ציווי לקיחת האבנים מהירדן

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה: וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם".

ביצוע הצו

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם: וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

מעבר העם בירדן

"וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם".

מעבר החלוץ לפני העם

"וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ: בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו".

חזרת מי הירדן למקומם

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן: וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר עֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן: וַיְהִי בעלות כַּעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו".

הקמת האבנים בגלגל

"וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ: וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם כָּל הַיָּמִים".

ממצב של 'גְּוִיָּה' למצב של 'עם'

בפתח הדברים נבקש לעמוד על שינוי קל בין פרקנו לפרק הקודם בנוגע לכינוי שניתן לישראל בשעה שעברו את הירדן. בפרק הקודם למדנו על נס קריעת מי הירדן, וכך נאמר: "וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה' בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן"[1]. ואילו בפרקנו נאמר: "וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם"[2].

פעם אחת עם ישראל מכונה 'הגוי' ופעם שניה עם ישראל מכונה 'העם'.

המילה 'גוי' רומזת ל'גְּוִיָּה', שהיא הופעת הגוף כמות שהוא לפני שנזרקה בו נשמה, כמאמר ה' לרבקה "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ"[3]. בעזרת ה' בהמשך נעמוד על שינוי זה, הרומז למעבר המשמעותי שעברו ישראל ממצב של 'גְּוִיָּה' למצב של 'עם', אך תחילה נקרא את הפסוקים.

שלושה מיני אבנים היו 

עם ישראל ניצב בפתח הכניסה לארץ ישראל, לאחר מעבר הירדן, ומצווה לקחת שניים עשר אנשים, נציג מכל שבט בישראל, וכל אחד מהם יקח אבן אחת על כתפו.

הגמרא בסוטה[4] אומרת:

"שלושה מיני אבנים היו: אחד שהקים משה בארץ מואב, שנאמר: 'בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר' וגו', ולהלן הוא אומר: 'וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת' וגו'...

ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, שנאמר: 'ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן'.

ואחד שהקים בגלגל, שנאמר: 'ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו' וגו'".

שלוש פעמים[5] הקימו ישראל אבנים:

א. באחד בשבט, כאשר חזר משה לבני ישראל על התורה ופירשה להם בשבעים לשון, הקים אבנים בארץ מואב.

ב. האבנים שהקים יהושע בתוך הירדן, ושם נשארו בקביעות לזיכרון לבני ישראל שעברו שם אבותיהם את הירדן.

ג. האבנים שהקים משה בגלגל. אבנים אלו הובאו אף הן מן הירדן, ומהן הקימו ישראל מזבח בהר גריזים והר עיבל וכתבו עליהן את כל התורה בשבעים לשון[6], ופירקו את המזבח והביאו את האבנים לגלגל, ושם נשארו בקביעות[7].

האבנים ששם יעקב מראשותיו

למעשה פגשנו את סוגיית האבנים כבר אצל יעקב אבינו, בצאתו לחרן, שם נאמר: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו"[8], וכתבו חז"ל[9] שלקח שתיים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק, ושם אותן מראשותיו, ונעשו כולן אבן אחת, ונרמז לו בזה שעתידים לעמוד ממנו שניים עשר שבטים שיתמזגו ויתאחדו כאחד.

מתורת חוץ לארץ לתורת ארץ ישראל

הציווי על לקיחת שתיים עשרה אבנים מן הירדן ביום שבו עברו את הירדן, נזכר כבר בספר דברים, וכך נאמר:

"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר  ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ... וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב"[10].

תיאור ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' בהקשר זה נראה משונה. מה ענין כתיבת התורה על האבנים לשבחה של ארץ ישראל?

נראה לומר, שמשה רבנו מבשר לעם בפסוקים אלה, כי המעבר מחוץ לארץ לארץ ישראל מחייב הבנה חדשה בתורה. עד עתה למדו ישראל מהי 'תורת חוץ לארץ' וכעת עומדת להתגלות תורה חדשה-ישנה - 'תורת ארץ ישראל'. לכן נאמר בפסוק הבא:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ"[11].

היום הזה, שבו עברו ישראל את הירדן, הוא כגמר מתן תורה, ובו זכו ישראל להיות ל'עם ה''.

העולה לארץ ישראל מקבל נשמה חדשה

רבי אברהם אזולאי, סבו של מרן החיד"א, כותב בספר "חסד לאברהם"[12] כי אדם העולה לארץ ישראל מקבל נשמה חדשה, כלל ישראלית, ששורשה בעולמות עליונים יותר, וזו לשונו:

"האדם, כשהוא בחוץ לארץ היתה לו נפש מעולם האוֹפנים, וכשזכה ונכנס לארץ בא לו נפש חדשה מעולם היצירה ומתלבש בתוך הנפש הישנה שהיתה לו, ובלילה הראשונה שישן בארץ יוצאות ב' הנפשות ועולות למעלה, ובחזרה אינה חוזרת אלא החדשה בלבד".

