(א) וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה הגורל שהטילו כדי לקבוע את גבול נחלתו של שבט יהודה קבע את הגבולות הבאים,[1] לְמִשְׁפְּחֹתָם כל משפחה משבט יהודה קיבלה נחלה נפרדת ולא התערבבה עם שאר משפחות השבט,[2] אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בדרום, גבלה נחלת שבט יהודה בארץ אדום,[3] מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן החלק הדרומי של מדבר צין היה הגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה (מדבר צין נכלל בתוך תחום נחלת שבט יהודה)[4]:

(ב) לאחר שבפסוק הקודם התורה תיארה את הגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה באופן כללי, היא עוברת לפרט אותו בפירוט:[5] וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח הגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה התחיל מהקצה של ים המלח בנקודה הדרומית מזרחית,[6] מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה (הגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה עבר) מהקצה של ים המלח (שמשוך כמו לשון) שפונה לכיוון דרום[7]:

(ג) וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים במעלה עקרבים, גבול נחלת שבט יהודה התרחב לכיוון דרום, כך שגם מעלה עקרבים (שהיה דרומית מזרחית לקצה ים המלח) נכלל בתחום נחלת שבט יהודה,[8] וְעָבַר צִנָה ממעלה עקרבים, קו הגבול של נחלת שבט יהודה פנה לעבר צין ועבר שם,[9] וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ ומצין עלה קו הגבול והגיע לנקודה שהייתה מדרום לקדש ברנע (כך שגם קדש ברנע הייתה בתחום נחלת שבט יהודה),[10] וְעָבַר חֶצְרוֹן (מנקודת הגבול שהייתה דרומית לקדש ברנע) המשיך קו הגבול לכיוון מערב עד שהגיע לחצרון,[11] וְעָלָה אַדָּרָה ומחצרון המשיך קו הגבול לכיוון מערב והגיע למקום שנקרא "אדר",[12] וְנָסַב הַקַּרְקָעָה וקו הגבול סובב והקיף מקום שנקרא "קרקע" (אך איננו יודעים את כיוון ההקפה: אם קו הגבול הקיף את קרקע מצפון וקרקע לא הייתה בנחלת שבט יהודה, או שקו הגבול הקיף את קרקע מצד דרום וקרקע הייתה בנחלת שבט יהודה)[13]:

(ד) וְעָבַר עַצְמוֹנָה מקרקע, המשיך קו הגבול לכיוון מערב והגיע לעבר עצמונה, וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם מעצמונה עבר קו הגבול אל נחל מצרים, וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה סוף גבול נחלת יהודה בצד הדרומי מערבי היה הים התיכון (וכך יוצא שבגבול הדרומי, נחלת שבט יהודה הייתה לאורך כל רוחב ארץ ישראל),[14] זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב צלע זו היא סיכום הפסוק ומשמעותה: אני (הנביא) פירשתי לכם את הגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה[15]:

(ה) וּגְבוּל קֵדְמָה הגבול המזרחי של נחלת שבט יהודה היה:[16] יָם הַמֶּלַח עַד קְצֵה הַיַּרְדֵּן הנקודה הדרומית מזרחית הייתה ים המלח והגיע עד לקצה הדרומי של נהר הירדן – במקום שבו מתחיל נהר הירדן להישפך אל ים המלח,[17] וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה בצפון, גבול נחלת שבט יהודה היה כמפורט בפסוקים הבאים: מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן הנקודה הצפונית מזרחית של נחלת שבט יהודה הייתה הקצה הדרומי של נהר הירדן, משם עבר הגבול לכיוון מזרח[18]:

(ו) וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חָגְלָה מהקצה הדרומי של נהר הירדן, עבר קו הגבול לכיוון מזרח עד שהגיע לבית חגלה,[19] וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה מבית חגלה המשיך קו הגבול לכיוון מערב ועבר צפונית למקום שנקרא "בית הערבה", כך שבית הערבה נכללה בתחום נחלת שבט יהודה,[20] וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן מבית הערבה, עבר קו הגבול לכיוון צפון מערב, והגיע למקום שנקרא "אבן בהן",[21] בֶּן רְאוּבֵן אבן בהן היה שייך לאדם בשם בן ראובן[22]:

