מעבר הירדן - פתיחת שערי הקדושה
במרכז פרק זה עומדים ארון ברית ה' ונושאיו - הכהנים. בני ישראל חונים מעבר לירדן כאשר מן העבר השני נמצאת העיר יריחו, ובמצוות ה' חוצה העם את הירדן באורח פלא. ה' משדד את מערכות הטבע בעבור ישראל, כאשר מי הירדן עוצרים מלכת ובני ישראל עוברים ביבשה.
מעשה שליחת המרגלים היה בו' בניסן, כחודש לאחר פטירת משה, ובעשרה בו עברו את הירדן[1]. בשלושה ימים עשה העם את כל ההכנות הדרושות למעבר הירדן, ולאחר שחזרו המרגלים בתשעה בניסן, נעשו ההכנות האחרונות לקראת המעבר שהתרחש למחרת, ארבעה ימים לפני הפסח.
על נס מעבר הירדן דווקא ביום ולא בלילה, כתב האברבנאל[2] בשם הרלב"ג:
"והרלב"ג כתב, שהאל יתברך בחר שלא יעברו בלילה כי אם בבוקר, לפי שיתפרסם הנס לעיני בני ישראל ולעיני האומות ותיפול עליהם אימתה ופחד, וגם כדי שבאותו זמן שעברו מעת בואם לשפת הירדן עד הבקר שעברו, יתקדשו מפני הנפלאות אשר יעשה הקדוש ברוך הוא בקרבם".
נס מעבר הירדן הוא אות לישראל ולעולם כולו, כי אל חי בקרב ישראל והורש יוריש מפניהם את כל עמי כנען. ומלבד זאת, מעבר הירדן הוא פתיחת שערי הקדושה המובילים אל ארץ הקודש. טרם בואם אל הארץ המובטחת, עוברים בני ישראל תהליך של הכנה והתקדשות. בני ישראל הולכים ביבשה ומתקדשים בנפלאות ה' המתחוללים למענם.
זריזים מקדימים למצוות
פרקנו פותח במילים "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר". מילים אלו מזכירות לנו את השכמתו של אברהם אבינו לקיים את מצוות המילה, ודרשו חז"ל[3]: "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצוות, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר'". כשם שאברהם אבינו הזדרז לקיים את מצוות ה' ולמול את עצמו, כך יהושע הזדרז לקיים את מצוות ה' - להיכנס לארץ ישראל, לכבשה וליישבה. מצוות מקיימים בזריזות ובשמחה, ולכן יהושע משכים בבוקר יחד עם העם כולו וכולם נכונים ומזומנים ואינם חוששים מן המלחמות שעומדות לפתחם.
תפילות הצדיקים נשמעים בבוקר
ההשכמה מעידה על זריזות במצוה, ויחד עם זאת השכם בבוקר זהו זמן תפילה, וכך דורשים חז"ל[4]:
"'ויהי באשמרת הבקר', אתה מוצא שתפילות הצדיקים נשמעים בבוקר. בקרו של אברהם מנין, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר' וגו' (בראשית כב, ג). בקרו של יצחק מנין, שנאמר: 'וילכו שניהם יחדו' (בראשית כב, ו). בקרו של יעקב מנין, שנאמר: 'וישכם יעקב בבקר' (בראשית כח, יח). בקרו של משה מנין, שנאמר: 'וישכם משה בבקר' וגו' (שמות לד, ד), בקרו של יהושע מנין, שנאמר: 'וישכם יהושע בבקר ויסעו מהשטים' (יהושע ג, א)...".
בבוקר, לאחר חשכת הלילה, מפציע אור, ותפילת הצדיקים נשמעת. אור הזריחה מסמל תקופות של גאולה וישועה, "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו"[5].
בבוקר זה, שְׁבּוֹ עברו בני ישראל את הירדן, האירה גאולת ישראל ונגלתה השגחת ה' על בניו באותות ובמופתים לעין כל. כניסת בני ישראל לארצם אינה נעשית בהסתר ובהחבא, אלא באותות ובמופתים, בקול גדול.
