דברי יהושע האחרונים - הנאום הראשון

"וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ ה' לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים: וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְכָל יִשְׂרָאֵל לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי זָקַנְתִּי בָּאתִי בַּיָּמִים: וְאַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לְכָל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם: רְאוּ הִפַּלְתִּי לָכֶם אֶת הַגּוֹיִם הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה בְּנַחֲלָה לְשִׁבְטֵיכֶם מִן הַיַּרְדֵּן וְכָל  הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִכְרַתִּי וְהַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: וַה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם וְהוֹרִישׁ אֹתָם מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵיכֶם לָכֶם: וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְבִלְתִּי בוֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם: כִּי אִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים וְאַתֶּם לֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם: כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם וְהֵם בָּכֶם: יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף ה' אֱלֹקֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם עַד אֲבָדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם: וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא  נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא  נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר בָּא עֲלֵיכֶם כָּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲלֵיכֶם כֵּן יָבִיא ה' עֲלֵיכֶם אֵת כָּל הַדָּבָר הָרָע עַד הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם: בְּעָבְרְכֶם אֶת בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם".

דברי יהושע האחרונים

בשני הפרקים האחרונים של הספר מסופר על שתי אספות שאסף יהושע את העם כדי להעיד בהם לפני מותו ולומר דברי פרידה והדרכה, כשם שעשה משה. נראה ששתי האספות היו סמוכות במקום ובזמן, ואולי מדובר באספה אחת שנערכה בשני המשכים.

בנאומו הראשון פונה יהושע לכל ישראל, לזקניהם, לראשי שבטיהם, שופטיהם ושוטריהם. מעמד דומה מוצאים אנו אצל משה רבנו סמוך למיתתו, "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם... אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל"[1].

הרלב"ג[2] מלמדנו שפניה זו איננה לכל ישראל ממש, אלא למנהיגיהם, וכה דבריו:

"ואחר זה זכר שכבר קרא יהושע לכל ישראל, רוצה לומר למנהיגים אותם, כי הוא רחוק שידבר דבריו עם כל ישראל. והנה אלו המנהיגים זכר בהדרגה, וזכר הזקנים תחילה, והם הסנהדרין לפי מה שאחשוב, כי שם היה קיבוץ החכמים והם המנהיגים כל העם; ואחר זכר ראשי העם, והם הנשיאים שכל אחד מהם ראש לשבט אחד; ואחר זכר ראשי עיר ועיר, והם השופטים והשוטרים.

והודיעם מה שנמשך להם מהטוב בלכתם אחר ה' יתעלה ומה שנמשך להם מהרע בעוזבם אותו, ולזה הזהירם מהתחתן בגוים הנשארים בזמן ההוא, כדי שלא ילמדו ממעשיהם ויבואו לעבור ברית ה' ולעבוד אלהים אחרים.

והזהירם גם כן שלא יזכירו שם אלהיהם ולא יגרמו להשבע בשמם ושלא יעבדום ושלא ישתחוו, כמו שבאו האזהרות על כל זה בתורה, להודיעם שאם יעשו, זה יהיה סיבה לאבדם מעל הארץ הטובה אשר נתן להם ה'.

וציוה אותם לאהבה את ה' ולדבקה בו, ושיחזקו מאד לשמור ולעשות ככל הכתוב ולבלתי סור ממנו ימין ושמאל".

יהושע מבטיח את סיום הכיבוש והירושה

יהושע פותח בכך שלא יוכל להשלים את ירושת הארץ הנשארת מפני זקנתו, ואומר לעם: אל לכם לדאוג, כי לא אני הייתי המנצח בכל המלחמות, אלא ה' יתברך הוא הנלחם לכם, "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר  עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר"[3], והוא יתברך ימשיך ללוות אתכם ולשמור עליכם בירושת הארץ הנשארת.

בהמשך מחזק יהושע את ראשי העם ומזהירם על שמירת התורה, ומודיע על הגמול שיקבלו כשכר על מעשיהם.