(ז) וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר מאבן בוהן עבר קו הגבול של נחלת שבט יהודה עד שהגיע לעמק עכור, ומשם עבר קו הגבול מערבית והגיע לדביר,[23] וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל מדביר עבר קו הגבול לכיוון מערב, עד שהגיע אל הגלגל. קו הגבול עבר צפונית לגלגל, כך שהגלגל היה חלק מנחלת שבט יהודה[24] (אין הכוונה לאותו מקום שנקרא גלגל ששם היה המשכן, ודווקא משום כך הנביא פירט סימנים מזהים כדי שיהיה אפשר לזהות את המקום הנוסף שנקרא גלגל, שהיה בנחלת שבט יהודה),[25] אֲשֶׁר נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים הגלגל שהיה בנחלת שבט יהודה היה מול מקום שנקרא מעלה אדומים,[26] אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל מעלה אדומים הייתה בנקודה דרומית לנחל. קו הגבול עבר בין מעלה אדומים לבין הנחל, כך שהנחל עצמו לא היה בנחלת שבט יהודה,[27] וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ ממעלה אדומים המשיך קו הגבול לכיוון מערב עד שהגיע אל מעיינות שהיו סמוכות ליישוב שנקרא "עין שמש",[28] וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל עֵין רֹגֵל הקצה הכי צפוני של הגבול היה מקום שנקרא "עין כובס". ממקום זה והלאה, היה הגבול יורד כלפי דרום, וכך הייתה הנחלה של שבט יהודה בסוף צד מערב, צר יותר מאשר הנחלה שהייתה עד לעין כובס[29]:

(ח) וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם מעין רוגל, עבר קו הגבול לכיוון דרום מערב עד שהגיע למקום שנקרא גי בן הנם (שהיה ליד ירושלים מצד דרום),[30] אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם גי בן הנם נמצא ליד מורד הר תלול שיורד לצד דרום והיה שייך ליבוסי. הכוונה למורדות העיר ירושלים,[31] וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר מגי בן הנם, עבר קו הגבול אל ראש ההר שעליו נמצא חלק מהעיר ירושלים שנפל בנחלתו של שבט יהודה,[32] אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה ההר מירושלים שנפל בחלקו של שבט יהודה נמצא מערבית לגי הנם,[33] אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה ההר היה גם בקצה הצפוני של עמק רפאים, כך שעמק רפאים עצמו היה חלק מנחלת שבט יהודה[34]:

(ט) וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ מראש הר ירושלים, הסתובב קו הגבול של נחלת שבט יהודה והגיע אל מעין שנקרא "מי נפתוח",[35] וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן מהמעיין יצא קו הגבול של נחלת שבט יהודה אל הערים הנמצאות בהר עפרון, באופן שהערים שבהר עפרון היו חלק מנחלת שבט יהודה,[36] וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה מהרי עפרון סובב קו הגבול של נחלת שבט יהודה צפונה אל מקום שנקרא "בעל",[37] הִיא קִרְיַת יְעָרִים בעל נקראת גם בשם נוסף – קריית יערים.[38] הסיבה שהנביא טרח לציין שבעלה היא קרית יערים היא שהייתה עיר נוספת שנקראה בשם "בעל", וכך הבדיל הנביא ביניהם.[39] בפסוק זה תיאר הנביא מובלעת שהייתה צפונית לרוב קו הגבול המזרחי – מערבי של נחלת שבט יהודה. ערי הר עפרון ובעל היו האזורים הצפוניים ביותר של נחלת שבט יהודה, והן היו מעין מובלעת בתוך נחלת שבט בנימין[40]:

(י) עתה חוזר הנביא לתאר את קו הגבול של נחלת שבט יהודה שעבר ממזרח למערב:[41] וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר מבעל, קו הגבול של נחלת שבט יהודה הסתובב מערבה, עד שהגיע אל הר שעיר.[42] אין מדובר כאן על הר שעיר שבארץ אדום, אלא על הר באזור של קרית יערים,[43] וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה מהר שעיר עבר קו הגבול של נחלת שבט יהודה צפונית למורדות הר יערים (כך שהר יערים נכלל בגבול נחלת שבט יהודה),[44] הִיא כְסָלוֹן הר יערים נקרא גם כסלון,[45] וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ מהר יערים ירד קו הגבול של נחלת שבט יהודה אל בית שמש,[46] וְעָבַר תִּמְנָה ומבית שמש עבר קו הגבול למקום שנקרא תמנה[47]:

(יא) וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה מתמנה עבר קו הגבול צפונית למורדות הר שנקרא עקרון,[48] וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה מעקרון, קו הגבול הסתובב והגיע למקום שנקרא שכרון,[49] וְעָבַר הַר הַבַּעֲלָה משכרון, קו הגבול עבר להר שנקרא "הר הבעלה", וְיָצָא יַבְנְאֵל ומהר הבעלה יצא קו הגבול ליבנאל, וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה סוף גבול נחלת שבט יהודה היה הים התיכון[50]:

(יב) וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל גבול נחלת שבט יהודה מצד מערב היה הים התיכון,[51] וּגְבוּל גם האיים שנמצאים בים התיכון היו שייכים לנחלת שבט יהודה,[52] זֶה גְּבוּל בְּנֵי יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם זהו תחום נחלת שבט יהודה שמכיל בתוכו את נחלות כל משפחות שבט יהודה[53]:

(יג) וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה יהושע נתן לכלב בן יפונה נחלה בתוך נחלת שבט יהודה,[54] אֶל פִּי יְקֹוָק לִיהוֹשֻׁעַ (יהושע נתן לכלב את הנחלה) על פי ה' שאמר ליהושע לעשות כן, ולא על דעת עצמו,[55] אֶת קִרְיַת אַרְבַּע יהושע נתן לכלב את קריית ארבע, אֲבִי הָעֲנָק ארבע היה הגדול שבענקים, מבין כל הענקים שהיו בארץ – היה ענק הגדול שבהם,[56] הִיא חֶבְרוֹן קריית ארבע היא העיר חברון:

(יד) וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק כלב גירש מחברון את שלשת בניו של הענק שנקרא ארבע:[57] אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק (כלב גרש מחברון) את ששי, את אחימן ואת תלמי שהיו שלשת בניו של ארבע הענק[58]:

(טו) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר מחברון, עלה כלב לעיר שנקראת דביר,[59] וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר לעיר דביר היה שם קדום יותר ובשם זה נקראה לפני שנקראה בשם "דביר". שם זה היה "קרית ספר"[60]:

(טז) וַיֹּאמֶר כָּלֵב כלב הודיע ברבים: אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ מי שיכה את תושבי קריית ספר ויכבוש את העיר,[61] וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה (מי שיכה את תושבי קריית ספר ויכבוש את העיר) אתן לו את עכסה ביתי לאישה[62]:

(יז) וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז עתניאל בן קנז כבש את קרית ספר,[63] אֲחִי כָלֵב עתניאל היה אח של כלב מאמו – אימא של כלב הייתה גם אימא של עתניאל,[64] וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה כלב נתן לעתניאל את עכסה בתו לאישה[65]:

(יח) וַיְהִי בְּבוֹאָהּ כאשר עכסה נכנסה לביתו של עתניאל (לאחר שהתחתנה איתו),[66] וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה (כאשר עכסה נכנסה לביתו של עתניאל) עכסה פיתתה את עתניאל שייתן לה רשות לבקש מאביה, מכלב, שדה,[67] וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר כאשר עכסה הגיעה לאביה, היא הפילה עצמה בכוונה מעל החמור עליה היא רכבה,[68] וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב כלב שאל את עכסה: מַה לָּךְ (כלב שאל את עכסה) מה חסר לך שאת רוצה לבקש ממני[69]:

(יט) וַתֹּאמֶר עכסה אמרה לכלב: תְּנָה לִּי בְרָכָה תן לי מתנה,[70] כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי (תן לי מתנה) כיוון שנתת לי חלקת שדה מנוגבת ממים, נתת לי חלקת שדה יבשה שאין בה מים,[71] וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם תן לי בבקשה מעינות מים, תן לי שדה שיש בה מים,[72] וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת כלב נתן לעכסה שדה שהיו בה שתי מעיינות: מעיין שנבע מעל ההר יחד עם מעיין שנבע מתחת להר[73]:

(כ) זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה קווי הגבול שנכתבו לעיל תוחמים את נחלת שבט יהודה,[74] לְמִשְׁפְּחֹתָם כל משפחה משבט יהודה קיבלה את נחלתה במקום מוגדר[75]:

(כא) וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אלה הם הערים שהיו בקצה נחלת שבט יהודה.[76] הכתוב אינו מונה את כל הערים שהיו בנחלת שבט יהודה, אלא רק הערים שהיו על גבול נחלתם,[77] אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה הערים המנויות בפסוקים הבאים נמצאות על הגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה והן נמצאות על גבול ארץ אדום,[78] קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר:

