יהושע ושבטי עבר הירדן נהגו כבוד זה בזה

כאשר באה שעתם של שבטי עבר הירדן לשוב לבתיהם, נצטוו על ידי יהושע לשוב לחיק משפחותיהם וקיבלו ברכתו, כפי שראינו. חז"ל אומרים שיהושע לא שילחם לבדם אלא טרח ללוות אותם עד הירדן, וזו לשון המדרש[1]:

"אמר רבי יודן: שבט ראובן וגד בני פמליא של יהושע וליוה אותן עד הירדן, וכיון שראו שנתמעטה פמליא שלו חזרו וליוו אותו עד ביתו. הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה, הדה הוא דכתיב: 'ויאמר להם לאמר בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחושת ובברזל ובשלמות הרבה חלקו שלל אויביכם עם אחיכם' (יהושע כב, ח)".

בעת שובם לארץ אחוזתם, נהג בהם יהושע כבוד וליוה אותם בדרכם עד שפת הירדן, וכשראו שנתמעטה פמלייתו, וכאשר יחצו הם את הירדן ישאר יהושע עם פמליא מעטה שאינה לפי כבודו, חזרו וליוו אותו עד ביתו. ארבע עשרה שנה נעדרו בני גד ובני ראובן מבתיהם, וכבר היו קרובים ביותר לשוב לחיק משפחותיהם, אך מה שעמד בראש מעייניהם הוא כבודו של יהושע.

משהגיעו בני כל הפמליא לביתו של יהושע, חזר יהושע וליוה אותם שוב מעט ובירכם בשנית, וזהו שהכתוב חוזר ואומר: "וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרֲכֵם"[2], והברכה שברכם בעת השילוח השני, היתה גדולה מן הברכה הראשונה.

בני גד ובני ראובן חשו קרבה מיוחדת ליהושע. בכל שנות הכיבוש והחלוקה יהושע היה מפקדם ומנהיגם וגם בסוגיית עבר הירדן לימדם מהו היחס הנכון לנחלה זו - עם כל מעלתה כארץ מקנה, עליה להיות קשורה בקשר אמיץ עם תורת ארץ ישראל.

המעשה הראשון - בניית מזבח

הדבר הראשון שבני ראובן וגד מחליטים לעשות לאחר השיבה לארץ אחוזתם, הוא בניית מזבח גדול ומרשים הנראה למרחוק. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה לבני השבטים שבצד המערבי של הירדן, ומכיוון שחשבו שמזבח זה נבנה כדי להקריב עליו קרבנות, ראו בכך מרד בה', ומיד נקהלו בשילה והתארגנו להילחם בהם אם לא יחזרו בהם לאחר שיוכיחו אותם על מעשיהם. וכך נאמר:

"וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה: וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת  הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא"[3].

מדובר ברגעים דרמטיים ביותר, שהמרחק שביניהם למלחמת אחים הוא קצר מאוד. בהקשר זה יש להזכיר שלמדרגתם העליונה של בני ישראל בכל תקופת יהושע אין אח ורע בכל ספרי הנביאים - בכל ספר יהושע אין אזכור של חטא מלבד מעילתו של עכן בחרם - והנה באה שמועה על מזבח שבנו יושבי עבר הירדן, לכאורה שלא כדין, והעם מתארגן למלחמה. השמועה על אפשרות של נפילה רוחנית גורמת זעזוע עמוק אצל השבטים ונתקלת באפס סובלנות.

מתוך בהילותם לא נמלכו ביהושע

האלשיך הקדוש[4] מבאר, שלא בכדי נעלם שמו של יהושע מכל פרשיית המזבח שבנו שבטי עבר הירדן, וכך כתב:

"ואמר כי כאשר 'וישמעו בני ישראל' שהם כולם זולת יהושע... שכל כך לבשו קנאה כל ההמון, כי מיד כאשר וישמעו, לא עצרו כח לסבול עד הִמלך ביהושע, כי אם מיד ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה לעלות עליהם לצבא".