המלבי"ם[4] מסביר, שבדבריו אלה מבקש יהושע להבטיח את המשך הכיבוש והירושה כפי שנצטוו, ולמנוע מצב שבו יקומו מערערים ויציעו כריתת ברית עם יושבי הארץ, וזו לשונו:

"תוכן המאמר היה, שאחרי ראה יהושע כי נשארו הרבה עמים יושבים בארץ אשר לא הורישם, ויש שני אופנים, או שיכרתו ישראל עמהם ברית ויתחתנו עמהם עד יעשו כגוי אחד ובזה תוסר האיבה, או שילחמו עמהם עד שיורישו אותם, כי בלא זה אי אפשר שישבו בארץ במנוחה. והתיירא פן אחרי מותו יפחדו ישראל מלהתגרות בם מלחמה ויבחרו האופן הראשון, לכן בא להזהירם על זה בטוב טעם ודעת".

יהושע אומר לעם: אני זקנתי וסבתי, אבל ה' יתברך חי לעד ולנצח נצחים והוא ציוונו על הכיבוש והירושה, והוא ילחם לכם וישמור צאתכם ובואכם, לכן אל ירך לבבכם ואל תתפתו לכרות ברית עם הגויים. וכך נאמר:

"וְאַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לְכָל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם: רְאוּ הִפַּלְתִּי לָכֶם אֶת הַגּוֹיִם הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה בְּנַחֲלָה לְשִׁבְטֵיכֶם מִן הַיַּרְדֵּן וְכָל  הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִכְרַתִּי וְהַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: וַה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם וְהוֹרִישׁ אֹתָם מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵיכֶם לָכֶם"[5].

חיזוק שמירת התורה

בתום דברי החיזוק בדבר הורשת הארץ הנשארת, מוסיף יהושע דברי חיזוק על שמירת התורה, ואומר:

"וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול"[6].

בדבריו אלה מבקש יהושע להעביר את דברי החיזוק שקיבל הוא מהקב"ה בתחילת הספר - "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול"[7] - לבני ישראל אחריו.

ה' אתכם, אין מקום לדאגה!

טבעו של עולם הוא, שסיום תקופתו של מנהיג, מלווה בחששות וספקות - מה יהיה, איך יהיה, מי יהיה המנהיג הבא? לכן ניצב יהושע לפני העם ומחזקו: ה' אתכם, אין מקום לדאגה, כל שעליכם לעשות הוא להתחזק בתורה ומצוות, ולהישמר מחיבור עם גויי הארץ, "לְבִלְתִּי בוֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם: כִּי אִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[8].

העבודה זרה היא כאין וכאפס

בפרשת עקב, על המילים "וּלְדָבְקָה בוֹ", כותב הרמב"ן[9]:

"אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף. ונאמר ביהושע: 'ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלקיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה', אם כן היא אזהרה מאזהרות עבודה זרה, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בעבודה זרה שום עיקר אלא הכל אפס ואין".

כלומר עלינו להיזהר שלא תיפרד מחשבתנו מה' יתברך אל אלהים אחרים לחשוב שיש איזו ממשות בעבודה זרה, אלא תהא מחשבתנו דבוקה בה' לבדו, ונדע שכל עבודה זרה היא כאין וכאפס.

התפשטות העבודה זרה והשפעתה נובעות מהיחס שהיא מקבלת. אם נבין שאין בה כלום, לא תהיה לה השפעה.

האויב הוא כאין וכאפס לפני ה'

הדברים נכונים גם ביחס לאויב שעומד לפנינו, אם נבין שהוא כאין וכאפס לפני ה', יכול נוכל לו.

במלחמת העצמאות, הכרענו מערכות קשות ומורכבות מול צבאות ערב בעזרת בקבוקי מולוטוב, מטוסי תובלה פרימיטיביים שכונו פרימוסים על שם שהחרישו את האוזניים בטיסתם, וחיילים עולים חדשים שנטלו רובים לידיהם בפעם הראשונה בחייהם. בשכל אנושי לא ניתן להבין כיצד המחתרות היהודיות ניצחו את המעצמה הבריטית וגרמו לה לארוז את מטלטליה ולשוב למדינתה. בשכל אנושי קשה להבין כיצד עם שרבים מבניו חוו דיכוי והשמדה בימי השואה הנוראה והיו אודים מוצלים מאש, שניים מעיר או שניים ממשפחה, עומד מול צבאות אויב מיומנים ועתירי ניסיון ומביס אותם.

כך גם במלחמת ששת הימים - תוך ששה ימים בלבד כבשה ישראל מידי מצרים את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה, מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה, ומידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, כאשר בכיבוש חברון ובית לחם לא נורתה אפילו ירייה אחת!

