מפגש חוזר עם ה'מרגלים'
יהושע שולח מרגלים לרגל את יריחו. הניסיון שלנו עם מרגלים הוא ניסיון רע מאוד. זה עתה סיימו בני ישראל לרצות את עונשם על עוון המרגלים לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. המפגש החוזר עם 'מרגלים' מעורר אותנו לשאול ולברר, מה ראה יהושע לשוב ולשלוח מרגלים בזמן שזיכרון עוון המרגלים עוד חי בקרבנו והפצע המדמם טרם הגליד. וכי לא חשש יהושע שמא ישובו המרגלים ויוציאו דיבת הארץ רעה וימסמסו את כל התקווה והשאיפה שלנו להיכנס סוף סוף לארץ ישראל?
יתרה מזאת, יהושע קיבל הבטחה אלקית ברורה, "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"[1], אם כן מדוע הוצרך למרגלים?
על כורחנו קיים הבדל מהותי בין המרגלים של דור המדבר למרגלים של דור באי הארץ. מהו ההבדל?
שלוש אגרות שלח יהושע
בתקופת המדבר פגשנו עמים שונים והכרענו אותם, עמלק ניסה 'לצנן את האמבטיה הרותחת' ולהכריע את ישראל ונוצח במלחמה, מואב ומדין ניסו להביא קללה על ישראל וקללתם הפכה לברכה, ובשנת הארבעים כאשר ביקשו בני ישראל ב"דברי שלום" לעבור דרך ממלכת סיחון, נענו בשלילה ואף יצאו בני סיחון לקראתם למלחמה, ובני ישראל החזירו מלחמה שערה והביסו אותם, ולאחר מכן הכריעו גם את עוג מלך הבשן ובני עמו.
סביר להניח שיושבי הארץ, בני שבעת העממים, כשראו את בני ישראל חונים לצידם בדרכם לארץ ישראל, לאחר ששמעו על הניסים והנפלאות שהיו נחלתם במדבר ועל ניצחונותיהם מול העמים השונים, התמלאו בחרדה ונערכו לקראת הבאות.
בירושלמי[2] מובא:
"אמר רבי שמואל: שלוש פרסטיניות [אגרות] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות - יפנה, להשלים - ישלים, לעשות מלחמה - יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי... גבעונים השלימו [ככתוב:] 'וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל'; שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו".
שלושים ואחד מלכים נשארו על אף שראו את בני ישראל חונים על שפת הירדן וידעו שבכוונתם להיכנס לארץ ישראל. הם קיבלו אגרות מפורשות על כך מיהושע, ואף על פי כן החליטו שפניהם למלחמה ולא לשלום. אנו נתונים כעת בעיצומה של חזית, מאבק מלחמתי שהולך להתממש, ולכן ביריחו מכריזים על מצב חירום, "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא"[3].
ה"עלי תמר" על הירושלמי מבאר:
"שלוש פריסטיגיות שלח יהושע לארץ ישראל. פירוש, שלוש אגרות... והנה צריך ביאור למה לא כתב ג' הצעות אלו באגרת אחת; ויש לומר, שכך הוא דרך המלכות, לפרסם כל פקודה ופקודה באגרת מיוחדת.
אכן מדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ו, ה) נראה שהוקשה לו זה, ומשום הכי כתב שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא יכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. עכ"ל. נראה מדבריו, שמשום כן לא כתב ג' הצעות באגרת אחת, כדי לא להזכיר להם תיכף עשיית מלחמה, אלא שלח ג' כתבים בהדרגה זה אחר זה, בכתב הראשון הציע להם מי שרוצה להפנות יפנה, ולאחר שראה שרק הגרגשי הסכים להצעה זו שלח כתב שני בהצעה שמי שרוצה להשלים בשעבוד ומס ישלים, ואחר שראה שהתייחסו בשלילה, שלח כתב שלישי מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה".