מתוך כעס על מעשה בניית המזבח, הזדרזו להיקהל ולהכריז מלחמה, ומתוך עזות דקדושה שבערה בהם היו בהולים לסכל את המעשה הרע בדחיפות, וכדי לא לאבד זמן יקר ויתרו על "ישיבת קבינט" עם יהושע שהיה גם הרמטכ"ל, גם שר הביטחון וגם ראש הממשלה. היתה תנועה המונית של אנשים שיצאו לרחובות.

יהושע ידע שכוונתם לשם שמים

רבי אברהם סבע, בעל "צרור המור"[5], מסביר באופן אחר, וכך כתב:

"ואולי לטעם זה לא הוזכר יהושע כלל בכל הענין הזה, אלא 'וישמעו בני ישראל' 'ויקהלו כל עדת בני ישראל' 'וישלחו בני ישראל את פנחס' וגו'. וראוי היה שיאמר 'וישמע יהושע וכל ישראל', וכן 'וישלח יהושע', וכן בחזרה לא כתיב אלא 'וישב פינחס... אל בני ישראל' 'וישיבו אותם דבר' 'וייטב הדבר בעיני בני ישראל'. ולא הזכיר יהושע, כי הוא לא חשדם בכך, כי ידע לבבם וידע שהוא הזהירם בכך קודם שישלחם. ואמר להם רק 'שמרו מאד לעשות את כל המצוה והתורה אשר צוה אתכם משה עבד ה' לאהבה את ה' ולדבקה בו ולעבדו בכל לבבכם', שרמז להם בדבריו שכבר חטאו ועברו על התורה אחר שנשארו בארץ טמאה".

יהושע היה מעודכן בכל הנעשה, אך העדיף לשתוק. ברור היה לו למעלה מכל צל של ספק שכוונתם היתה לשם שמים, ולא למרוד בה' ח"ו, ובכל זאת אפשר לבני ישראל להתכנס בשילה ולשלוח נציגים לבירור העניין, כי מי שבוחר לגור בעבר הירדן המזרחי ומוותר על קדושת ארץ ישראל בדרגה העליונה שלה, ראוי הוא שיחשדו בו.

אמר יהושע בליבו: אם יראו שניים וחצי השבטים, שמעשה בניית המזבח מעורר חשד בקרב בני ישראל, ילמדו לקח ויבינו שלהחלטתם לגור מעבר לירדן ישנן השלכות שצריך לתת עליהן את הדעת.

אמנם ניתנה להם רשות, ואף התברכו מפי יהושע, אך ההשלכות של ישיבתם מחוץ לגבולות הטבעיים של ארץ ישראל, תהיינה לדורי דורות, והנה להם טעימה ראשונה. 

מתי נתכהן פינחס?

בטרם פתחו במלחמה שלחו את פינחס בן אלעזר הכהן ואת נשיאי השבטים לחקור את סיבת בניית המזבח. בגמרא בזבחים[6] נחלקו הדעות מתי נתכהן פינחס. אמנם ניתנה הכהונה לזרעו של אהרן, אך בזמן שניתנה, לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ומכאן ואילך לזרעם אחריהם, אבל פינחס נולד כבר באותה שעה ולא נמשח לכהונה[7], אם כן מתי נתכהן פינחס? לפי רבי אלעזר, זכה פינחס לכהונה לאחר שהרג את זמרי, בערבות מואב בשנת הארבעים ליציאת מצרים[8], וזהו שנאמר: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו"[9]. ולפי רב אשי, אז הובטח לפינחס שכרו, אך לא נתכהן בפועל עד שעשה שלום בין השבטים בתקופת יהושע, בפסוקים שבהם אנו עסוקים. פינחס ניגש לשבטי עבר הירדן המזרחי ושאל אותם מה גרם להם לבנות מזבח, וכאשר השיבו שלא היתה כוונתם למרוד בה' חלילה, מנע את מלחמת אחים. שבטי עבר הירדן המזרחי הסבירו, שבנו את המזבח שמא בדורות הבאים יאמרו צאצאי עשרת השבטים לצאצאי ראובן גד ומנשה שאין להם חלק באלקי ישראל ח"ו, כי הם יושבים מעבר לירדן, ולכן בנו את המזבח לעדות שגם להם יש חלק בעבודת ה'.

