פחד הגויים מהעם

"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עברנו עָבְרָם וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא  הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

מילת הילודים במדבר

"בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם".

הקרבת הפסח והעומר ושביתת המן

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".

התגלות מלאך ה' ליהושע

"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן".

מצוות מילה ומצוות הפסח

פרקנו עוסק בהקרבת הפסח בפעם הראשונה בארץ ישראל, ובמצוות המילה הקשורה בקשר אמיץ למצוות הפסח. ולא בכדי קוראים פסוקים אלו בהפטרת חג ראשון של פסח.

בפשטות, הטעם לסמיכות בין מצוות המילה למצוות הפסח הוא, שכדי לקיים את מצוות הפסח צריך להיות נימולים, ולכן הזדרזו לקיים מצוות מילה לפני זמן הקרבת הפסח. אך דומה כי מלבד רצונם להיות ראויים לפסח, קיים קשר מהותי בין מצוות מילה למצוות הפסח כפי שנראה להלן.

בי"ד בניסן יצאנו ממצרים, וכעת אנו נמצאים ארבעים שנה אחרי, צפויים להיכנס סוף סוף לארץ ישראל, ולקראת הכניסה אנו מצווים בשתי מצוות - מצוות מילה ומצוות הפסח.

ברית האהבה וברית הארץ

הפעם הראשונה שבה נצטווינו ללכת לארץ ישראל היתה בפרשת לך לך, בזמן אברהם אבינו, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"[1], ובסוף אותה פרשה, לא בכדי, מוזכרת מצוות המילה, וכך נאמר: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד... וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר"[2]. וכתב רש"י[3]:

"ואתנה בריתי - ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו".

ברית האהבה וברית הארץ הן ברית אחת^[4], כי עיקר האהבה בין ה' לישראל מתגלָה "בהיותנו על ארצנו הקדושה". ברית המילה משמעותה אהבת ה' לישראל, וביטוי לאהבה זו הוא הבטחת ה' לתת לנו את ארץ ישראל - על שתי הבטחות אלו נכרתה הברית.

שלושה יסודות - תורה, ברית ופסח

בתחילת פרשת וירא אנו פוגשים פעם נוספת את החיבור שבין מצוות המילה למצוות הפסח. ביום השלישי למילתו, בשעה שכאב המילה רב ביותר, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והביא חום גדול על העולם, כדי למנוע מאברהם את הטרחה שבהכנסת אורחים, על ידי שלא נמצאו עוברי אורח באותו היום. אלא שאברהם בהיותו אוהב חסד ורודף חסד, הצטער על כך שלא היו אורחים באים, וישב בפתח האוהל לראות אולי בכל זאת ימצאו שם עוברים ושבים. ולפי שראהו הקב"ה מצטער, שלח לו שלושה מלאכים בדמות אנשים. אברהם רץ לקראתם כדי להזמינם לביתו, למרות גילו וחליו, ולפי המדרש[5] אותו היום פסח היה, ובאותו היום נתבשרו כי בעוד שנה בדיוק יזכו לחבוק בן, "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן"[6], וכך כתב הרא"ם:

"משמע דהא דקאמר ליה לאברהם הקדוש ברוך הוא באותו יום עצמו 'למועד אשוב אליך' פסח היה, והוא הוא היום עצמו שאמר לו לאברהם ביום מילתו 'אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת' שהיה בפסח, שהרי בפסח נולד יצחק".

בי"ד בניסן ישנה סגולה מיוחדת. לא המציאות מייקרת את הזמן אלא הזמן מייקר את המציאות, ומייצר אירועים שמביאים לידי ביטוי את העוצמה שביום. בעשור לחודש התגלתה גבורתם של ישראל, כאשר משכו ולקחו את אלילי מצרים ללא מורא ופחד והביאו אותם לשחיטה, וכעבור ארבעים שנה בדיוק היתה העליה מן הירדן לקראת כיבוש ארץ ישראל מידי עמי כנען.  

מלבד המילה והפסח, דמותו של אברהם אבינו ספוגה בתורה. הגמרא במסכת סנהדרין^[7] אומרת, שהעולם הזה מורכב מששת אלפים שנה - אלפים שנות תוהו, אלפים שנות תורה ואלפים שנות משיח. מאדם הראשון עד לידתו של אברהם אבינו עברו אלף תשע מאות ארבעים ושמונה שנה, וכשאברהם אבינו הגיע לגיל חמישים ושתיים הושלמו אלפים שנות התוהו. מאז מתחיל אברהם להודיע את מציאות ה' בעולם, "'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - ...אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"^[8], מכאן מתחילות אלפים שנות תורה. ועל כך קשה: הלוא עדיין לא ניתנה תורה, קבלת התורה תהיה בעוד חמש מאות שנה, בשנת אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה, אם כן איזו מן תורה היתה אצל אברהם אבינו?

