כינוס ישראל בשכם ומוסר יהושע

וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק: וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם: וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם: וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף: וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם: וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם: וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם: וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ: וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים: וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹקִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה': וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹקִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה':

מענה העם והבטחתו

וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת ה' לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים: כִּי ה' אֱלֹקֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם: וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת ה' כִּי הוּא אֱלֹקֵינוּ:

התראת יהושע

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה' כִּי אֱלֹקִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם: כִּי תַעַזְבוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים: וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע:

כריתת הברית

וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם: וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹקִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה':

הצבת האבן לעדה

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹקֵיכֶם: וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ:

מות יהושע וקבורתו

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:

קבורת עצמות יוסף בשכם

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה: וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם:

נאומו השני של יהושע בשכם

נאומו השני של יהושע התקיים בעיר שכם, וכבר נתקשו ראשונים ואחרונים: מה ראה יהושע לכרות ברית עם ה' בשכם ולא בשילה, ששם שכן משכן ה'?

העיר שכם זכורה לנו כמקום המוכן לפורענות ולמחלוקת - בשכם אירע מעשה דינה, בשכם נמכר יוסף, ובשכם נחלקה המלכות לשניים - מלכות ישראל ומלכות יהודה. אך יחד עם זאת, באותה חיוניות, העיר שכם מסוגלת להביא לתיקון גדול, בבחינת "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ"[1]. פסוק זה אומר יעקב ליוסף בנו בבקשו לעשותו בכור על פני אחיו לענין נחלת הארץ, שיטול חלק נוסף על אחיו, ויהיו אפרים ומנשה כשני שבטים. והמילה 'שכם' בפסוק זה משמעותה חלק, ובאה בתורת ברכה. הלוא בשכם שהה אברהם בבואו לארץ כנען, ובה זכה להבטחת הארץ, בה היתה נבואתו הראשונה ובה בנה את מזבחו הראשון לה'.

מעמד הר סיני נעדר מרשימת המאורעות 

בתחילת נאומו סוקר יהושע את תולדות העם מראשיתו - אברהם, יצחק, יעקב, גלות מצרים, משה ואהרן, קריעת ים סוף, תקופת המדבר, בלק ובלעם, מעבר הירדן וכיבוש הארץ וירושתה.

מאורע יסודי במיוחד נעדר מרשימת המאורעות, והוא: מעמד הר סיני. מה ראה יהושע לדלג על מעמד זה המהווה בסיס לאמונתנו ולכל הליכות חיינו?

נראה לומר, שיהושע אמנם לא הזכיר את מעמד הר סיני, אך כל עניינו של מעמד הברית בשכם היה חידוש הברית שנכרתה בסיני. רמז לדבר ניתן למצוא בפסוק הראשון בפרקנו, בו נאמר: "וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים"[2], בדומה ל"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר"[3]. במעמד הר סיני התייצבנו בתחתית ההר, וכעת, בארץ ישראל, אנו ניצבים לפני ה'.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

יהושע "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בתחילה הוא מזכיר את הגנות הרוחנית שבה היו שרויים ישראל בנקודת הראשית, בהיותם יחידים, בטרם נהיו לעם - "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים"[4] - ואחר כך מזכיר הוא את יציאת מצרים, השייכת למערכת הכללית של בניית עם ישראל - הפיכת היחידים לעם ה'.

הפתיחה בגנות מגדילה את השבח, כי על ידי תיאור הגנות ניכר חסד ה' שהעלנו והרימנו מאשפתות.

יהושע מתאר כיצד עשיו מקבל את הר שעיר על מגש של כסף בלי יגיעה ומלחמה, ואילו בני ישראל יורדים לגלות ארוכה במצרים. עם ישראל יוצא למסע ארוך ומפותל, מסע אל עצמו, אל בנין אמונתו, כאשר לאחר שנות הגלות והשעבוד במצרים באות שנות המדבר, "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי"[5], ולאחר מכן באות שנות הכיבוש והמלחמה.