דברי פינחס והנשיאים אל יושבי עבר הירדן

פינחס ועשרת הנשיאים פנו אל בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה ואמרו להם: אנו נציגיהם ושלוחיהם של בני ישראל על דבר המזבח שבניתם בארץ אחוזתכם. אם חלילה הקמתם את המזבח בכדי לעבוד עליו עבודה זרה, חטא גדול חטאתם לה'. ואם תאמרו, מה תריבו את ריב ה', דעו כי בעוונכם יגרם נזק לעם כולו. די להיזכר בעוון פעור שהביא מגפה על העם. ואם תאמרו, שאין לנו לחשוש מעונש כי איש בעוונו ימות, הלוא עכן שמעל בחרם שהוטל על יריחו ולקח לעצמו מן השלל, הביא קצף על כל עדת ישראל, למרות היותו איש אחד, וכל שכן אתם שהנכם אנשים רבים, שלא תגוועו לבדכם בעוונכם, ולכן אנו יראים לנפשנו ומתרעמים עליכם.

המזבח הוא סמל האחדות בישראל. בתקופת האבות ה'מצבה' היתה מותרת[10], ובמתן תורה נאסרה. 'מצבה' היא אבן בודדת[11] ו'מזבח' הוא צירוף של אבנים. בימי האבות יכלה להיות אבן בודדת, אבל ממתן תורה והלאה צריך להיות מזבח הבנוי ממספר אבנים - אחדות ולא פירוד. החלטת שבטי עבר הירדן לבנות מזבח שלהם נתפשה אצל שאר השבטים כהכרזה על היפרדות ח"ו. האברבנאל[12] מסביר, שטענת בני ישראל ותוכחתם היתה על שתי עוונות - פגיעה באחדות ישראל ומרידה בה', וכה דבריו:

"ולפי שראו שהיה בפועל הזה שתי עוונות גדולות:

האחד - נגד ישראל שיורו בזה שדעתם היה להיפרד מאחיהם ולעשות בעצמם משכן ומזבח, כאילו הם עם אחר מפוזר ומפורד מהם.

השני - שהיה דעתם להעלות עליו עולה וזבח, ובזה היה מהפשע נגד האלקים יתברך אם היה לעבוד עבודה זרה אף שיעבדו אליו יתברך, לפי שהיה אסור להקריב כי אם במקום אשר יבחר ה'".

ובהמשך[13] כתב:

"יותר היה ראוי שתעברו את הירדן הזה ותאחזו בתוכנו אשר שם משכן ה' ושם ציוה ה' את הברכה ושם נעבדהו לא חוץ מהמקדש, כי הוא מרד באל ועוון פלילי. ואמרו שמלבד זה שחטאו נגד האל יתברך הנה חטאו גם כן נגד כבוד ישראל".

אבל באמת לא היתה כוונת שבטי עבר הירדן להיפרד מאחיהם, אלא אדרבא, לשמור על קשר אמיץ עמהם, וכתב המלבי"ם[14]:

"סיפר כי בנו את המזבח בצד של כנען שהיא בצד הירדן המערבי, וזה מעיד עליהם שלא היה דעתם להיפרד מישראל, שאם כן היו בונים בצד המזרחי.

זאת שנית, שתבניתו היה מעיד עליו שנבנה רק למראה לא לעולה וזבח, כי היה גבוה מאד בלא מעלות עד שנראה שלא היה רצון הבונים להקריב עליו, רק לעשות אות וזכר וציון".