שאלה זו שואלים חז"ל^[9], ומשיבים:

"ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים^[10] של מים והיו נובעות תורה. ומנין שכן הוא? שנאמר: 'אף לילות יסרוני' וגו' (תהלים טז, ז).

רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר: 'מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב' (משלי יד, יד).

רבי יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם' וגו' (בראשית כו, ה)".

מחלוקת משולשת: לפי רשב"י נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, לפי רבי לוי מעצמו למד תורה, ולפי רבי יונתן שר הבירה, אפילו עירובי תבשילים ידע אברהם.

אברהם אבינו מפגיש אותנו עם שלושה יסודות - תורה, ברית מילה ופסח - וכל אלה מהווים הקדמה לנחלת ארץ ישראל.

אמונה, ארץ ישראל, מילה ושבת

כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל, עלינו להיות חמושים ביסודות הדת, וכך אומרים חז"ל[11] במדרש:

"'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך', רבי יודן אמר: ...אם מקבלים בניך אלקותי - אני אהיה להם לאלוק ולפטרון, ואם לאו - לא אהיה להם לאלוק ולפטרון.

אם נכנסין בניך לארץ - הן מקבלין אלקותי, ואם לאו - אינם מקבלים.

אם מקיימין בניך את המילה - הן נכנסים לארץ, ואם לאו - אין נכנסים לארץ.

אם מקבלים בניך את השבת - הם נכנסין לארץ, ואם לאו - אינם נכנסין".

אמונה, ארץ ישראל, ברית מילה ושבת, הם הבסיס להשראת שכינתו יתברך עלינו.

האם קיים קשר בין הדברים? מובן הדבר, שרק בארץ ישראל ניתן לקיים מצוות התלויות בארץ, ומובן שדווקא בה ניתן לבנות את בית המקדש, אבל מדוע האמונה בה' תלויה בארץ ישראל?

ועוד: מה הקשר בין מצוות ברית מילה ומצוות השבת לארץ ישראל?

ממשיך המדרש:

"רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי אבון בן רבי יוסי: כתיב, 'וזה הדבר אשר מל יהושע', דבר אמר להם יהושע ומלן. אמר להם: מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, 'ונתתי לך ולזרעך אחריך' וגו', על מנת 'ואתה את בריתי תשמור'".

הכניסה לארץ ישראל תלויה בשמירת הברית בין ישראל לבין אביהם שבשמים. כדי לשכון בארץ ישראל דרושה אמונה, "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה"[12], ומי שלא גר בארץ ישראל "דומה כמי שאין לו אלוק"[13].

הכל ענין אחד

אברהם אבינו הוא "עמודו של עולם". בתחילת הלכות עבודה זרה^[14] מגולל הרמב"ם את תולדות התפתחות האמונות והדעות, וזו לשונו:

"...ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה... עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוק אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים...".

אברהם אבינו הוא שורש האמונה, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"[15], ועל ידו מתחדשות גם מצוות המילה ומצוות ההליכה לארץ ישראל. יש כאן ענין אחד, מהלך אחד, ובכללו מצוות הפסח, שכן 'דם הפסח' ו'דם המילה' נתערבו זה בזה, כמבואר בחז"ל[16]:

"...נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפים מן הריח. היה אומר הקב"ה: אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין, שנאמר: 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח' וגו' (שמות יב, סג-מה). מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה  עובר ונוטל כל אחד ואחד, ומנשקו ומברכו, שנאמר: 'ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך'".

מצוות מילה - השער לגאולה

סיפור קצר מספרת לנו התורה בתחילת ספר שמות, כשגגה שהיתה בדרך מקרה, אולם זמנו וענינו מעידים, כי מקרה זה בא ללמד הרבה. משה רבנו לקח את אשתו ואת בניו, הרכיבם על החמור, ושב יחד אתם לארץ מצרים שממנה נס על נפשו לאחר שהרג איש מצרי שהיכה איש עברי, "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם"[17].