בני ישראל נמצאים ערב מלחמה, הם מתווים אסטרטגיות לחימה כאשר טובי המוחות יושבים בח"מלים (חדרי מלחמה) ומכינים את המערכה.
בראש ובראשונה הם מסרטטים את דרכי הכיבוש, ולשם כך הם שולחים מרגלים שיאספו מידע על דרכי הגישה והטופוגרפיה של שטחי הלחימה.
מלבד זאת, הם בודקים מה מצב הרוח הלאומי בצדו של האויב, האם בקרב האויב ישנן רוח נכאים וחולשה, או לחילופין מורל גבוה וחוסן פנימי.
מה גרם ליהושע לשלוח מרגלים?
אמנם יהושע קיבל כבר הבטחה אלקית שיהיה שמור ולא יתייצב איש לפניו, אך בכל זאת החליט לשלוח מרגלים. הרלב"ג[4] מבאר מה גרם ליהושע לנהוג כך, וזו לשונו:
"ואנחנו אומרים בהיתר זה הספק, ששילוח המרגלים הוא על היתר שני דרכים: הדרך הא' - לחקור אם יתכן שישתדל להילחם בעם אשר הם שלוחים לרגל ארצם, אם לא יתכן זה, כאילו תאמר שיחקרו מהעם היושב בה 'המעט הוא אם רב' 'החזק הוא הרפה', ומה הערים 'הבמחנים אם במבצרים'...
ואולם מדרך הב' הוא, לחזק לב העם הנלחמים לבד... רוצה לומר, שלא היה שילוחם רק לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם [על אויביהם], וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם".
נמצא אם כן, ששליחת המרגלים על ידי יהושע, אין תפקידה לבחון האם לכבוש את הארץ כלל ועיקר, אלא לבחון מהי הדרך הטובה ביותר למימוש הבטחת הארץ, להפיח רוח ולייצר חזון, להקנות אמונה ולהעניק כוח.
למעשה, במלחמת יריחו לא נדרש כמעט להפעיל כוח. ה' ציוה על יהושע להקיף את חומות יריחו במשך ששה ימים, בכל יום פעם אחת, ושבע פעמים ביום השביעי כאשר שבעה כהנים תוקעים בשופרות, ולאחר שנשמע קול השופר תוקע תקיעה גדולה עם ישראל הריע וחומות העיר נפלו תחתיהן. אך גם כדי לזכות בנס צריך רוח של אמונה גדולה.
דחיית דברי הרלב"ג
האברבנאל[5] מזכיר את דבריו של הרלב"ג ודוחה אותם בתוקף, וזו לשונו:
"ואלה דברי רוח הם, כי הנה משה גם כן לא שלחם לחקור אם ילך להילחם אם לאו, ואין ספק כי לחזק לבב העם שלחם ושאל מהם מה ששאל, ועם כל זה הנה נמשך ממנו מה שנמשך, ומי המונע שכן יהיה בכאן, ועם היות כוונת יהושע בשליחות זה מכוונת לשם שמים, אולי ימשך ממנה מרה באחרונה, ומה שראינו שנמשך ממנו טוב בפועל לא ימנע היות השליחות רע ושלא כראוי, ועל כיוצא בזה אמר החכם וראוי שלא יטעך הרושם אשר במקרה".
גם המרגלים של תקופת המדבר נשלחו כדי להפיח רוח בקרב העם, אך הם נכשלו בשליחותם וקלקלו כאשר הוציאו דיבת הארץ רעה, ומי ערב ליהושע שלא יבואו גם מרגליו לידי טעות וקלקול?
יהושע הפיק לקחים ושלח מרגלים על פי רצון ה'
לאור זאת מבאר האברבנאל באופן אחר, וכה דבריו:
"הנה יהושע, לפי שהיה בכלל האנשים אשר עלו לתור את הארץ בימי משה, וידע באמת הסיבות שנמשכו מהם הרעות, אם במרגלים במה שהוציאו דיבת הארץ, ואם בעם במה שהאמינו לדבריהם ונמשכו אחריהם, עתה בשליחות הזה נשמר מכולם ולא נכשל בהם בכאן.