(כב) וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה:

(כג) וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן:

(כד) זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת:

(כה) וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר[79]:

(כו) אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָה:

(כז) וַחֲצַר גַּדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט:

(כח) וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה:

(כט) בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם:

(ל) וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחָרְמָה:

(לא) וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה:

(לב) וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן כָּל עָרִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע בסך הכל, מכל שלושים ושמונה הערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה ונמנו בפסוקים, נטל שבט יהודה עשרים ותשע ערים, ואת תשע הערים הנוספות נטל שבט שמעון לנחלה,[80] וְחַצְרֵיהֶן וכן נחל שבט יהודה ערים שאינן מוקפות חומה בנוסף לערים שנמנו[81]:

(לג) בַּשְּׁפֵלָה הערים שהיו כלולות בנחלת שבט יהודה בשפלה, בעמקים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה:[82] אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה:

(לד) וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם:

(לה) יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה:

(לו) וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם (שם נוסף לעיר גדרה, ובפסוק זה נמנו שלש ערים בלבד),[83] עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה בעמקים באזור זה ארבע עשרה ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(לז) הנביא ממשיך במניין הערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה בעמק, אך באזור אחר:[84] צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד:

(לח) וְדִלְעָן וְהַמִּצְפֶּה וְיָקְתְאֵל:

(לט) לָכִישׁ וּבָצְקַת וְעֶגְלוֹן:

(מ) וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִישׁ:

(מא) וּגְדֵרוֹת בֵּית דָּגוֹן[85] וְנַעֲמָה וּמַקֵּדָה עָרִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה בעמקים באזור זה שש עשרה ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(מב) הנביא ממשיך במניין הערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה בעמק, אך באזור אחר:[86] לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן:

(מג) וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִיב:

(מד) וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה בעמקים באזור זה תשע ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(מה) הנביא ממשיך במניין הערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה בעמק, אך באזור אחר:[87] עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ העיר עקרון והכפרים הסמוכים לה. העיר עקרון הייתה עיר גדולה שסביבה היו כפרים, והכתוב אומר שגם העיר וגם הכפרים היו בנחלת שבט יהודה,[88] וַחֲצֵרֶיהָ גם הערים הסמוכות לעקרון שלא היו מוקפות חומה היו בתחום נחלת שבט יהודה[89]:

(מו) מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה מהעיר עקרון לכיוון מערב, היו הערים הבאות בתחום נחלת שבט יהודה:[90] כֹּל אֲשֶׁר עַל יַד אַשְׁדּוֹד כל הערים שהיו ליד אשדוד (היו שייכות לנחלת שבט יהודה),[91] וְחַצְרֵיהֶן וכן הערים הסמוכות לאשדוד שלא היו מוקפות חומה היו חלק מנחלת שבט יהודה:

(מז) אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ הכפרים הסמוכים לאשדוד והערים שאינן מוקפות חומה הסמוכות לאשדוד (היו גם הן בתחום נחלת שבט יהודה),[92] עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ העיר עזה והכפרים שהיו סמוכות לה והערים שלא היו מוקפות חומה והיו סמוכות לעזה, עַד נַחַל מִצְרָיִם נחלת שבט יהודה הגיעה בגבולה הדרומי עד לנחל מצרים,[93] וְהַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל הים התיכון והאיים שבתוכה היוו את גבול נחלת שבט יהודה במערב[94]:

(מח) וּבָהָר הערים שהיו בנחלת שבט יהודה בהרים, שהיוו גם הם את נחלת שבט יהודה:[95] שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה:

(מט) וְדַנָּה וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר קרית סנה היא העיר דביר (שנקראה גם בשם קרית ספר כפי שראינו בפסוק טו'):

(נ) וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים:

(נא) וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה בהרים באזור זה אחת עשרה ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(נב) הנביא ממשיך במניין הערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה בהר, אך באזור אחר:[96] אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן:

(נג) וְיָנוּם וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה:

(נד) וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן קרית ארבע היא העיר חברון, וְצִיעֹר וכן העיר ציעור (הייתה בגבול נחלת שבט יהודה בהר), עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה בהרים באזור זה תשע ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(נה) מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף[97] וְיוּטָּה:

(נו) וְיִזְרְעֶאל וְיָקְדְעָם וְזָנוֹחַ:

(נז) הַקַּיִן גִּבְעָה וְתִמְנָה עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה בהרים באזור זה עשר ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(נח) הנביא ממשיך במניין הערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה בהר, אך באזור אחר:[98] חַלְחוּל בֵּית צוּר וּגְדוֹר: (נט) וּמַעֲרָת וּבֵית עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו עשר ערים על גבול נחלת שבט יהודה בהרים שבאזור הזה, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(ס) הנביא ממשיך במניין הערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה בהר, אך באזור אחר:[99] קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָרַבָּה עָרִים שְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה בהרים באזור זה שתי ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(סא) בַּמִּדְבָּר הערים שהיוו את הגבול של נחלת שבט יהודה במדבר היו הערים הבאות:[100] בֵּית הָעֲרָבָה מִדִּין וּסְכָכָה:

(סב) וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן סך הכל היו על גבול נחלת שבט יהודה במדבר שש ערים, וזאת מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה:

(סג) וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם שבט יהודה לא הצליח לגרש או להרוג את העם היבוסי שישבו בעיר ירושלים (חלק מהעיר ירושלים הייתה בנחלת שבט יהודה),[101] וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם העם היבוסי ישב בירושלים יחד עם שבט יהודה,[102] עַד הַיּוֹם הַזֶּה (העם היבוסי ישב בירושלים יחד עם שבט יהודה) גם בזמן כתיבת ספר יהושע, שנכתב זמן רב לאחר ניסיון הכיבוש של שבט יהודה[103]:

[1] תרגום. מעם לועז: הטעם שהכתוב ציין את הגבולות של כל אחד מהזבטים הוא שלא יבואו לידי מחלוקת כך שכל אחד יידע את גבול נחלתו. טעם נוסף הוא כדי להראות את גבולות ארץ ישראל.

[2] מצודות. עיין פרק יג' פסוק טו' שם הסביר מצודות שהכוונה היא שהגדירו לכל משפחה את נחלתה ולא נתנו למשפחות להתחלק לבד.

[3] מצודות. מהר"י קרא: הנביא מונה את העיירות שהיו על גבול נחלת שבט יהודה, ואותן עיירות חצצו בין נחלת שבט יהודה לבין ארץ אדום. הגר"א: חולק על רש"י בפירושו לחומש שארץ מואב היה צפונית יותר לארץ אדום: א. לדבריו יותא שמדבר צין היה צפונית לארץ אדום ומשמע מהפסוקים שמשה שלח שליחים ממדבר צין לארץ אדום – אם כן מדבר צין חייבת להיות דרומית לארץ אדום. ב. מהר ההר נסעו בני ישראל להקיף את ארץ אדום ואילו לפירוש רש"י הר ההר היה אחרי ארץ אדום, שהרי הר ההר הייתה צפונית למדבר צין. ג. רש"י עצמו כתב שאהרון מת בהר ההר משום שבני ישראל התקרבו לארץ אדום. לכן צריך לומר שמדבר צין היא הנקודה הדרומית, צפונית לה קדש, צפונית לה הר ההר וצפונית לה הגבול הצפוני של ארץ אדום. ארץ מואב הקיפה את ארץ אדום מצד מזרח ומצד צפון. בני ישראל הקיפו את ארץ אדום ועברו דרך צלמונה ופונון. אובות היה בסוף גבול אדום וכשבני ישראל הגיעו לשם ולא היו יכולים לעבור דרך ארץ מואב (שהתחיל בעיי העברים), הם נסעו לנחל זרד שנמצא על הגבול שבין ארץ אדום לארץ מואב והוא מקביל לגבול הדרומי של ארץ ישראל. שם נוסף לנחל זרד הוא והב משום שמשם התחילו בני ישראל לרשת את עבר הירדן המזרחי (והב מלשון מתנה), והיו יכולים לעשות זאת משום שהייתה רצועה שיצאה מגבול האמורי לתוך גבול מואב והגיעה לנחל זרד.

[4] דעת מקרא.

[5] דעת מקרא.

[6] מצודות.

[7] מצודות.

[8] מצודות. מלבי"ם: בספר במדבר כתוב שהגבול נסב מנגב למעלה עקרבים, כיוון ששם מדובר על הפינה. כאן מדובר על נקדת היציאה של קו הגבול, ולכן השתמש הנביא בלשון "ויצא".

[9] מצודות.