בספר "חומת אנך"[6] כתב מרן החיד"א:
"וישכם יהושע בבקר - שתמיד של שחר היה מכפר חטאות של לילה, לכן כשרצה יהושע לזרזם ולקדשם השכים בבקר זמן עולת הבקר ואמר להם: התקדשו, שלא תחטאו, כדי שתהיו מוכנים להשפעת הקדושה בלי עיכוב.
עוד כיוון להזכיר זכות אברהם ועקידת יצחק, דכתיב: 'וישכם אברהם בבקר'. ואמרו רבותינו ז"ל, שנקרע הים בזכות אברהם, דכתיב: 'ויבקעו המים', וכתיב: 'ויבקע עצי עולה'... ולפי זה אתי שפיר דלכך השכים בבוקר, לעורר זכות אברהם, דידע דבזכותו יהיה נקרע הירדן".
השכמת יהושע לקראת מעבר הירדן מחברת אותנו לעבודת המקדש, לפרשת העקדה ולקריעת ים סוף.
וב"ילקוט מעם לועז"[7] כתב:
"יש ללמוד מכאן מעלת התפילה, שכן יהושע השכים כדי להתפלל, וכן מצינו באבות העולם ובנביאים שהיו משכימים לתפילה. שבבוקר מידת הרחמים שולטת ונפתחים שערי הרחמים לקבל התפילות. וגם הקדים תפילה למעשה, ואמרו חז"ל כל המתפלל ויוצא לעסקיו הקב"ה מצליח דרכיו, שנאמר: 'צדק לפניו יהלך', ראשי תיבות 'צלי', היינו תפילה בלשון ארמית".
לקראת מעבר הירדן והיציאה אל הקרב שלאחר מכן עומד העם ומתפלל, "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ"[8].
המסע האחרון
לאחר השכמת יהושע ובני ישראל בבוקר, נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ"[9]. הגאון מוילנא[10] מבאר, שהנסיעה מן השיטים היתה המסע האחרון מבין מ"ב המסעות של עם ישראל במדבר. אחד מן השמות הקדושים הוא 'שם בן מ"ב אותיות'. עם הכניסה לארץ ישראל השלימו בני ישראל מ"ב מסעות כנגד 'שם מפורש', והתנתקו מן ה'שיטים' – מעוון עריות שנפלו בו בשיטים.
אי אפשר להיכנס לארץ ישראל בלי קדושה וטהרה
ב"תנא דבי אליהו"[11] אומרים חז"ל:
"כשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל עליהם תורה מסיני, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'לך אל העם וקדשתם' וגו' (שמות יט, י). בא משה ואמר להם: 'היו נכונים לשלשת ימים' וגו' (שמות יט, טו). וכי מאשה בלבד אמר להם, אלא כך אמר להם, בדלו עצמכם מעבירה ומגזל ומדבר מכוער, כדי שתהו כולכם טהורים בשעה שתעמדו על הר סיני.
בא יהושע ואמר להן: 'התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות' (יהושע ג, ה), ואומר: 'הכינו לכם צידה' (יהושע א, יא). וכי צידה היתה שם, והלא אינן אלא אוכלי המן, שהיו מלקטין אותו בבקר בבקר ומניחין אותו עד הערב ולערב היה כלה מידן, מה תלמוד לומר 'והכינו לכם צידה', אלא אם כן כך אמר להם: עשו תשובה כדי שתיכנסו לארץ ותאכלו מתבואת הארץ, שנאמר: 'וישבות המן ממחרת'".
לפני קבלת התורה נדרשה עבודה פנימית של הכנה בדברים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו, התקדשות והתרחקות מכל דבר מכוער, ובאותה מידה כדי להיכנס לארץ ישראל דרושה הכנה ראויה, ואי אפשר להיכנס לארץ ישראל בלי קדושה וטהרה.
כניסת בני ישראל לארצם היא שלב משמעותי בגאולת ישראל וישועתם. הכניסה לארץ ישראל דורשת תנועה רוחנית של חיים, תנועה של תשובה גדולה, במעשה ובמחשבה.
