה של גיהנם, שהוא באר שחת, כמו שנזכר בה בפירוש: 'על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורנו, צוה להציל ידידות שארנו משחת'. ובאר הטעם, כי זה הוא: 'למען בריתו אשר שם בבשרנו'. ואין הצלת השחת במקום הזה על המיתה, כי הערלים והמולים שוים בה, אבל הוא נאמר בלי ספק על עונש גיהנם. וכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה מח, ח) כי אברהם אבינו יושב על פתח גיהנם, כדי להציל את המולים מלהיכנס שם.

ובעבור זה כל זמן שנראה אות הברית הזה קיים באומה, אף אם נראה תוקף הצרות עוברות עלינו תמיד, לא בעבור זה נתיאש מן הגאולה, כי אנחנו היום דומים לחולה שהוא קרוב למות, וכל האנשים אומרים עליו שאין בו כח לחיות, כי כל עוד שנראה בו דבר מן החיות נשאר - לא נתיאש שלא יחיה מחולי זה. וכן אף אם כל האומות אומרות עלינו שאנחנו באפס תקוה, ושאבדה תקותנו נגזרנו לנו - הנה כאשר נראה אות הברית הזה נשאר ומתמיד בנו, המורה על הקשר שיש בין הענין האלקי ובין האומה, נדע בודאי שעדיין יש בנו כח לחיות, ושעל ידי הקשר הזה תשוב האומה לקדמותה ולאיתנה, ולהידבק בענין האלקות כאשר היתה בחזון בתחילה".

סיכום

א. הכינוי "א-ל חי" מופיע ארבע פעמים בתנ"ך: בפרקנו, בספר הושע, ופעמיים בספר תהלים.

ב. משמעות הכינוי הוא שד' חי ומשגיח עלינו באופן מיוחד.

ג. הוא נאמר בפרקנו, כדי לעודד את בני ישראל אחרי מות משה, ולהדגיש שד' חי, והוא יעזור לנו לנצח את הכנענים.

ד. הוא נאמר בספר הושע, כדי לבטא שכולם יכירו שד' שומר עלינו בגלות באופן מיוחד.

ה. הוא נאמר בספר תהלים, כדי לבטא שכל אלהי העמים אלילים מתים, ואילו ד' לבדו חי, וכן כדי להדגיש שד' הוא מקור החיים שלנו, ולכן אנחנו צמאים אליו וכוספים ומשתוקקים להיראות לפניו בבית המקדש.

ו. בברכה שאחרי ברית המילה מזכירים את הכינוי "א-ל חי", כיון שדוד המלך אמר בספר תהלים: "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי", והבשר יכול לרנן רק אחרי שנעשתה בו מצות המילה. וכיון שבאותו פסוק נאמר: "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" - מזכירים בברכה את הכינוי "א-ל חי", שנאמר בפסוק.  

עוד אמרנו שבברכה שאחרי ברית המילה מזכירים את הכינוי "א-ל חי" כדי לרמוז לנבואת הושע, שד' שומר עלינו בגלות, ויגאל אותנו בזכות ברית המילה.

סיום

אחרי הגלות הארוכה והמרה שבה שמר עלינו ד', א-ל חי, זוכים אנו לראות בדורותינו את הגאולה ואת ד' בקרבנו, בכל ההצלחות הצבאיות, החקלאיות, הכלכליות, והרוחניות.

יהי רצון שנזכה להרגיש כל הזמן שד' נמצא בקרבנו, ומשרה שכינתו עלינו, ונזכה לראות בהופעת ד' השלמה עלינו, בגאולה השלמה, בביאת המשיח ובבנין בית המקדש, ושם נעלה ונראה אל א-ל חי שלש פעמים בשנה, במהרה בימינו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.