וזה כי בימי משה נמצאו ארבעה סבות למה שמשך מהם רעת המרגלים:
האחת - שהם במצוות השם הלכו שנים עשר אנשים, וזה סיבב שהעם יאמינו יותר בלשונם הרע ונמשך ממנו מה שנמשך.
והשנית - ששלחם 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה', ולמעלתם היתה בהם האמנה יותר.
והיה בהם גם כן סיבה שלישית, והיא, שמשה שלחם לדברים אינם מטבע הריגול... כאילו היו בוחרים עתה אם ילכו לכבשה או אם ימנעוהו מזה.
והיה גם כן שמה סיבה רביעית, והיא, ששלחם משה בעצת כל ישראל ובדעתם... והיתה תשובתם אליו ולכל העם... וממנו נמשך שנמס לבב העם.
ולכן, לפי שראה יהושע שמשה רבו גם אחרי ענין המרגלים לא נמנע מלשלוח מרגלים עוד, כמו שאמר 'וישלח משם לרגל את יעזר' וגו' (במדבר כא, לב), לקח בזה מנהגו ושלח שנים אנשים, ולא שנים עשר כמו שעשה משה, ולא ראשי בני ישראל כי אם אנשים מרגלים, רוצה לומר שהיה דרכם ואומנותם ללכת לרגל הערים, וגם לא שלחם בעצת ישראל ולא גילה להם מהם דבר, אבל היה ענין שליחותם חרש בסוד גדול ובשתיקה רבה, לא לבד שלא ירגישו בהם האויבים כדברי המפרשים, כי אם שלא ידעו ישראל מהם גם כן. וזכר עוד שלא ציום דבר אחר כי אם ענין הריגול, וזהו אמרו, 'לכו ראו את הארץ ואת יריחו', כלומר באיזה אופן ובאיזה מקום תיכבש ראשונה".
האברבנאל עומד על רשימת הטעויות שהביאו לכישלונם של המרגלים בדור המדבר ומראה כיצד מרגלי יהושע תיקנו אחת לאחת את כל הטעויות ומתוך כך מילאו את שליחותם בנאמנות על פי רצון ה', כדלהלן:
א. מרגלי משה היו שנים עשר במספר, דבר שגרם לעם להאמין יותר לדבריהם, לכן יהושע שלח שני מרגלים בלבד.
ב. מרגלי משה היו 'ראשי בני ישראל', ולגודל מעלתם האמין להם העם, לכן יהושע שלח 'אנשים מרגלים', שדרכם ואומנותם היתה לרגל את הערים.
ג. מרגלי משה נשלחו כדי לבדוק דברים שלפיהם יוחלט אם לכבוש את ארץ ישראל או לא, אבל מרגלי יהושע נשלחו לבדוק את דרכי הכיבוש, ולא לעסוק בשאלה האם לכבוש.
ד. מרגלי משה נשלחו על דעת כל ישראל ובשליחותם, ולכן יהושע שלח את מרגליו חרש חרש, בסוד גדול ובשתיקה רבה, שלא ירגישו בהם האויבים.
ולמעשה כבר משה רבנו עצמו שלח מרגלים נוספים לאחר כישלון המרגלים הראשונים, וכך נאמר: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ"[6].
כאשר נוקטים בכל אמצעי הזהירות האמורים, מותר ונכון לשלוח מרגלים כדי להגיע מוכנים לקרב ולא לסמוך על הנס.
שני ניצוצות של קדושה – יתרו ורחב
בתקופת המדבר הצטרפו לעם ישראל אנשי ה'ערב רב'[7] שהסבו רעה רבה לעם ישראל. הם הצטרפו מתוך מגמות אינטרסנטיות, הם רצו לקבל "סל קליטה" ולא חפצו בגיור אמת, הם רצו להצטרף לעם החזק בלי שהיתה בהם נכונות לשינוי מגמתם הרוחנית מתוך רצון כן ואמיתי להכיר את המציאות האלקית, אדרבא הם הביאו עמהם את תרבות העמים. עליהם ועל שכמותם נאמר: "קשים גרים לישראל כספחת"[8] .