ובהמשך, בביאור טענת פינחס והנשיאים, כתב המלבי"ם[15]:

"אם תאמרו כי טמאה ארץ אחוזתכם ואינה ראויה להקריב שם קרבנות ולכן בניתם המזבח מעבר הלז כדי להקריב עליו לה', הנה גם בצד הזה הוא מרד - בין נגד ה' שציוה שלא להקריב בבמה רק במשכן ה', בין נגד ישראל שזה מפריד בין הקיבוץ והאחדות אשר ביניהם, שמצדו ראוי שיעבדו כולם שכם אחד לאל אחד בבית אחד, ולא יחצו לשני כתות בשני מזבחות".

פולמוס הפרדת הקהילות

לפני כמאה וחמישים שנה פרץ פולמוס רבני חריף ביותר בין כמה מגדולי ישראל. הרש"ר הירש, ששימש אז כרב קהילה בפרנקפורט יזם היפרדות רשמית מהקהילה הרפורמית והחל לנהל מוסדות קהילה אלטרנטיביים בשם "עדת ישרון". המשמעות המעשית היתה היפרדות מחיבור כלכלי בין שתי הקהילות, וכן ממינוי רבנים ודיינים, מערכת חינוך נפרדת, מקוואות ובתי כנסת, ועוד.

בתגובה למהלכיו של הרש"ר פנו כמה מחרדי פרנקפורט אל רבני גרמניה וביקשו חוות דעת הלכתית. הביטויים החריפים ביותר במאבק זה נאמרו על ידי הנצי"ב, וכך כתב בספרו שו"ת "משיב דבר"[16]:

"והנה המעריך (הרש"ר הירש) הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט. במטותא מן המעריך, עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה...".

הסיבות להתנגדות זו היו כמה:

ראשית, יתכן שדווקא החיבור בין הקבוצות יוליד השפעה חיובית על הרפורמים, אף שהם מתנערים מרצון לקבל שפע זה מכל וכל.

שנית, אפילו אם לא יעלה ביד שומרי החומות להשפיע על עוזבי ה', מכל מקום שמרו על אחדות האומה, שהיא הכלי הבסיסי ביותר להשראת שכינה ולשמירה על ייחודיותנו כעם נבחר.

הנצי"ב היה מודע לסכנות האורבות לשומרי דת ה' בחיבור עם הקהילה הרפורמית, אך העדיף לשמור על האומה בצורה מלוכדת, תוך הקפדה על חינוך הדור הצעיר בדרך ה'.

יתרה מזאת, מהלך זה עלול לגרור אחריו מבט ביקורתי של קהילה אחת על זולתה ובכלל בין אדם לחברו - זה אוכל כשר וזה אוכל כשר למהדרין, זה הולך עם כיפה כזאת וזה הולך עם כיפה אחרת, וכל אחד "רודף" את זולתו ומתחיל לכנותו בשמות גנאי, ומגיעים לידי מחלוקת.

בהמשך דבריו ממשיל הנצי"ב משל המלמדנו על כוחה של האחדות ועל הסכנה שבפירוד, וכך כתב:

"ומכל שכן בשעה שאנו כבושים בגולה ושה פזורה ישראל בין אומות העולם, ואנו נמשלים בגולה כעפר הארץ, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו 'והיה זרעך כעפר הארץ', ואומות העולם נמשלו למים רבים שוטפים, כדכתיב בספר ישעיה 'הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון', ואין תקנה לגוש עפר בשטף מים רבים אם לא שנעשה מן העפר אבן מוצק, אז אפילו נהר שוטף עליו אינו מגלגלו אלא ממקום למקום, אבל אינו מאבדו לגמרי, כך ישראל בעמים אין להם תקנה אלא להיות 'אבן ישראל', היינו שיהיו מחוברים באגודה אחת אז אין אומה ולשון יכולים לאבדם, והאיך נאמר להיפרד איש מרעהו ויבאו אומות העולם ושטפונו מעט מעט ח"ו".