[10] מצודות. רש"י: כל מקום שבו הגבול עולה לכיוון ירושלים, כותב הנביא עליו (על הגבול) שהוא עולה, וכל מקום שכיוון קו הגבול הוא לכיוון הפוך מהכיוון לירושלים, נקרא שהוא יורד, ומכאן למדנו שירושלים הייתה גבוהה מכל הארצות. הגר"א: מסביר את כללי הלשון הנקוטים בפרקנו (ובכך חולק על רוב הפרשנים). כל מקום שנאמר "ויצא", פירושו שהגבול יוצא מהמישור לכיוון שיפוע. לאחר שהשיפוע הסתיים, הגבול יצא אל המישור, ומכאן שהגבול התרחב באותו כיוון. כאשר נאמר "ועבר", הכוונה היא שהגבול עבר באמצע העיר. כאשר נאמר "ונסב", הכוונה היא שקו הגבול היה מקיף רק את אותו מקום. כל מקום שנאמר "ותאר", הכוונה היא שקו הגבול הלך במישור ולא סטה ימינה או שמאלה. כל מקום שנאמר "ועלה" ,הכוונה היא שעלה למקום גבוה בהר. כל מקום שנאמר "וירד", הכוונה היא שהגבול ירד לעבר העמק או השפלה.

[11] תרגום + רש"י.

[12] תרגום. מלבי"ם: הנביא כאן הסתמך על הנאמר בפרשת מסעי, שם משמע שקו הגבול לא היה ישר עד שהוא הגיע להר אדר.

[13] מהר"י קרא. מלבי"ם: בכל מקום שכתוב "ונסב", פירושו שקו הגבול עלה והקיף את המקום משני כיוונים כמו האות ד'. כאשר כתוב "ותאר", הכוונה היא שקו הגבול הקיף את המקום משלש כיוונים, כך שהוא עלה, פנה ולאחר מכן חזר וירד.

[14] מצודות.

[15] מהר"י קרא. רד"ק: ייתכן שהכוונה היא שהגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה הוא אותו הגבול של ארץ ישראל. לכן גם כתוב "לכם" כשהכוונה היא לכל ישראל, ולא "להם" אז הכוונה הייתה לשבט יהודה.

[16] תרגום.

[17] מצודות. כמו"כ כתב שייתכן שמהירדן זרמו המים לכיוון מערב ונשפכו לים התיכון וכך פירש את הפסוקים בספר בראשית המתארים את בחירתו של לוט בכיכר הירדן כמקום מושבו.

[18] מצודות.

[19] מצודות. מלבי"ם: חגלה לא הייתה בתחום נחלת שבט יהודה, אלא בתחום נחלת שבט בנימין.

[20] מצודות וכתב שגם בנחלת שבט בנימין היה מקום שנקרא בשם "בית הערבה" אלא שלאחד מהם היה שם לוואי שלא הוזכר במקרא. כמו"כ כתב ככלל שבכל מקום שבו יש שני מקומות עם אותו השם, הכוונה היא לשני מקומות שלאחד מהם היה שם לוואי, אלא ששם הלוואי לא הוזכר במקרא.

[21] רש"י.

[22] רד"ק וכתב שנקרא "אבן בוהן" משום שהייתה שם אבן גדולה.

[23] מצודות. הגר"א: צריך לומר שעמק עכור עבר לכל אורך ארץ בנימין עד שהגיע לארץ יהודה, שהרי כאשר סקלו את עכן היו בני ישראל צפונית ליריחו שהייתה בצפון נחלת שבט בנימין.

[24] מצודות.

[25] דעת מקרא. מלבי"ם: אין הכוונה לגלגל, אלא לגליל.

[26] מצודות.

[27] מצודות.

[28] מצודות + דעת מקרא.

[29] מצודות.

[30] מצודות.

[31] דעת מקרא. רלב"ג: מכאן לכאורה מוכח שירושלים לא התחלקה לשבטים (כנראה משום שלא מוזכר שהיה לשבט יהודה חלק בה וממילא לא ניתן לומר שהיא התחלקה גם ליהודה). אולם, ישנם פסוקים מהם עולה שירושלים כן התחלקה לשבטים, שהרי כתוב ששבט יהודה לא היו יכולים לרשת את ירושלים, ודבר זה לא נאמר על שאר השבטים שנמנעו מכיבוש ירושלים, ומכאן שירושלים שייכת לשבט יהודה. מצד שלישי, יוצא לכאורה שישנם פסוקים מהם עולה שירושלים הייתה בנחלת שבט בנימין. אומר רלב"ג, שהסתירות העולות לכאורה מהפסוקים השונים, הן הגורמות למחלוקת בחז"ל בעניין השאלה האם ירושלים התחלקה לשבטים.