ה'חפצא' וה'גברא'
בראש המחנה נצטוו בני ישראל להעמיד את ארון ברית ה', כאשר נושאי הארון הם הכהנים, בני שבט לוי, "וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר כִּרְאוֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו"[12].
בתקופת המדבר היו אלה עמוד האש ועמוד הענן שהלכו לפני המחנה, כאשר ארון ברית ה' עמד במרכז המחנה, וכעת חל שינוי, כמצוין ברש"י[13]:
"והלכתם אחריו - נשתנה המסע הזה משאר מסעות, שכל זמן שמשה היה קיים היה עמוד הענן נוסע תחילה ומראה להם הדרך, והארון נוסע אחר ב' דגלים, עכשיו הארון נוסע תחילה".
לאחר פטירת משה והסתלקות ענני הכבוד, הועמדו בראש המחנה ה'חפצא' וה'גברא' הקדושים ביותר - ארון ברית ה' ונושאיו הכהנים.
מקורם של דברי רש"י בגמרא בסוטה[14], וזו לשונה:
"תנו רבנן: כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום ארון נוסע אחר שני דגלים, והיום נסע תחילה, שנאמר: 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם'; בכל יום ויום לויים נושאין את הארון, והיום נשאוהו כהנים, שנאמר: 'והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה'' וגו'".
הרמב"ם[15] מבאר, שלפני שעברו את הירדן היו הכהנים מועטים ולכן נתנה המצוה ללויים, אך בכניסת בני ישראל לארץ נתרבו הכהנים ועברה המצוה אליהם, אך הרמב"ן בהשגותיו[16] כתב, שחלילה לנו לאמר שנשתנתה מצוה בתורה, אלא על כורחנו חייבים אנו לומר, שכל שבט לוי רשאים לשאת את הארון בין כהנים בין לויים.
בשלושה מקומות נשאו כהנים את הארון
ממשיכה הגמרא:
"תניא: רבי יוסי אומר, בשלושה מקומות נשאו כהנים את הארון: כשעברו את הירדן, וכשהסיבו את יריחו, וכשהחזירוהו למקומו".
בשלושה מקומות אנו מוצאים שכהנים נשאו את הארון אף שמלאכה זו הוטלה על הלויים, ואלו הם:
א. כשעברו ישראל את הירדן בימי יהושע בן נון.
ב. כאשר סיבבו אנשי המלחמה את העיר יריחו עם ארון הברית על פי ציווי ה' ליהושע כדי לכבשה.
ג. כאשר החזירו את הארון בימי שלמה המלך למקומו בבית קודש הקדשים לאחר שגלה ממקומו במשכן שילה.
הכניסה לארץ ישראל ככניסה לקודש הקדשים
החזרת הארון למקומו בקודש הקדשים בימי שלמה מאירה באור מיוחד את שני המקומות הראשונים. כשם שדרושה הקפדה שנושאי הארון יהיו כהנים בזמן החזרת הארון למקומו בקודש הקדשים, כך דרושה הקפדה על כך שנושאי הארון יהיו כהנים בזמן הכניסה לארץ ישראל וכיבושה. משמעות הדבר היא, שהכניסה לארץ ישראל היא ככניסה לקודש הקדשים. המעבר מטומאת ארץ העמים לקדושת ארץ ישראל דורש יחס מיוחד, כמו הכניסה לבית קדשי הקדשים. וכך כתב הרד"ק[17]:
"והכהנים הלוים - עד עתה הלוים היו נושאים הארון, ועתה נשאוהו הכהנים, להקדישו יותר מפני הנס שנעשה לפניו עתה".