על כגון זה נאמר: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא"[10]. אויבי ישראל הם אויבי ה', וברצות ה' אין להם עמידה, רבים ככל שיהיו, בעלי אמצעים ועתירי ניסיון, שום דבר לא יועיל להם במלחמה, כי כאין וכאפס הם לפני ה'.

איש אחד מכם ירדוף אלף

ממשיך יהושע ואומר: "אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם"[11]. וזה לעומת הפסוק בפרשת האזינו, שבו מוזהרים בני ישראל כי אם ישכחו את ה' יפסידו במערכה מול אויביהם, "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה"[12]. ובפסוקי הברכה שבפרשת בחוקותי נאמר: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב", כלומר בבואכם להלחם באויביכם, לא תצטרכו להילחם עמהם פנים בפנים, אלא אתם תרדפו אותם בחרב, והם יפלו חללים מאליהם בדרך מנוסתם, "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". נצחונכם יהיה בדרך קלה - מעטים יניסו רבים - חמישה כנגד מאה, ומאה כנגד עשרת אלפים.

לכאורה חשבון זה אינו מובן. אם חמישה ירדפו מאה, הרי שלפי אותו יחס של אחד לעשרים, מאה יכולים לרדוף אלפיים בלבד ולא רבבה. אלא שכשיש רבים, זכותם גדולה יותר, ואין צריך כל כך הרבה שירדפו. מכאן שאין דומים רבים המקיימים את התורה למועטים המקיימים אותה[13].

על אף מעלת ישראל בתקופת יהושע נדרשת זהירות

לאחר מכן מצווה יהושע על אהבת ה' ומזהיר מפני חיבור עם הגויים היושבים בארץ כנען. בלי שמירה על הזהות היהודית שלנו, אנו עלולים להיטמע ח"ו בין הגויים וללמוד ממעשיהם.

תקופתו של יהושע בן נון היא אחת מהתקופות היפות והטובות ביותר של עם ישראל בכל התנ"ך, תקופה של עבודת ה' ויישוב הארץ בקדושה ובטהרה. בכל ספר יהושע אין אזכור של עבודה זרה בקרב ישראל, ומלבד הפרשיה האומללה של עכן, שחטא בלקחו מן השלל, אין עוד פרשיות של כישלון, מלבד דברי הגמרא במגילה. הגמרא במגילה[14] דורשת, שהיה לילה אחד שהיה בו ביטול תורה, ולכן המלאך בא ליהושע ואמר לו: 'עתה באתי', על ביטול תורה באתי! ולמעשה, דווקא כישלון זה, מעיד על מדרגת הדור באותה תקופה - מלאך משמים בא להתריע על מה? על ביטול תורה של לילה אחד! מלאך ה' בא לתבוע עלבונה של תורה! ואף על פי כן, התקופה שלאחר הכיבוש והחלוקה טומנת בחובה סכנה גדולה. כל עוד עסוקים בכיבוש הארץ וחלוקתה וכל אחד טרוד בחלקו במלחמה או בבנין ביתו בחלק שנפל לנחלתו, אין הראש פנוי ליצירת קשר עם הגויים מסביב, אבל בזמן שכולם יושבים בשקט ובשלווה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, קיים חשש שיגיעו לידי נישואי תערובת ואף לידי עבודה זרה ח"ו.

מרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל

ב"אורות התחיה"[15] כותב מרן הרב קוק זצ"ל:

"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלווה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ.

השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע... אבל זה יביא להתעוררות יסורי הגאולה, לבשם את הגאולה. והם הם חבלי משיח אשר יבשמו את העולם כולו על ידי מכאוביהם".

בתחילת השיבה לציון, בתקופת העליות הראשונות, אנשים עלו ארצה מתוך תחושת שליחות וציונות, והקריבו את גופם, ממונם וכל עתידם בשביל האידיאל של הקמת מדינת ישראל. אך ככל שהשנים עוברות וב"ה המדינה הולכת ומתפתחת, אנו מגיעים ליותר ויותר "שלוה גשמית". אנו זוכים לשפע ברכה ולהתפתחות מופלאה בכל תחומי החיים, וכבר אין זכר לביצות ולקדחת שהיו נחלתם של המתנחלים הראשונים. במקום לגור ביישובים של "חומה ומגדל" אנשים גרים בקומה 13 ובתחתית הבנין יש להם חניה תת קרקעית מסודרת בה הם מחנים את שני רכביהם, ומתוך כך "השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים" פוחתת, והרוח שוקעת.