כמו"כ שאל רלב"ג על עצם העניין ששבט יהודה נתנו חלק מעריהם לשבט שמעון לנחלה – הרי בגורל יצא שערים אלה שייכות לשבט יהודה, ואם כן כיצד ייתכן הדבר שהם נתנו מעריהם לשבט שמעון? התשובה היא שבערים שנמנו כערים של שבט יהודה, נמנו ערים רבות ששבט יהודה לא כבש, והן נמנו כחלק מנחלת יהודה משום שהן היו בתוך גבולות נחלת שבט יהודה. שבט יהודה העביר חלק מהערים האלה לשבט שמעון.

[32] דעת מקרא.

[33] מצודות.

[34] מצודות. רד"ק: עמק רפאים נקרא כך משום שהיו שם הגיבורים הענקים.

[35] מצודות.

[36] מצודות.

[37] תרגום + רש"י.

[38] תרגום.

[39] מלבי"ם.

[40] רש"י. מלבי"ם: המביא מתאר כאן מיקום של ים שהיה דרומית מזרחית לבעל.

[41] רש"י.

[42] מצודות.

[43] דעת מקרא. הגר"א: הר שעיר נקרא כך משום שגדלו בו הרבה קנים שנראו עליו כמו שערות שגדלות על האדם.

[44] דעת מקרא.

[45] תרגום.

[46] תרגום. דעת מקרא: זוהי אותה עיר שנקראת בית שמש שנמצאת בגבול נחלת שבט דן, אלא שעיקר העיר הייתה בנחלת שבט דן ותחומה הייתה בנחלת שבט יהודה. מלבי"ם: יש מספר ערים שנקראות בית שמש, זו הייתה בנחלת שבט יהודה אך הייתה עיר שנקראה בית שמש בנחלת שבט יששכר ועיר נוספת שנקראה בשם זה בנחלת שבט נפתלי.

[47] תרגום.

[48] דעת מקרא.

[49] תרגום.

[50] מצודות.

[51] מצודות.

[52] מצודות. רד"ק: פירוש המילה גבול בפסוק זה שגבול הים התיכון הוא גבול נחלת שבט יהודה.

[53] מצודות.

[54] תרגום.

[55] מצודות. לפירושו, אין הבדל בין צורת ההופעה "על פי ה'" לצורת ההופעה "אל פי ה'". מלבי"ם: צורת ההופעה "אל פי ה' היא צורת הופעה ייחודית ומשמעותה שהציווי לא היה ליהושע, אלא הוא היה ציווי מוקדם יותר שנאמר למשה. זוהי הסיבה שהופעה זו מופיעה רק בשלשה מקומות: כאן, בציווי על ערי הלויים ובציווי על בנות צלפחד. בכל המקרים מדובר על ציווי שנאמר כבר למשה. אולם, בכל פעם שיש ציווי חדש, הכתוב נוקט בצורה "על פי ה'".

[56] מצודות.

[57] תרגום. בדבר מתי נכבשה העיר חברון נחלקו המפרשים. רש"י כאן כתב שכלב כבש את חברון לאחר מיתת יהושע וכן כתב רלב"ג בפירושו לספר שופטים, פרק א' פסוק י'. בפרק יד' פסוק ז' בהערות הבאנו חישובים שונים של הפרשנים, ובפרק י' פסוקים לו' – לז' הבאנו את דבריו של המלבי"ם, ונכתוב כאן שוב את דברינו בשמו: בפרק יד' מסופר שכלב הוא שכבש את חברון ולכאורה הדבר סותר את הכתוב פה שיהושע כבש את חברון. המלבי"ם כותב שתי תשובות בדבר: א. יהושע כבש את עיקר העיר וכלב כבש את החלק שמסביב לעיר. ב. סיפור כיבוש העיר כאן הוא אותו סיפור של כיבוש העיר המופיע בפרק יד'. אולם, נכון הדבר שכלב בן יפונה הוא שכבש את העיר, אולם הכיבוש נקרא על שמו של יהושע משום שהוא הנהיג את עם ישראל בכיבוש העיר. בשני ההסברים סובר המלבי"ם שהעיר חברון נכבשה בחייו של יהושע. בשני אופנים אלה יש להסביר גם את כיבוש דביר, שהרי כאן כתוב שיהושע הוא שכבש את העיר ובתחילת ספר שופטים כתוב שעתניאל בן קנז כבש את דביר. רלב"ג בפירושו לספר שופטים, פרק א' פסוק יא' כתב שהעיר דביר המוזכרת כאן היא עיר שונה מהעיר דביר שכבש יהושע.

