בין שני בדי הארון
בעיצומן של ההכנות לקראת הכניסה לארץ ישראל, פונה יהושע אל בני ישראל ואומר: "גֹּשׁוּ הֵנָּה וְשִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם". הביטוי 'גושו הנה' מלמד שכנסם למקום מיוחד, וכך מבאר רש"י[1]:
"גשו הנה - צמצם את כולם בין שני בדי ארון, זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה".
באורח פלא מצטמצמים כל ישראל בין שני בדי הארון ו'מעט מחזיק את המרובה'. לפני שנכנסים לארץ ישראל דרושה אספה של כולם יחד. האומה מתכנסת בין שני בדי הארון, ושם אומר יהושע לישראל: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבוּסִי: הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ עֹבֵר לִפְנֵיכֶם בַּיַּרְדֵּן: וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָׂר אִישׁ מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט"[2]..
יהושע מקבץ את נציגי השבטים, נציג לכל שבט, שנים עשר איש ומכין אותם לקראת הציווי שיבוא בזמן שיעברו את הירדן.
"וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם: וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר: וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ: וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה' בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן"[3].
בשער הכניסה לארץ שידד ה' את מערכות הטבע בעבור ישראל, להודיע כי 'אל חי' בקרב ישראל והורש יוריש מפניהם את כל עמי כנען.
החרדה על הים לפני קריעת ים סוף
ביטוי מיוחד שנזכר בפסוקים אלה, הוא: "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים". מנוחת רגלי הכהנים לקראת כריתת מי הירדן דורשת התבוננות. כדי לעמוד על תיאור מיוחד זה נזכר בפסוקי קריעת ים סוף, שם נרדפו בני ישראל על ידי המצרים והשיגום על הים, וכך נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"[4].
ומשה רבנו משיב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן"[5].
ואז בא ציווי ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה"[6].
החרדה היתה גדולה, המצרים הקיפו אותם, התקדמו לקראתם ולפניהם היה ים, "סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר"[7]. המדרש[8] מתאר את המבוי הסתום אליו הגיעו ישראל בעמדם על שפת הים:
"בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין, ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ".
בצר להם פנו בני ישראל למשה רבנו בצעקה ומשה רבנו השיב: עכשיו לא זמן של תפילה, אלא זמן של מסירות נפש, צריך לקפוץ לים[9]!
במכילתא[10] מתואר מצבם הרוחני-חברתי של בני ישראל באותה שעה, וכך אומרים חז"ל:
"בארבע כיתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת, ניפול לים, ואחת אומרת, נחזור למצרים, ואחת אומרת, נעשה מלחמה, ואחת אומרת, נצווח כנגדן".
באותה שעה נצטווה משה להרים את ידו ולנטות מטהו על הים, כלומר להכות את מי הירדן ולראות כיצד הים נבקע.
מים סוף למי מריבה
בקריעת ים סוף הציווי הוא להכות ואילו במעבר הירדן מניחים הכהנים את רגליהם בניחותא ועל ידי כך נגרם הנס.
נס קריעת ים סוף הוא הנס הראשון שעם ישראל חווה כעם בצורה המוחשית ביותר. עם ישראל נרדף על ידי המצרים והיה נתון בחרדה, עד שבא נחשון בן עמינדב וקפץ לים. נחשון היה זה שנתן לעם את הכח ואת האמונה שאנחנו יכולים לעבור וה' הטוב יהיה בעזרנו.
זמן קצר אחרי קריעת ים סוף[11], נצטווה משה להכות את הסלע ולהוציא מים לבני ישראל להשקותם, וכך עשה. אך בשנה האחרונה לשהות בני ישראל במדבר באה פרשיה נוספת הקשורה ב'הכאה' וב'מים', ובה הציווי היה שונה. בני ישראל התלוננו שאין להם מים והם גוועים בצמא, ולמשמע טענת העם ציוה ה' את משה לקחת את המטה בידו, להקהיל את העדה, לדבר אל הסלע ועל ידי כך להוציא מים מן הסלע ולהשקות את העדה. אך משה רבנו שינה מן הציווי ובמקום לדבר היכה בסלע, ובעוון זה מנע ה' ממשה את זכות הכניסה לארץ ישראל.