אבל, מחדש הרב, דווקא מציאות זו עתידה לקרב את הגאולה. מתוך התשוקה שפעלה בתחילה להוסיף עוד בנין וישוב פיזי וחומרי בארץ, לבנות עוד ישוב ועוד כביש, תבוא תשוקה לבנות את עולם הרוח ולחדשו, להקים עוד ועוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, להגיע להבנות עמוקות ולהשגות גבוהות, ולחיות חיים של תורה שמקיפה את מכלול החיים. בדרך יהיו ייסורים וקשיים, אך התשוקה לבנין החומרי תוביל בסופו של דבר לבנין רוחני גדול.

כשמקבלים בלי עמל מגיעים לעבודה זרה

בהמשך מתאר מרן הרב קוק זצ"ל את המקום הנפשי שבו היו ישראל בתקופת המדבר, וכה דבריו:

"אבל בהיות ישראל במדבר וכל צרכיהם בא להם בדרך ניסי, מן ובאר ו'שמלתך לא בלתה מעליך' (דברים ח, ד), ודאי אבדו זאת התשוקה, ומכל שכן שלא הייתה מתגברת בהם השאיפה להוסיף קניינים רבים. והם בהיות להם כסף וזהב רב יותר מצרכם אמרו די".

בתקופת המדבר קיבלנו מן ושליו משמים והיינו מוקפים בענני כבוד, לא היה צורך בנעליים חדשות והבגדים לא התבלו, כסף וזהב היו ברווח מביזת מצרים וביזת הים, והכל קיבלנו מן המוכן בלי עמל ויגיעה, ומתוך כך באה נפילה בעגל, העם הרגיש כי אין לו צורך בכסף ובכיסופים, הכל יש ואין עוד לאן לשאוף.

אך מי שאומר 'די לזהב' אומר גם 'די לקב"ה' ח"ו. מי שבתחושת ליבו מרגיש שהגיע אל היעד והשיג הכל - אין לו חלומות, ובעצם אין לו דבר שהוא חפץ לחיות למענו. ממשיך הרב:

"וזה גרם להחליש בקרבם חשק הקבוע של הוספת יתרון, ונצמח בליבם רצון בקשת תכלית לא בהוספת שלימות, כי אם בנתינת קצבה לכל התשוקות והמחסורים. ובזה גם למחסור הרוחני ביקשו ליתן קצב, וזה אינו נמצא כי אם בעזיבת מקור מים חיים".

מתוך שהגיעו לרווחה חומרית, כאשר היה להם די זהב, חשבו לגדור ולקצוב גם את קומתם הרוחנית, ובכך טעו, כי ה' יתברך הוא אינסוף, אין לו תחילה ואין לו סוף, וממילא אי אפשר להגיע לשלמות רוחנית, ומי שמגביל את עולמו הרוחני, מגיע לידי הגשמת האלקות ועשוי להתדרדר לעבודה זרה, עבודה שהיא זרה לעושיה ותוחמת את שאיפות עובדיה בדבר המוגבל.

קריאה להגדלת השאיפות

בתקופת הגלות היינו עסוקים בשימור הזהות הישראלית שלנו. חיינו על פי רוב בתוך גטאות חיים של עוני וייסורים, והיינו עסוקים בלשרוד את היום ואת המחר. מרן הרב קוק קורא למבט חדש, להגדלת השאיפות - לבנות מדינה עם צבא וכלכלה, עם מערכת חינוך, מערכת בריאות וכו'. ועל אף שהשגשוג החומרי באופן טבעי עתיד להביא ל"מרידה רוחנית", בסופו של דבר ירידה זו אינה אלא לצורך עליה, ועתידה היא להביא עמה צימאון רוחני גדול ותביעה לשלמות רוחנית מתוך תשוקה למדינה יהודית עם צביון של קדושה וטהרה, אמונה צרופה ודבקות בקב"ה.

[1] דברים כט, א-ט.

[2] רלב"ג יהושע כג, ב.

[3] תהלים קכז, א.

[4] מלבי"ם יהושע כג, ב.

[5] יהושע כג, ג-ה.

[6] יהושע כג, ו.

[7] יהושע א, ז.

[8] יהושע כג, ז-ח.

[9] רמב"ן דברים יא, כב.

[10] במדבר כג, כד.

[11] יהושע כג, י.

[12] דברים לב, ל.

[13] ראה רש"י ויקרא כו, ח.

[14] מגילה ג ע"א.

[15] אורות, אורות התחיה מד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.