יהושע מזהיר את העם מפני נפילה אפשרית

בתום הסקירה ההיסטורית, מזהיר יהושע את העם:

"וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה': וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'"[6].

הזהרה זו בספר יהושע נראית זרה ומיותרת, שכן בכל ספר יהושע אין אזכור של חטא כל שהוא ואין זכר לעבודה זרה, אם כן קשה: מה ראה יהושע להזהיר כאן על דבר שהיו כל כך רחוקים ממנו?

ואכן העם משיב:

"וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת ה' לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים: כִּי ה' אֱלֹקֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם: וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת ה' כִּי הוּא אֱלֹקֵינוּ"[7].

העם מזועזע מעצם המחשבה על האפשרות שמישהו יעזוב את ה' חלילה וילך אחרי אלהים אחרים. חס ושלום! איך אפשר לעזוב את הקב"ה?! הלוא ה' יתברך העלנו ממצרים ביד חזקה, באותות ובמופתים, ושמר עלינו מכל פגע רע בכל שנות המדבר, ולחם את מלחמתנו אל מול אויבינו ומבקשי רעתנו.

השיב יהושע לעם:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה' כִּי אֱלֹקִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם: כִּי תַעַזְבוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם"[8].

כוונתכם טובה, אבל הלכה למעשה לא קל לעמוד בפיתוי.

ושוב השיב העם:

"וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד"[9].

התשובה הראשונה היתה ארוכה יותר ומנומקת, אך משום מה יהושע משבח דווקא את תשובתם האחרונה-הקצרה, וכך השיב לעם:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים: וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל"[10].

ושוב השיב העם:

"וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע"[11].

"עבודת פנים" ו"עבודת אחור"

ניתן לומר, שיהושע רצה להעמיד את העם במבחן האמת, כדי שכולם יצהירו בלב שלם שרצונם לעבוד את ה' גם ללא סיבה, מתוך אהבת אמת, אהבה שאינה תלויה בדבר, ולא כפי שנשמע מדבריהם הראשונים, שיעבדו את ה' מתוך הכרת הטוב על כל הטוב שגמלם.

הבנה מעמיקה יותר לשיח שבין יהושע לעם, מוצאים אנו בשל"ה הקדוש[12]. לדבריו, שתי דרכים הן בעבודת ה', האחת "עבודת פנים" והאחרת "עבודת אחור". רבנו הרצי"ה עמד על ההבדל בין שתי דרכים אלו בדרך משל: הרואה את חברו מאחור, יצרף פרט לפרט כדי להגיע למסקנה שאכן זהו חברו, ואילו הפוגש את חברו פנים אל פנים, יכירו ממבט ראשון.

ההבדל בין "עבודת פנים" ל"עבודת אחור" הוא ההבדל שבין עבודת ה' בארץ ישראל לעבודת ה' בחוץ לארץ. בחוץ לארץ עבודת ה' היא בבחינת "עבודת אחור", כי בגלות אין התגלות אלקית ישירה, וממילא הכרת ה' מתאפשרת שם רק על ידי צירוף פרט לפרט, ולכן עבודת ה' בחוץ לארץ נקראת "עבודת אלהים אחרים", מלשון "אחור". אבל בארץ ישראל, שעיני ה' בה תמיד, אנו יכולים ומחוייבים להגיע לעבודת ה' מתוך שייכות וחיבור, בבחינת "פנים". וכבר אמרו חז"ל[13], שמי שגר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוק.

כשהעלה יהושע את הצעתו לבחור בין האלהים אשר עבדו אבותינו בעבר הנהר, או לעבוד את ה', לא היתה כוונתו לעבודה זרה, הלוא לא יעלה על הדעת שיציע להם בפה מלא ללכת אחרי אלהים אחרים! לאור האמור מבאר השל"ה הקדוש, שיהושע תבע מן העם להתעלות למדרגת עבודת ה' המתאימה ליושבי הארץ, בבחינת "פנים", ולעזוב את מדרגתם הקודמת, שהיתה בבחינת "אחור", והתאימה לאבותינו שלא זכו לעבור את הירדן.