מנגד נצטרפו לעם ישראל שני ניצוצות של קדושה שהביאו ברכה לעם ישראל - יתרו ורחב.
יתרו עזב את כל העבודה זרה שהיה קשור אליה. חז"ל[9] אומרים שלא היה סוג של עבודה זרה שהוא לא עבד, כל כולו היה שקוע בשקר של עבודת אלילים, וכאשר שמע על נפלאות בני ישראל במדבר, אמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים"[10].
בדומה לזה, רחב בתחילת דרכה הגיעה לקלקול גדול וירדה לדיוטה התחתונה ביותר של טומאה ופריצות, אך בזמן שפגשה את האור הגדול שבקדושת ישראל, שבה מדרכה הרעה, התגיירה, עלתה במעלות הקדושה ונישאה ליהושע בן נון[11]. רחב היתה אשה גדולה בעלת נשמה גדולה, ומתוך כך הגיעה לבירור אמונתה וזכתה להתקדש בקדושת ישראל, ולהכריז בקול צלול וברור: "ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת"[12].
מרגלים מן ה'שיטים'
יהושע שולח שני מרגלים מן ה'שיטים', "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים"[13]. מקום מוצאם של המרגלים מוכר לנו מעברם של ישראל. בהיותם שם לא הרחק מהעם המואבי נכשלו כאשר החלו לזנות אל בנותיהם, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב"[14]. היתה זאת עצת בלעם להחטיא את ישראל בעוון עריות החמור, ואכן כישלונם זה הביא לחרון אף ה' ולמותם של עשרים וארבעה אלף מישראל במגפה.
ה"אלשיך" הקדוש[15] מבאר, ששליחת המרגלים היתה מעין מבחן רוחני לאומה, לברר אם התנתקו ישראל מכישלונות המדבר, ולא בכדי נשלחו המרגלים דווקא מן ה'שיטים', וזו לשונו:
"אמנם הנה יהושע פחד ורגז מעוון פעור שעדיין לא הטהרו ממנו, כשליחות יהושע עצמו אל בני גד ובני ראובן באמור להם 'המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו' וכו' (יהושע כב, יז).
והנה העוון ההוא היה בשטים, מקום אשר שם יהושע, כי משם נסעו לכבוש את הארץ. ועל כן מדאגה מדבר, ולהסיר מורך מלב ראשי עם הארץ ולחזק את ליבם ממורא עוון השטים פן יהיה להם למוקש, על כן רצה לנסות את אשר ישים ה' בפי האויבים, כאשר עשה גדעון סימן מאשר יתן ה' בפי אויביו...
וזהו 'חרש לאמר', כלומר כי הם ילכו לא לתור, רק אין אומר ואין דברים, רק חרש ושתיקה... לשמוע את אשר ישים ה' בפיהם...
וכן היה, כי פתח אמרי יושבי הארץ אשר השמיעם ה', הלא היה מאמר רחב באמור להם 'ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ', וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם, ונשמע וימס לבבינו' כו' (יהושע ט, יא).
ובדבר הזה התאזרו כח המרגלים וכל ישראל השומעים את בשורתם... שכל כוונתם לא היתה כי אם לשמוע מה בפיהם, אם הם רכי לבב ויראים, או הם עזי נפש לעומת בני ישראל, ועל כן כשומעם, נעשתה שליחותם וישובו מתור הארץ ולא הלכו אנה ואנה אל אחת מערי הארץ זולת יריחו".