מקל של נועם ומקל של חובלים
במבט ראשון קשה להבין מה שייך עונש קשה זה, של אי כניסה לארץ ישראל, לחטא מי מריבה. על כורחנו ההבדל בין דיבור להכאה איננו הבדל חיצוני אלא מהותי.
הגמרא במסכת סנהדרין[12] אומרת:
"אמר רב אושעיא: מאי דכתיב 'ואקח לי את שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים' (זכריה יא, ז)? 'נועם' - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. 'חובלים' - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה".
ומסביר רש"י במקום:
"'מחבלים' - בלשון עַז וחֵמה מקשין זה לזה, ובני ארץ ישראל נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור".
תלמיד חכם בחוץ לארץ הוא חובל ומחבל, משום שכשהוא מברר עומקה של הלכה, הוא עלול לפגוע בחברו. סגנון הבירור של חכמי חוץ לארץ הוא על ידי עזוּת וחריפות, "מקשין זה לזה".
לעומתו, תלמיד חכם ארץ ישראלי "מתקן זה לזה", מדבר בנעימות עם החברותא שלו ומנסה להגיע ביחד אתו לנקודת האמת. הנעימות הזאת איננה רכרוכית או וותרנית חלילה, אין שום ויתור אף על קוצו של יו"ד, אלא מתוך תחושת חיבור כל אחד מוכן להקשיב לזולתו ועל ידי כך לחדד יותר את סברתו. מתוך כך, אומר רש"י - "השמועה יוצאה לאור" ומופיעה בשלמותה.
ממשיכה הגמרא ואומרת:
"'בַּמֲחַשַכּים הושיבני כְּמֵתֵי עולם' (איכה ג, ו) - אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל".
ורש"י מבאר:
"שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם".
חכמי בבל מחבלים זה לזה בהלכה, משום שהופעת התורה של חוץ לארץ ביחס לתורת ארץ ישראל היא חלקית ומצומצמת.
כשמשה רבנו מכה את הסלע במקום לדבר אליו, זה לא מקרי, זה מעיד על המהות. משה רבנו מרגיש שהאומה עוד לא בשלה להנהגה המתאימה לארץ ישראל, ל'מקל של נועם', ולכן הוא משתמש ב'מקל של חובלים' ומכה את הסלע, ועל כך הוא נענש מפני שהציווי האלקי היה לדבר ולא ולהכות.
קנאות דקדושה
ב"אורות הקודש"[13] עומד מרן הרב קוק על מהותה של תורת ארץ ישראל, וכה דבריו:
"כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחים שאי-הסבלַנות והקנאות עושה בעולם, אף על פי שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מכל מקום אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד".
בלימוד תורה קיימת דרך של קנאות, 'קנאות דקדושה'. תלמיד חכם מעמיק בתורה ומקנא לסברתו ולאמונתו. הוא מקנא לה' ונלחם מלחמת חורמה על האמת האלקית. יש בכך מעלה, אך יחד עם זאת החיסרון שבדבר גדול מן המעלה, וההנהגה הראויה יותר היא לימוד בדרך של נחת, שלוה וכבוד.
בהמשך מבאר מרן הרב קוק, שהשורש לכל הכעס והקנאה שבעולם טמון בחטא מי מריבה, וזו לשונו:
"שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים' (במדבר כ, י), שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות".
אנחנו כועסים היום כי משה רבנו כעס אז. משה רבנו לא רצה שמשהו מתורת ה' לא יהיה מדויק עד הסוף, ומתוך כך הגיע לידי הקפדה, אך הנהגה זו יש לה מקום במדבר ולא בארץ ישראל - בארץ ישראל צריך לחנך להנהגה של פיוס ודיבור. ממשיך מרן הרב קוק:
"עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה נעשים כאויבים זה לזה, ואם שמכל מקום 'את וַהֶב בְּסוּפָה' (במדבר כא, יד) כתיב - 'ואהבה בסוֹפה'[14], אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד".