כששמע יהושע את תשובת העם, שבכוונתם לעבוד את ה' הטובות שעשה להם, הבין שעדיין לא נתעלו למדרגת ה"פנים" הנוהגת בארץ ישראל. בארץ ישראל אין עובדים את ה' "בגלל", אלא פוגשים השראת שכינה בפגישה ישירה. רק כשאמרו "לֹא כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד" הבין יהושע שהגיעו למדרגת ארץ ישראל, ונעשו עובדי ה' ב"עבודת פנים".  

בגלות קיים חשש שנחבק את הרגל הלא נכונה

כשנמצאים בגלות, "בתחתית ההר", עבודת ה' אינה בערוץ ישיר, וממילא קיים חשש שיבואו לידי ריחוק וילכו ח"ו אחרי אלהים אחרים. אבל בארץ ישראל עבודת ה' היא בערוץ ישיר, מתוך עמידה "לפני ה'". משל למה הדבר דומה, לילד קטן שהולך עם אביו למקום שבו אנשים רבים, והילד מחבק את רגלו ומביט כלפי מעלה ומגלה שהתבלבל ברגל - זה לא אבא, זה איש זר! הילד נבוך ומבולבל, מזדרז לחפש אחר אביו.

בגלות, קומתנו הרוחנית נמוכה, ומתוך כך פעמים קורה שאנו לופתים את הרגל של אבא שבשמים, ומגלים להפתעתנו שזו הרגל הלא נכונה. אך בארץ ישראל אנו עומדים נכוחה לפני ה', ועובדים "עבודת פנים".

בארץ ישראל מתחדשת הנהגה של "פנים אל פנים"

למשה רבנו נאמר: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"[14], ויהושע מחדש שבארץ ישראל ניתן להגיע מבחינה מסוימת למדרגה עליונה יותר. בארץ ישראל ניתן לראות כיצד ההנהגה האלקית מלווה את ישראל לא בדרך נס אלא בדרך הטבע, פנים אל פנים.

מי שזוכה לחיות בדורנו, דור התחיה, לא יכול שלא לראות את השגחת ה' הטובה עלינו. מבירא עמיקתא עלינו, ועודנו עולים, לאגרא רמא. מתוך הגלות הדוויה, שבה עברו עלינו פרעות ורדיפות, גזרות שמד, דיכוי וחרפת רעב, עלינו לארץ הקודש והאיר ה' פניו אלינו בחסד וברחמים וסייע בעדנו להפריח את השממה ולהקים מדינה שבתקופה קצרה הפכה להיות מעצמה בתחומים רבים - ביטחון, חקלאות, רפואה, מדע ועוד.

בארץ ישראל עבודת ה' איננה מתוך יראת העונש, אלא מתוך יראת הרוממות, מתוך אהבה ושמחה.

כריתת הברית בשכם

מתוך הבנת המדרגה החדשה המופיעה בארץ הקודש, באה כריתת הברית בשכם, "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם: וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹקִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'"[15].

לא נתבאר מה הם הדברים שכתב יהושע 'בספר תורת אלקים', ונחלקו בזה רבי יהודה ורבי יהושע[16]. לפי דעה אחת מדובר בשמונת הפסוקים האחרונים בתורה, שנכתבו לאחר פטירתו של משה. ולפי הדעה האחרת מדובר בפרשת ערי המקלט, וכוונת הכתוב לומר, שיהושע כתב בספרו את פרשיית ערי המקלט הכתובה כבר 'בספר תורת אלקים'. וכתב האברבנאל[17]:

"ואני אחשוב, לדעת האומר שיהושע כתב ספרו, שלא אמר זה לבד על הדברים האלה שקרו בינו ובין העם, אבל אמרו על כלל הספר הזה, יאמר שיהושע כתב את הדברים האלה מהמלחמות והנסים והנחלות ושאר הדברים שנזכרו בספר הזה, כדי שיתחבר ספרו ויסמך אל ספר תורת האלקים, כי אחרי תורת משה בא אחריו ספר יהושע".