חז"ל[16] אומרים, ששני המרגלים הנזכרים היו פינחס וכלב. אותו פינחס שעמד בגבורה ועצר את המגיפה בשיטים כאשר קנא לה' והרג את זמרי ואת כזבי, הוא זה שנשלח לרגל את הארץ. ולהיכן הוא נשלח? לבית אשה זונה, לעומק הטומאה והקלקול, וזאת כדי לבחון האם שם בטומאת הגויים מכירים ומבינים כי ישראל שבו מחטאם ותיקנו את עוון השיטים.
כאשר ירדו השבטים למצרים לחפש אחר יוסף אחיהם, הואשמו בעוון ריגול, וכך נאמר להם: "לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם"[17]. כעת, ערב הכניסה לארץ ישראל, שוב נשלחים מרגלים לראות את 'ערות הארץ', והפעם בארץ ישראל מדובר, ובאותה הזדמנות הם נדרשים להוכיח שהם נטהרו מעוון העריות שדבק בהם בשיטים, ולכן ראויים הם לרשת את הארץ.
אנשי הדממה
במדרש תנחומא[18] מצוינת לשבח שליחותם של המרגלים ליריחו, וזו לשון המדרש:
"אין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח מצוה שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו, ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותן שני שלוחים ששלח יהושע בן נון, שנאמר: 'וישלח יהושע בן נון' וגו'. ומי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם.
מהו 'חרש לאמר', מלמד שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין ואומרים: הרי קדרות, כל מי שרוצה יבא ויקנה. כל כך למה, שלא ירגיש בהן אדם".
מרגלי משה נשלחו בפרהסיא, בשליחות האומה, ואילו מרגלי יהושע נשלחו 'חרש חרש'. הם נשלחו אל החזית אך כל העת הם פועלים מאחורי הקלעים. מרגלי יהושע הם 'אנשי הדממה'. המדרש מספר, שמרגלי יהושע עשו עצמם כקדרים, מוכרי כלי חרס. זה היה סיפור הכיסוי שלהם, וסיפור כיסוי זה מבטא את אופי פעולתם. הם עשו עצמם כחרס, ונהגו בענווה גדולה, מתוך התבטלות כלפי האומה, ומתוך כך "הצליחו בשליחותם".
תיקון כללי מאחורי הקלעים
ב"אורת הקודש"[19] כותב מרן הרב קוק:
"האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי... אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום".
עינינו נשואות אל ה'תיקון הכללי' ולא אל ה'תיקון הפרטי'. ויחד עם זאת כשהתיקון נעשה מאחורי הקלעים מתוך ביטול מוחל ומתוך ענוה גדולה, מובטחת הצלחה. וכך כתב הרד"ק[20]:
"בסתר שלחם כי לא רצה שידעו כל ישראל, כדי שלא יפחדו בשלחו מרגלים, והוא לא שלחם אלא לפי שידע שיצליחו בשליחותם וירחיבו לב ישראל בבשורות טובות".
חרש חרש שלח יהושע מרגלים, מבלי שאף אחד ידע על שליחותם. שמם נעלם מן הפסוקים ותוארם נעלם, רק מקום מושבם נזכר. מתוך שליחתם בהחבא ידע יהושע שיצליחו בשליחותם, ישובו עם בשורות טובות וירחיבו את לב העם.
[1] יהושע א, ה.
[2] ירושלמי שביעית פ"ו, ה"א.
[3] יהושע ו, א.
[4] רלב"ג יהושע ב, א.
[5] אברבנאל יהושע ב, א.
[6] במדבר כא, לב.
[7] ראה תנחומא כי תשא כא.
[8] ראה יבמות מז ע"ב.
[9] ראה רש"י שמות יח, יא.
[10] שמות יח, יא.
[11] ראה קהלת רבה ח, יג.
[12] יהושע ב, יא.
[13] יהושע ב, א.
[14] במדבר כה, א.
[15] אלשיך יהושע ב, א.
[16] מדרש תנחומא שלח א.
[17] בראשית מב, ט.
[18] מדרש תנחומא שלח א.
[19] אורות הקודש ח"ד מוסר הקודש, היסוד הכללי קא.
[20] רד"ק יהושע ב, א.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