בבית המדרש ניתן לשמוע להט הנדמה לעתים כמו כעס ודיבור קשה - מתנצחים בהלכה. ובסיום הלימוד המשותף, לאחר שביררו את ההלכה בחברותא, יוצאים הלומדים מבית המדרש אוהבים ומאושרים, ואף על פי כן רשמי הכעס והקפדנות נשארים חתומים בנפש, ולכן, למרות שהיה זה לכבודו יתברך, עדיין יש בסגנון זה חיסרון. הדרך הישרה והטובה, היא דרך של 'תורת חסד', כדברי הרב בהמשך:
"תורת חסד - היא תורה דלעילא, תורת הסוד, המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה. בהתבסמו כבר, והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק".
מיראה לאהבה
בקריעת ים סוף, כאשר הגיעו בני ישראל לפסגת האמונה בה' נאמר: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"[15]. באותה שעה אמונת בני ישראל בה' היתה מתוך יראה, ובפרשיית מי מריבה ניתנה לבני ישראל ההזדמנות לעלות קומה ולהאמין בה' מתוך אהבה. עם ישראל שהה במדבר צין, בסיני. ניתן היה לראות כבר את ארץ ישראל, והגיע הזמן להתרגל להנהגה החדשה הראויה לארץ ישראל. הם נדרשו להניח את מקל החובלים וליטול את מקל הנועם, לדבר ולא להכות, אך החמיצו את ההזדמנות.
מכאן אנו מגיעים לספר יהושע, למעבר הירדן, ושם סוף סוף אנו פוגשים את ההנהגה הראויה לארץ ישראל. איננו עוד עם נרדף. סוף סוף אנחנו הרודפים ויושבי הארץ מפחדים ומכנסים כל אחד את הקבינט הביטחוני שלו. אם על שפת ים סוף עמדו ישראל באימה ופחד עד שבא נחשון בן עמינדב וקפץ למים, כעת, על שפת הירדן, כל נציגי השבטים נכנסים לירדן ללא פחד והיסוס ועוברים בשמחה.
מעבר הירדן מסמל את הכניסה לארץ ישראל ושינוי ההנהגה, ולכן הנביא משתמש כאן בביטוי מיוחד, "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד"[16]. היינו מצפים שהנביא יאמר 'והיה בדרוך', כמו: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה"[17], "וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ"[18].
ביטוי זה מלמד אותנו שהנס שהתרחש בירדן לא היה על ידי 'מאבק' אלא ב'שובה ונחת', כאשר נחו רגלי הכהנים במי הירדן.
מבחינה זו נראה שנס כריתת הירדן היה גדול יותר מנס קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף היתה חרדה ואימה גדולה והגענו לידי אמונה מתוך יראה, לאחר שנמצא נחשון מבני ישראל שהיה מוכן למסור את נפשו ולקפוץ אל הים, ואילו כעת, במעבר הירדן, נכנסים בני ישראל בנחת כאחד אל מי הירדן, מתוך אמונה גדולה, ללא פחד ומורא.
התיקון על ידי תלמידי חכמים 'מסתריה דמשה'
מרן הרב קוק בהמשך דבריו ב"אורות הקודש" שם, מלמדנו כי כי פגם מי מריבה עתיד לבא לידי תיקון על ידי תלמידי חכמים 'מסתריה דמשה' שיתגלו בדורות הבאים, וזו לשונו:
"והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבנו שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשֹה ברֹחבַה, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, 'אינון דאתיין מסיטריה דמשה', ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבוא מרחוק, מאפסי ארץ לשם ה' צבאות אלקי ישראל, המלך שהשלום שלו".