והמהרש"א[18] כתב:
"בכל יום ארון כו' והיום נסע תחילה כו' - דכל זמן שהיו בחוץ לארץ שהיא ארץ טמאה, לא היתה השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל באמצע הדגלים, כמפורש במסעות, אבל משבאו לארץ הקדושה, נסעה השכינה תחילה כאלפים אמה לפניהם, שמורה שהוא אלקי אותה הארץ... וזהו שאמר 'הנה ארון הברית...', ששם השכינה, אחר שהוא אדון אותה הארץ, הקדים עצמו ועבר לפניהם, ועל כן נשאוהו אז כהנים, כמו שכתוב: 'ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים', ולכך נמי קאמר כשהחזירוהו למקומו שהוא קדש קדשים, היה על ידי בני אהרן הכהנים, וכן הסבת יריחו, שכל ענינו היה בקדושה - ז' שופרות בז' ימים ובפעם ז' היה גם כן על ידי ז' כהנים הקדושים".
בתקופת המדבר השראת השכינה היתה במרכז המחנה וכך הקיפה את כל המחנה, אבל משבאו לארץ ישראל "נסעה השכינה" קדימה, והחלה עוברת לפנינו. בארץ ישראל ישנה הנהגה חדשה, הנהגה אלקית, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"[19]. ארץ ישראל אינה תלויה בשום כוח חיצוני שמנהיג את בניה - לא שר, לא מלאך ולא שרף, אלא ה' לבדו.
המנהיג האמיתי הוא ריבונו של עולם
טעם נוסף להקדמת ארון ברית ה' והולכתו לפני המחנה מובא ב"אלשיך" הקדוש[20], וכה דבריו:
"'ויהי מקצה שלשת ימים וכו' ויצוו את העם לאמר כראתכם את ארון ברית ה' אלקיכם' וכו' - אז בראות יהושע כן, חלק כבוד לה' ולא רצה ישימו מגמת פניהם אחריו, כי אם אחרי ארון ה' אשר שם האלקים ואחרי ה' ילכו ואחריו ימשכו.
'ואתם תסעו ממקומכם והלכתם אחריו' - באופן תהיה מגמתכם אל ארון ה' ואחריו תמשכו ולא אחרי, כי אני ואתם נגררים אחריו".
העמדת הארון בראש מחנה ישראל נועדה להפנות את תשומת ליבו של העם לכך שהעיניים צריכות להיות נשואות אל ארון ה' שממנו באה השראת השכינה. יהושע רצה שכולם ישימו מגמת פניהם אחרי ארון ברית ה' ולא אחריו. בכך מבקש יהושע לומר: אמנם נתמניתי למנהיג, אך המנהיג האמיתי הוא ריבונו של עולם.
רצה הקב"ה שישימו מבטחם בו ולא בענן
מעין זה מובא ב"ילקוט מעם לועז"[21], וכך כתב:
"בשביל ב' סיבות נסתלקו ענני הכבוד מישראל: הראשונה - כי ענני הכבוד היו להם בזכותו של משה רבינו, וכשמת נסתלקו.
ועוד, שעד עכשיו היו הולכים במדבר והענן היה מראה להם הדרך ומתקן להם הדרכים, אבל עכשיו כשנכנסו לתחום ארץ ישראל רצה הקב"ה שישימו מבטחם בו ולא בענן, שכל השם מבטחו בהקב"ה מצליח".
הכניסה לארץ ישראל מולידה באופן טבעי עיסוק נרחב בבניית הקומה המעשית והלאומית. בקלות רבה ניתן לטעות ולחשוב שקומות אלו מנותקות מתורה ומנותקות משם שמים, לכן בשעה זו מוצב הארון בקדמת מחנה ישראל, ומורה לנו מהם היסודות שעליהם בנוי כל הבנין המעשי והלאומי. עם ישראל איננו ככל האומות, עם ישראל הוא עם ה', ותפקידו הוא "לתקן עולם במלכות ש-די". אנו גרים בארץ ישראל, כי ארץ ישראל ניתנה לנו בירושה, ורק בה ישנה השראת שכינה. לגור בארץ ישראל, זה לא בהכרח כלכלי יותר או משתלם יותר. אדרבא,
מבחינה מסוימת אנו שמחים בכך שב"ה בארץ ישראל מחירי הדירות יקרים. ב"ה ארץ ישראל שווה, ולגור בה זה משהו יוקרתי.