ונראה שזהו ההבדל בין מלאכי חוץ לארץ לבין מלאכי ארץ ישראל, וכפי שנאמר בבראשית[13] ביחס ליעקב אבינו שעה שיצא מארץ ישראל לחרן, "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה... וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ", וברש"י מבואר:

"מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

המעבר מארץ העמים לארץ ישראל דורש מעמד מיוחד של כריתת ברית על שמירת המצוות וכתיבת התורה כולה מחדש 'באר היטב'. וכבר אמר רבנו הרצי"ה[14], כי אין הארץ תלויה במצוות אלא המצוות הן התלויות בארץ. ארץ ישראל קדושה בקדושה עצמית גם בלי המצוות, ולכן זכתה לכינוי 'ארץ הקודש', 'ארעא קדישא'[15].

שלוש פעמים כנגד שלושה עיקרים

המהרש"א[16] מבאר למה רומזים שלוש הפעמים שבהן נצטווינו לקחת שתיים עשרה אבנים, וכה דבריו:

"יש לעיין בזה, מה טעם אבנים של משה שהקים, דאותן של יהושע בגלגל מפורש, 'כי ישאלון גו' אשר נכרתו מי הירדן גו' לזכרון לבני ישראל עד עולם', וכן שהניחם במי הירדן, קאמר מטעם זה 'ויהיו שם עד היום הזה'...

כתב 'בעל העקרים', באמונתנו שלושה הם העיקרים ויסודי האמונה, והם: תורה מן השמיים ומציאתו יתברך ברוך הוא המחדש עולמו, ושכר ועונש.

והאבן הוא רמז בכל מקום על היסוד ועיקר, כמו 'אבן פינה', 'משם רועה אבן' גו'. וקאמר ג' מיני אבנים, לרמוז על הג' יסודי האמונה:

אבנים של משה - לרמוז על יסוד התורה שנכתב עליהן מפי משה שהורידה משמים.

ובאותם שבגלגל, והן עצמן שבנו מהן מזבח בהר עיבל, אשר שם נאמרו הקללות והברכות שהם השכר והעונש בקיום התורה ובהעברת התורה שנכתבה עליהן.

ואותן שהקים בתוך הירדן - להורות על מציאותו ויכולתו לחדש עולם באות אשר נכרתו מי הירדן מפני ארון".

רבי יוסף אלבו ב"ספר העקרים"[17] מעמיד את עיקרי האמונה על שלוש - מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש - וכנגדן מכוונות שלוש הפעמים שבהן נצטוו ישראל לקחת שתיים עשרה אבנים, כדלהלן:

א. האבנים שהקים משה בארץ מואב רומזות לתורה שניתנה על ידי משה מן השמים.

ב. האבנים שהקים יהושע בתוך הירדן, לזיכרון נס קריעת הירדן, רומזות למציאות ה'.

ג. האבנים שהקים משה בגלגל, אשר מהן הקימו ישראל מזבח בהר גריזים והר עיבל ושם נאמרו הקללות והברכות, רומזות לשכר ועונש.

לשון זירוז מיד ולדורות

בפרקנו אנו פוגשים פעמים רבות לשון 'ציווי', "וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר", "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ", "כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ", "צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן: וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר", וכבר לימדנו רש"י[18] כי "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות", ללמדנו שהציווי הנזכר כאן איננו פרטי חד פעמי, אלא לדורות עולם. העבודה הרוחנית הנדרשת בעת המעבר מחוץ לארץ לארץ ישראל, היא עבודה מתמדת שלוקחת דורות על גבי דורות.

הנסים הרבים שנעשו באותו היום

הגמרא בסוטה[19] אומרת, שבאותו הלילה נעשו נסים רבים, וזו לשונה:

"בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז, שנאמר: 'את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם' וגו', ואומר: 'תפול עליהם אימתה ופחד... עד יעבר עמך ה''...

ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: 'באר היטב'; והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו, וקיפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל, שנאמר: 'והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון', יכול בכל מלון ומלון? תלמוד לומר: 'אשר תלינו בו הלילה', וכתיב: 'ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו' וגו'".

נסים רבים נעשו לישראל ביום שבו עברו את הירדן:

א. נבקעו מי הירדן ונעמדו כנד.

ב. באותו היום הגיעו להר גריזים והר עיבל, מרחק של יותר משישים קילו מטר.

ג. בכל הדרך הרחוקה שעברו לא היה להם שום מעכב, ומי מאומות העולם שהעז לנסות להפריע להם בדרכם, מיד התקלקלו מעיו והוציא רעי מרוב פחד.

ד. מלבד זאת, באותו היום הספיקו גם לברך ולקלל, על הר גריזים והר עיבל, ולבנות את המזבח ולהעלות עליו שלמים ועולות ולאכול ולשמוח.

למה הכל ביום אחד?