בדור האחרון יהיו תלמידי חכמים, שכל אחד מהם יהיה 'משה רבנו קטן', כל אחד ימשיך בתורתו את 'תורת משה' - "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי"[19] – תורה שמאירה באור מיוחד, אור של 'סוכת שלום', אור שמאחד ויוצר הרמוניה שלמה בין אנשים ודעות ונותן לכל אחד את מקומו הראוי בלי צורך בהתנצחות והתווכחות.
תפקידו של אליהו הנביא בדור הגאולה, הוא לפתור את כל המחלוקות וההלכות הסתומות. 'תיק"ו' - ראשי תיבות תשבי יתרץ קושיות ובעיות. אליהו הנביא מקרב את הבריות ועושה שלום אמת בעולם כולו. ממשיך מרן הרב קוק:
"וכל אותו העומק והדיוק - אותה אש הנשמה, אשר יצאה להאיר ולחמם על ידי כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של 'הלא כֹה דבָרִי כאש נאם ה'' (ירמיה כג, כט), יצא אל הפועל אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות, שיצאו מזה הדרך ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו - יבא באחרית הימים, ביתר שאת על ידי התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלוות השקט, 'ודִבֶּר שלום לגוים' (זכריה ט, יא), 'והוכיח במישור לְעַנְוֵי אָרץ' (ישעיה יא, ד). וניצוץ אור שלום זה הולך הוא, ומוכרח לבא, ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה, אשר לשיבת ציון ובנינה".
בכל הדורות היו מחלוקות עצומות אצל גדולי ישראל - בין הרשב"א לרא"ה, בין הרמב"ן לרז"ה, בין הש"ך והט"ז, הגר"א ובעל התניא, רבנו יהונתן אייבשיץ והיעב"ץ. מחלוקות אלו הן ביטוי חי לקנאות על כל פסיק קטן של תורה. זו אש של 'מחלוקת לשם שמים'.
כל זה שייך לתהליך הכולל של הופעת התורה בעולם, וכעת בדור של גאולה, עם השיבה לציון, אנו מבקשים להתרומם למדרגת 'תורת ארץ ישראל', תורה שהולכת ומתבררת לא מתוך התלהטות רוח ואוירה של התנצחות, אלא "נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה", ומתוך כך "השמועה יוצאה לאור"[20].
תהליך הגאולה מתברר על ידי המים
תהליך הגאולה שעובר על האומה מתברר על ידי המים ולא בכדי. פעמים שהמים משדרים רגיעה ושלוות עולמים, ופעמים שהמים מחוללים טלטלה וסערה. המים הם מקור החיות של העולם ויחד עם זאת הם מקור של אימה ופחד וביכולתם להרס ולשבר ולקפח חיים של אנשים רבים ברגעים ספורים. מצד אחד 'מים שקטים חודרים עמוק' ומצד שני המים מבעבעים ומעלים רתיחה.
תפקידנו הוא לגלות את הנעימות שבמים. אין דבר מחיה יותר ממים ואין דבר מרפא יותר ממים. אנשים חולים עוברים תהליכים רפואיים מופלאים בעזרת הידרותרפיה וכדו'. המים הם מקור רוגע ושלווה.
ספר יהושע מבשר על סיום תקופת המדבר ופותח תקופה חדשה. מעבר הירדן הוא סימן לאותו מעבר מגלות לגאולה, מסועה וסער לרוגע ושלווה.
[1] רש"י יהושע ג, ט.
[2] יהושע ג, י-יב.
[3] יהושע ג, יג-יז.
[4] שמות יד, יא-יב.
[5] שמות יד, יג-יד.
[6] שמות יד, טו-טז.
[7] שמות יד, ג.
[8] שיר השירים רבה ב, ב.
[9] ראה אור החיים שמות יד, טו.
[10] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, יד.
[11] ראה שמות יז, ו.
[12] סנהדרין כד ע"א.
[13] אורות הקודש ח"ד עמ' תק-תקא.
[14] ראה קידושין ל ע"ב.
[15] שמות יד, לא.
[16] יהושע ג, יג.
[17] דברים יא, כד.
[18] דברים לג, כט.
[19] מלאכי ג, כב.
[20] רש"י תענית ד ע"א.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.