וכך כתב רבנו הרצי"ה בספרו "לנתיבות ישראל"[17]:

"כי לא בהיבדלות ועזיבת הציבור, אלא בהחזקת העמדה של השלמות הציבורית על פי דרכה של תורה, תהיה תקומת היהדות באמת, וכי מצוות התורה היא לא הפירוד הציבורי בשבילה, אלא שמירת אחדותם של ישראל ומסירות הנפש על קיומה של תורה".

הלכה למעשה יש לדון כל מקרה לגופו ולהיוועץ בגדולי התורה שבדור, ופעמים יש שדווקא הרחקה של אנשים מקולקלים מהווה שמירה על אחדות האומה, אך לפני כל הכרעה בשאלות מסוג זה נדרש עיון מעמיק ומבט נכון, מתוך הבנה מה גדולה מעלת אחדות האומה. 

בני ישראל חשו שבניית 'מזבח שני' מלבד המזבח שבמשכן, פירושה הכרזה על 'הפרדת קהילות', ופירוד בעם ישראל עלול להמית אסון על האומה כולה.

עם ישראל - כגוף אחד ונפש אחת

על הפחד והחשש מפגיעה באחדות האומה שהיה קיים אצל בני ישראל בתקופת יהושע אנו לומדים מפרשיית עכן, וכך דרש רשב"י במכילתא[18]:

"מלמד שהן [עם ישראל] כגוף אחד ונפש אחת, וכן הוא אומר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. חטא אחד מהן - כולן נענשין, שנאמר: 'הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו' (יהושע כב, כ), לקה אחד מהן - כולן מרגישין. וכן הוא אומר: 'שה פזורה ישראל' (ירמיה נ, יז), מה רחל זו לקה אחד מאבריה כולן מרגישין, כך ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין. אבל גוים שמחים כולן זה על זה".

אחדות היא אנטיתזה לעבודה זרה. ככל שעם ישראל מאוחד יותר כך עבודת ה' שלו שלמה יותר, וככל שהמעמד גדול יותר כך מתגלות בו עוצמות גדולות יותר של השראת שכינה, לכן מעמד הר סיני התאפשר כאשר עם ישראל היה "כאיש אחד בלב אחד"[19].

בני שניים וחצי השבטים מבהירים, כי לא לשם הקרבת קרבנות התכוונו לבנות את המזבח, אלא כדי להבטיח את הקשר והחיבור ביניהם ובין שאר השבטים בדורות הבאים, ולהבטיח שתישאר אחדות בין השבטים כולם עד עולם.

[1] בראשית רבה לה, ג.

[2] יהושע כב, ז.

[3] יהושע כב, י-יב.

[4] אלשיך יהושע כב, יב.

[5] צרור המור בראשית ל, כד, קונטרס תפארת בנים - בלדת גד.

[6] זבחים קא ע"ב.

[7] ראה רש"י במדבר כה, יג. בטעם הדבר מבואר באור החיים הקדוש במדבר כה, יב, שרצה ה' לפאר את פינחס, ולתת לו את הכהונה מצד עצמו, ולא מצד הענף שממנו הוא בא.

[8] זמן רב לאחר שנתכהנו אהרן ובניו, בשנה השניה ליציאת מצרים.

[9] במדבר כה, יב-יג.

[10] רש"י דברים טז, כב.

[11] ראה רש"י דברים שם.

[12] אברבנאל יהושע כב, ט.

[13] אברבנאל יהושע כב, יט.

[14] מלבי"ם יהושע כב, י.

[15] מלבי"ם יהושע כב, יט.

[16] שו"ת משיב דבר ח"א סימן מד.

[17] לנתיבות ישראל ח"ב עמ' לב, מאמר "משיירי כנסת הגדולה בגרמניה".

[18] מכילתא דרשב"י פרק יט.

[19] רש"י שמות יב, ט.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.