משה רבנו יצא למצרים עם בני ביתו בשליחות ראשונה מאלקי ישראל לגאול את עמו מעבדות לחרות, ובתוכם בנו שנולד זה עתה וטרם נימול, והנה: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"[18], על שהתרשל במקצת במצוות מילה. הרי לנו שה'ערלה' מעכבת את כל הקשור בהבטחת הברית בין ה' לישראל, ולעומתה ה'מילה' היא השער להבטחת הברית ולגאולתם של ישראל.

ברית המילה מבדילה בין ישראל לעמים

חז"ל^[19] מספרים, שכשאברהם אבינו הצטווה לעשות ברית מילה, הוא התלבט והלך להתייעץ עם חבריו, ענר אשכול וממרא. מצד אחד יש כאן ציווי אלקי מפורש, ומצד שני כל עניינו של אברהם זה לקרוא בשם ה' ולרומם את העולם. אם יעשה ברית כמצוות ה', הוא יתנתק מהעולם וכל המפעל האדיר שלו ילך לאבדון, אף אחד לא ישמע לו, אף אחד לא יהיה אתו, ושם שמים יתחלל ח"ו. כך הרהר אברהם בליבו, עד שבא ממרא ואמר לו להקשיב לציווי האלקי ולעשות ברית מילה. כך היה הרצון האלקי, שאברהם יתנתק מסביבת עובדי האלילים ויסלול דרך חדשה.

ברית המילה מעמידה אותנו על שורש האמונה ומבדילה בין ישראל לעמים. לעם ישראל יש תפקיד, להקים תרבות חדשה בעולם, תרבות של אמונה, אשר ביסודה עומדות מצוות המילה החוקקת בבשרנו חותם אות ברית קודש וקושרת בינינו ובין ריבונו של עולם, ויחד אתה מצוות הפסח, המורה על סילוק כל אמונה אחרת מלבד האמונה בה' אלקי ישראל, וזאת על ידי שחיטת אלהי מצרים ללא מורא ופחד.

דם פסח ודם מילה

המהר"ל מפראג^[20] מברר מה ייחודן של שתי מצוות אלו, ואלה דבריו:

"'דם פסח ודם מילה'. דווקא אלו שני דמים נתן הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל בהם, כי מתחילה היו ישראל עבדים לפרעה - ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה, שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות, כדתנן במסכת שבת (נח ע"א): אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם. וזהו שאנו אומרים 'ועל בריתך שחתמת בבשרינו' (בברכת המזון)".

ברית המילה היא "חותם באות ברית קודש"[21]. כשם שאדם מקפיד לציין שם על חפציו, כך ריבונו של עולם חוקק בנו סימן. עד עתה היינו עבדים לפרעה, וכעת יצאנו מעבדות פרעה ואנו מתחילים להיות עבדים של הקב"ה.

"ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא 'עבודה', דכתיב: 'מה העבודה הזאת לכם' (פסוק כו), ועוד נאמר: 'ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה' (שמות יג, ה)".

מלבד הסימן יש צורך במעשה שיביא לידי ביטוי את בעלותו של האדון החדש. אין להסתפק בכך שהעבד רשום בטאבו, עליו לגדור איזו פרצה שהתגלתה בגדר או לעדור מעט בגינת האדון. לכן מלבד הציווי על המילה מצווה הקב"ה על הפסח.

דם הפסח ודם המילה בונים באומה שתי קומות של קנין - קנין הגוף וקנין הנפש, תחילה אנו חותמים בבשרנו 'חותם אות ברית קודש' ובכך משעבדים את גופנו לקב"ה, ואחר כך נוטלים את הפסח ומקיימים בו את דבר ה', ובכך משעבדים גם את מחשבתנו לקב"ה.

מול את בני ישראל שנית

יהושע בן נון נצטווה למול את בני ישראל 'שנית', "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית"[22]. רש"י מביא לכך שני טעמים:

א. נאמר כאן 'שנית', להודיע שעתה זו פעם שניה שבה נקהלת העדה לשם קיום מצוות מילה בעם רב, קהל גדול יחד. ביציאת מצרים נימולו, וכעת, לקראת הכניסה לארץ ישראל, נימולו כל אותם שנולדו בתקופת המדבר.

בתקופת המדבר, אלו שנולדו במדבר לא נימולו כל זמן היותם במדבר עד שנכנסו לארץ, משני טעמים: משום חולשת הדרך, ומשום שלא נשבה להם רוח צפונית ולא היתה החמה שולטת[23], ואילו היו מלים לא היתה המילה מתרפאת יפה.