על דברי חז"ל אלו יש לשאול: מה באו ללמדנו ברשימת נסים זו? ואם יורשה לנו, נבקש להוסיף ולשאול: מה ראה הקב"ה לשדד את מערכת הטבע כדי שיספיקו ישראל למלא משימות רבות כל כך ביום אחד, ומה החשיבות בזה? מה היה קורה אם היו עושים זאת בשבוע או בחודש?!  

נראה לומר, שריכוז המאורעות ביום אחד הוא למעשה מעין ברק של הכרזה והצצה אל היעדים האלקים שאליהם צועדת האומה. ביום קריעת הירדן באה הארה מיוחדת של החזון והייעוד, מעין קריאת כיוון אלקית שנועדה לכוון ולהוביל, לטהר ולזקק את השאיפות והציפיות של האומה בצעדיה הראשונים על אדמת נחלתה, כדלהלן:

א. ביום זה אנו פוגשים את עיקרי האמונה, כמבואר במהרש"א.

ב. ביום זה אנו פוגשים השראת שכינה גדולה על נהר הירדן תוך שידוד מערכת הטבע למען ישראל.

ג. ביום זה אנו פוגשים בעוצמה רבה את השגחת ה' עלינו מפני כל אויב ומתנקם, באהבתו אותנו.

ד. באותו היום הספיקו ישראל להגיע למקום הברכה והקללה ולחדש את הברית בין ה' לישראל על קיום מצוות התורה.

ה. באותו היום הספיקו לכתוב את התורה כולה בשבעים לשון על שתיים עשרה האבנים.

ו. באותו היום הספיקו להעלות שלמים ועולות לפני ה', ולאכול ולשמוח מתוך תודה גדולה על כל הטובה שגמלם.

העובדה שהכל נעשה ביום אחד, מלמדת כי הכל מהלך אחד - כניסה לארץ ישראל, שכר ועונש, התפשטות התורה וכו' - הכל שייך לאותה המגמה. ולבסוף, הקמת המזבח בגלגל והעלאת השלמים והעולות רומזות, לעניות דעתי, להקמת בית ה'.

ביום אחד ניתן להיגאל

לפנינו מסע ארוך, איננו מחפשים "שלום עכשיו" או "משיח עכשיו", אלא עבודה מאומצת מתוך ציפיה גדולה ונכונות מתמדת להיות 'פועלים עם א-ל'. ציפיית ישועה, פירושה הבנה שבכל רגע ראוי לבוא משיח ומתוך כך עשיה מאומצת כדי להיות ראויים לכך כפרטים וכאומה[20]. אלפיים שנות משיח התחילו בתקופתם של רב ושמואל, כאשר ירדו לבבל, לפני כאלף ושמונה מאות שנה. בדרך היו אינקוויזיציות, שואות, משיחי שקר, ועוד. בכל הימים הללו ראוי ואפשר היה שיבוא משיח, אך הופעתו הממשית של המשיח תלויה במעשים. ביום שבו עברו ישראל את הירדן למדנו יסוד גדול וחשוב - עולם שלם יכול להיבנות ביום אחד!

אפשר לחדש את הברית, לבנות עולם של תורה, עולם של שכר ועונש ובנין המקדש - הכל ביום אחד, לא יפלא מה' דבר, אך כדי לזכות לכך צריך להיות ראויים, וכדי להיות ראויים עלינו להיכנס ל'תהליך'. אמנם נכנסנו לארץ ישראל, אך בזה לא תמה גאולתנו. זהו הצעד הראשון ועוד נכונו לנו שנים של כיבוש וחלוקה. לפנינו תקופת השופטים ותקופת המלכות, ויכול להיות שגם תהינה גלויות נוספות - גלות בית ראשון, וגלות בית שני. אך בל נבהל, כי כשנהיה ראויים, הכל יכול לשוב לתיקונו ביום אחד.

[1] יהושע ג, יז.

[2] יהושע ד, י-יא.

[3] בראשית כה, כג.

[4] סוטה לה ע"ב.

[5] בתוספות ד"ה שלושה מיני אבנים כתבו בשם הירושלמי, שנחלקו התנאים בדבר: יש אומרים כברייתא, שאבני המלון ואבני הר גריזים חד הן, ויש אומרים שארבעה מיני אבנים היו, ולפי זה אבני הר גריזים והר עיבל ואבני המלון אינן אותן אבנים.

[6] ראה סוטה לב ע"א.

[7] רש"י ד"ה בגלגל סוטה לה ע"ב.

[8] בראשית כח, יא.

[9] ראה פרקי דרבי אליעזר פרק לה.

[10] דברים כז, א-ח.

[11] דברים כז, ט.

[12] חסד לאברהם מעין שלישי, נהר יב.

[13] בראשית כח, י-יב.

[14] ראה שיחות הרצי"ה שמות עמ' 26.

[15] ראה כפתור ופרח פרק י.

[16] מהרש"א חידושי אגדות סוטה לה ע"ב.

[17] ספר העיקרים, הקדמה.

[18] רש"י ויקרא ו, ב.

[19] סוטה לו ע"א.

[20] ראה עולת ראיה ח"א עמ' רעט.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.