מ"משרת משה" נתעלה יהושע להיות "עבד ה'"

ספר יהושע מסתיים במיתת יהושע, בסיפור קבורת עצמות יוסף, ובסיפור מיתת אלעזר בן אהרן הכהן, וכך נאמר:

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה:

וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם"[18].

בפסוק הראשון בספר יהושע נאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר", והנה כאן בחתימת הספר יהושע מכונה 'עבד ה'' בדומה למשה רבנו. יהושע הוא ממשיך דרכו של משה רבנו, ובסוף חייו הכתוב מדגיש שאכן מלא תפקידו בנאמנות ונתעלה ממדרגת 'משרת משה' למדרגת 'עבד ה'' שאפיינה את רבו.

יהושע מת בעטיו של נחש

בפרק י"א עמדנו בהרחבה על הטעם שבגללו נפטר יהושע בן מאה ועשר שנים, ולא חי מאה ועשרים שנה כפי שהובטח לו, שיהיה כמשה רבנו. מכל מקום בזוהר הקדוש[19] כתוב, שיהושע מת בעטיו של נחש, מפני החטא הקדמון, אך הוא עצמו היה נקי מכל חטא ופגם.

המופתים אינם נושא להספד

על הפסוק: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ", כתב רש"י:

"בתמנת סרח - כך שְמה, ובמקום אחר הוא קורא אותה: 'תִמְנַת חֶרֶס' (שופטים ב, ט), על שם שהעמידו תמונת החמה על קברו, לומר: זה הוא שהעמיד החמה, וכל העובר עליה אומר: 'חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת'".

כלומר השינוי בשם המקום מלמד על מעשה מיוחד שעשו בני ישראל לכבודו של יהושע, שהעמידו תמונת חמה על קברו, כדי שכל מי שיעבור שם יאמר: "חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת"[20].

לפי דברי רש"י נראה שבני ישראל דאגו לכבודו של יהושע, וציינו שהוא העמיד את השמש במלחמה באמורי, דבר שעליו אמר הנביא: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ"[21], כדי שכל העובר על קברו יצטער עליו צער רב!

אבל בהמשך כתב רש"י:

"להר געש - מלמד שרעש עליהם ההר להורגם, לפי שלא הספידוהו כראוי".

לכאורה דברי רש"י סותרים זה את זה!

מרן ראש הישיבה, הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל[22], בדברי הספדו על עמיתו בראשות הישיבה הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, דן בשאלה זו. בתחילת דבריו הביא את דברי הגמרא במסכת שבת[23], וכך אמר:

"רש"י מוסיף שם שתי מלים: 'שלא הספידוהו כראוי'. משמע שהספידו את יהושע, אבל לא מספיק, ועל זה היתה התביעה, שלא הספידו את יהושע בן נון כמו שצריך. אך גם זה צריך ביאור: מה לא היה כראוי? ועוד צריך להבין: מנין למדו חז"ל שלא הספידוהו כראוי?

בפירושו לספר יהושע רש"י מבאר את ההספד שעשו ליהושע, וזה רק מגדיל את השאלה. רש"י כותב שם (יהושע כד, ל): 'על שם שהעמידו תמונת חמה על קברו, לומר: זה הוא שהעמיד החמה'. אם כן עשו זכר גדול לנס שעשה יהושע... ועכשיו יותר קשה: מה היה שלא כראוי?".

השיב הגר"א שפירא:

"צריכים לומר שהמופתים אינם נושא להספד, הספד אינו על מופתים. הספד זה על התורה, על המנעות מתורה, הספד בא על הפסד של תורה".

אמנם יהושע העמיד שמש בגבעון וירח בעמק איילון והיה בכך אות ומופת לדורות, אך המופתים שעשה אינם העיקר, יהושע המשיך את מסירת התורה לעם ישראל והנחיל להם את ארץ ישראל. זה העיקר, ולא המופתים! ואם מה שזוכרים בהספדו, זה המופתים, העיקר חסר מן הספר, והרי זו התעצלות בהספדו של חכם.