ארונה של תורה וארונו של צדיק
נאמר לגבי סדר נשיאת הארון: "אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו לְמַעַן אֲשֶׁר תֵּדְעוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם"[22].
רש"י עומד על משמעות המילה 'ביניו' שנאמרה בלשון רבים, ומבאר:
"וביניו - ...ב' ארונות היו - של שכינה ושל יוסף, מהלכין יחד".
הנביא רומז לשני ארונות שהלכו זה לצד זה - ארון ברית ה' וארונו של יוסף, ארונה של תורה וארונו של צדיק.
אומר על כך ה"ילקוט מעם לועז"[23]:
"בשעה שיצאו ישראל ממצרים הוציאו משם את ארונו יוסף, כמו שהתבאר בפרשת בשלח. עכשיו היה הולך עמהם לפניהם בצד ארון הברית, והיו מרוחקים מן הארון הזה ב' אלפים אמה, כמו שהיו מרוחקים מארון הברית, כדי לחלוק כבוד לב' הארונות. שבכמה מקומות מצינו במקראות שהושווה כבוד הצדיק לכבוד ה' יתברך. ועוד, שהיתה בזה מעלה גדולה ליוסף, שהיו אומרים: 'קיים זה מה שכתוב בזה'. וכן היה מנהג קדמון, שבשעה שהיה נפטר צדיק, היו מניחים ספר תורה על יד ארונו, והיו אומרים: 'קיים זה מה שכתוב בזה'... וזכה יוסף שארונו היה נישא על יד ארון הברית, מפני ששמר ברית קודש בטהרה מופלגת".
ארון ברית ה' מחבר את התורה למציאות החיים. הארון הוא הברית והקשר בין עם ישראל לריבונו של עולם, וכל אחד מישראל חתום בחותם אות ברית קודש, בברית מילה. יוסף נקרא 'יוסף הצדיק', כי חי רוב שנותיו בטומאת מצרים, ואף על פי כן שמר על עצמו בקדושה ודמות דיוקנו של אביו עמדה בכל עת לנגד עיניו.
במסלול הכניסה לארץ ישראל עומדים לנגד עינינו התורה והברית. יוסף מבטא את הבנין המעשי הקשור במשיח בן יוסף[24] ולצדו ארון ברית ה' המבטא את כוח התורה. שניהם נכנסים לארץ ישראל יחדיו - תורה ובנין הארץ.
[1] ראה יהושע ד, יט.
[2] אברבנאל יהושע ג, ב.
[3] פסחים ד ע"א.
[4] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ה.
[5] תפילה, ברכת יוצר אור.
[6] חומת אנך יהושע ריש פרק ג.
[7] ילקוט מעם לועז יהושע ג, א.
[8] תהלים כ, ח-י.
[9] יהושע ג, א.
[10] ראה ביאור הגר"א יהושע טו, א.
[11] תנא דבי אליהו רבה (איש שלום) פרשה יח
[12] יהושע ג, ב-ג.
[13] רש"י יהושע ג, ג.
[14] סוטה לג ע"ב.
[15] ספר המצוות לרמב"ם עשה לד.
[16] השגות הרמב"ן לספר המצוות השורש השלישי.
[17] רד"ק יהושע ג, ג.
[18] מהרש"א חידושי אגדות סוטה לג ע"ב ד"ה בכל יום.
[19] דברים יא, יב.
[20] אלשיך יהושע ג, ב-ג.
[21] ילקוט מעם לועז יהושע ג, ב-ג.
[22] יהושע ג, ד.
[23] ילקוט מעם לועז יהושע ג, ב-ג.
[24] משיח בן יוסף פועל בעקבתא דמשיחא, ועניינו הוא קירוב הגאולה בדרך טבעית שמעוררת הנהגה אלקית ניסית נסתרת, ולעומתו, משיח בן דוד, עתיד לפעול בימות המשיח, ועניינו הוא הגאולה עצמה על ידי ניסים גלויים (ראה קול התור א, ט).
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