ב. מצוות המילה נחלקת לשני חלקים, עיקר המילה, וסוף המילה שהוא הפריעה, הפשלת הקרום שמתחת למילה תוך גילוי העטרה. הגמרא ביבמות[24] אומרת, שמצוות הפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו אלא ליהושע, ולכן נאמר "עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית", ללמד שיהושע השלים את מצוות המילה שהחלה בזמן יציאתם ממצרים.

לקראת הכניסה לארץ ישראל אנו מצווים להשלים את חותם הברית החקוק בבשרנו, שיהיה שלם בתכלית, כולל פריעה וללא ציצים המעכבים את המילה[25].

הרלב"ג[26] מבאר, שעל ידי מצוות המילה הסירו ישראל מעליהם את 'חרפת מצרים', "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם"[27]. במצרים יש עבודה זרה ופריצות של עריות, ועל ידי מצוות המילה קבעו ישראל בבשרם את הברית עם ה' אלקיהם תוך החלשת כח התאוה.

המפגש עם מלאך ה'

בשערי הכניסה לארץ ישראל נערכת בדיקה ביטחונית-רוחנית, הנוגעת לשלמות האמונה ושלמות חותם הברית של כל אחד מישראל, וכהמשך לזה בא המפגש עם מלאך ה', וכך נאמר:

"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן"[28].

הגמרא במגילה[29] מבארת, שהמלאך בא להוכיח את יהושע על כך שלקראת כיבוש יריחו היה לילה אחד שהיה בו ביטול תורה: 'עתה באתי', על ביטול תורה באתי! הלילה הוא לא זמן מלחמה, הייתם צריכים לשוב למחנה ולעסוק בתורה ולא לעמוד במקום המצור. אדמת ארץ ישראל היא אדמת קודש, ויש לנהוג בה במשנה זהירות ולהימנע מכל ביטול תורה.

לאחר שהסירו בני ישראל את ערלת בשרם וערלת ליבם, נצטווה יהושע להסיר את 'ערלת רגליו' ולחלוץ את מנעליו. בארץ ישראל אין חציצה בין שיעור הקומה הרוחני של האדם לבין כלי המעשה. הארץ קדושה, ומי שדר בה מתקדש בקדושתה.

בכל תקופת המדבר הנהגת בני ישראל היתה אלקית, "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה"[30], ולכן טענו המרגלים: "רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם"[31], אחרי המציאות הרוחנית המופלאה שליוותה אותנו במשך ארבעים שנות נדודינו במדבר כיצד אפשר להיכנס לארץ שמחייבת הפשלת שרוולים ועיסוק בעבודת אדמה?! זה מורכב, זה בלתי אפשרי!

והתשובה האלקית היא: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא".

בשערי ארץ ישראל, בני ישראל מסלקים את עורלת בשרם, שוחטים את אלהי מצרים ומתקדשים לפני ה'. וזהו נוסח ברכת הארץ שבברכת המזון: "נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה, טובה ורחבה, ברית ותורה... ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו, ועל חוקי רצונך שהודעתנו".

[1] בראשית יב, א.

[2] בראשית יז, א-יד.

[3] רש"י בראשית יז, ב.

[4] משכיל לדוד שם; שפתי חכמים שם אות ח; באר יצחק שם.

[5] ראה סדר עולם פרק ה.

[6] בראשית יח, יד.

[7] סנהדרין צז ע"א.

[8] בראשית רבה לט, יד.

[9] בראשית רבה צה, ג.

[10] במקום אחר במדרש (בראשית רבה סא, א) יש נוסח דומה: "זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה".

[11] בראשית רבה מו, ט.

[12] תהלים לז, ג.

[13] כתובות קי ע"ב.

[14] רמב"ם הלכות עבודה זרה א, ב-ג.

[15] בראשית טו, ו.

[16] שמות רבה יט, ה.

[17] שמות ד, כ.

[18] שמות ד, כד.

[19] בראשית רבה מב, ח.

[20] גור אריה שמות יב, ו.

[21] נוסח ברכת המילה.

[22] יהושע ה, ב.

[23] ומבואר שם בגמרא, שלא נשבה להם רוח צפונית בשנות המדבר משני טעמים: משום שלא היו ראויים לכך לאחר שחטאו בעגל, וכדי שלא יתפזרו ענני הכבוד שהיו מקיפים את ישראל במדבר.

[24] יבמות עא ע"ב-עב ע"א.

[25] ראה יבמות שם.

[26] רלב"ג יהושע ה, ט.

[27] יהושע ה, ט.

[28] יהושע ה, יג-טו.

[29] מגילה ג ע"א.

[30] דברים ח, ד.

[31] שיר השירים ה, ג.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.