לא הספידו את יהושע כראוי

תשובה נוספת אנו מוצאים בדברי חז"ל. חז"ל[24] מתארים כיצד מתוך חיבת ההתנחלות נכשלו ישראל ולא הספידו את יהושע כראוי, וזו לשונם:

"'ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש', אמר רבי ברכיה: חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו מקום ששמו געש. ומהו הר געש? על ידי שנתגעשו ישראל מעשות גמילות חסד ליהושע. באותה שעה נחלקה ארץ ישראל, והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדי. והיו ישראל עוסקים במלאכתן: זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, זה עוסק בזיתיו... נתגעשו מֵעֲשות גמילות חסד ליהושע, וביקש הקב"ה להרעיש את העולם כולו על יושביו, כמה דאת אמרת: 'ותגעש ותרעש הארץ' (תהלים יח, ח)".

זה בחרישתו וזה בקצירתו, ושלום עלייך נפשי. כל אחד היה עסוק בנחלתו הפרטית והתנתק מהמימד הרוחני. נראה שהמדרש מדבר על בעיה שאיננה קשורה בצורה נקודתית רק לתוכן דברי ההספד שנאמרו בשעת הלווייתו של יהושע, מדובר במציאות רוחנית כללית, העם לא ניצל את מה שהיה יכול לקבל מסגולות אישיותו של יהושע ולא הכיר מספיק בגדולתו העצומה כמוסר התורה, לכן כשהגיעה שעת הלוויה, היו אנשים שנשארו בשדות מתוך תחושת חלוציות, הם עסקו בחרישה וזריעה, בייבוש ביצות, וסברו שזה מה שחשוב כעת לעשות.

יהושע הטביע חותמו כל ימי הזקנים

הנהגתו של יהושע הטביע חותם עמוק שליווה את עם ישראל כל ימי הזקנים, "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל"[25], ושוב חוזר פסוק זה כמעט באותן המילים בספר שופטים:

"וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל"[26].

אך שם בהמשך נאמר:

"וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת  ה' וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה'"[27].

תקופת השופטים מעמידה בפני עם ישראל אתגרים רבים, והיא רצופה בכישלונות ונפילות, אך בסופו של דבר היא מהווה הכנה לקראת הופעת מלכות ישראל.

[1] בראשית מח, כב.

[2] יהושע כד, א.

[3] שמות יט, יז.

[4] יהושע כד, ב.

[5] תהלים צה, י.

[6] יהושע כד, יד-טו.

[7] יהושע כד, טז-יח.

[8] יהושע כד, יט-כ.

[9] יהושע כד, כא.

[10] יהושע כד, כב-כג.

[11] יהושע כד, כד.

[12] שני לוחות הברית מסכת פסחים פרק תורה אור, מצה שמורה אות ז.

[13] כתובות קי ע"ב.

[14] שמות לג, כג.

[15] יהושע כד, כה-כו.

[16] מכות יא ע"א.

[17] אברבנאל יהושע כד, כה.

[18] יהושע כד, כט-לג.

[19] זוהר ח"א נג ע"א. וראה שבת נה ע"ב ודברי רעק"א בגליוני הש"ס שם.

[20] כיצד למד רש"י מהמילה "חרס" על תמונת החמה? ביאר הרד"ק (יהושע כד, ל): "בתמנת סרח - ובספר שופטים: 'בתמנת חרס'. ורבותינו דרשו בו: 'סרח' שמה, ולמה קראה 'חרס'? בשביל שנקבר שם יהושע, שהעמיד חמה לישראל, והחמה תקרא חרס, כמו: 'האומר לַחֶרֶס ולא יזרח' (איוב ט, ז)".

[21] יהושע י, יד.

[22] ראה מורשה עמ' טז.

[23] שבת קה ע"ב.

[24] רות רבה פתיחתא ב. וראה גם קהלת רבה פרשה ז וגמרא בשבת קה ע"ב.

[25] יהושע כד, לא.

[26] שופטים ב, ז.

[27] שופטים ב, י-יב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.