[58] מעם לועז: בהתחלה קרא הכתוב לענקים "בני הענק" ולאחר מכן קרא להם "ילידי הענק", כדי ללמדנו שכלב הוריש אותם כאילו היו ילידי ענק. כמו"כ כתב שהסיבה שסדר שמות בני הענק שונה היה שבהתחלה מונה אותם לפי גבורתם ולאחר מכן לפי סדר לידתם, או ששינוי הסדר בא ללמדנו שכולם היו שוויןם בגבורה.

[59] תרגום.

[60] תרגום. רד"ק בשם חז"ל: דביר בלשון פרסי משמעו ספר. רש"י בשם חז"ל: מדובר על ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה. מעם לועז: לקרית ספר הייתה סגולה שמי שלמד בה תורה, הגיע לדרגות לימוד גבוהות.

[61] תרגום.

[62] תרגום. מעם לועז: עכסה נקראה בשם זה משום שכל מי שהיה רואה אותה היה כועס על אשתו שאינה יפה כמותה או על שמעשיה אינם טובים כמותה. כמו כן כתב שמי שילכוד את קרית ספר יהיה תלמיד חכם ולכן כלב לא חשש שייצא שהוא יצטרך להשיא את ביתו לאדם שאינו ראוי.

[63] תרגום.

[64] רש"י. רד"ק הוסיף שיש עוד שתי אפשרויות נוספות לפרש: א. ליפונה היו שתי שמות, יפונה וקנז. ב. קנז היה ראש משפחתו של כלב ויפונה היה אביו. בסוף דבריו כתב שקשה לומר שהכתוב ייחס את עתניאל לאימו ולא לאביו.

[65] תרגום.

[66] מצודות.

[67] מצודות.

[68] מצודות. בפירושו לספר שופטים, פרק א' פסוק יד', כתב שעכסה הפילה עצמה לכבודו של כלב. תרגום: הכוונה שעכסה הטתה את עצמה ליפול לכיוון רגליו של כלב. מהר"י קרא: עכסה פיתתה את עתניאל שהוא יהיה זה שיבקש את השדה, ובשעת החתונה הטתה עכסה ולחשה את בקשתה באזניו של עתניאל. כלב ראה זאת וכעס משום שהיה רע בעיניו שביתו לוחשת באזנו של עתניאל עוד לפני החופה. רד"ק: עכסה רצתה שעתניאל יבקש את השדה, אך עתניאל סירב ולכן היא עצמה ביקשה. רלב"ג בספר שופטים, פרק א' פסוק יד' כתב שעכסה אמרה לעתניאל לבקש מאביה שדה, ולאחר מכן, בשעה שקיבל את השדה, ביקשה מאביה גם מעיינות. מעם לועז: עתניאל לא רצה לבקש מתנה מכלב משום ששונא מתנות יחיה, אך עכסה אמרה שאין רע בבקשה כזו משום שכך היה מנהגם לתת לזוג שהתחתן. עתניאל עדיין לא הסכים לכך ולכן הכתוב משתמש בלשון "ותסיתהו", כדי לומר שהדבר היה אצל עתניאל בגדר של עבריה. בעניין הנפילה מהחמור כתב שהדבר היה משום צער על הבקשה או משום שהיא רצתה להראות לאביה כמה היא מצטערת על חוסר השדה או משום שהיא רצתה לנשק את רגליו.

[69] מצודות.

[70] מצודות. תרגום: נחלה. רש"י: פרנסה. רד"ק: ברכה – תוספת טובה על מה שכבר נתן לה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לבריכה של מים. בעניין "ארץ הנגב" פירש רש"י בשני פירושים. עפ"י הפשט הביא את תרגום יונתן שהכוונה היא לארץ יבשה. בפירוש עפ"י חז"ל כתב שהכוונה היא לבית שמנוגב מכל טוב ואין בו אלא תורה.

[71] מצודות.

[72] מצודות. רש"י: כאן כתב שהכוונה בגולות הינו מעיינות ובספר שופטים פרק א' פסוק טו' כתב שהכוונה היא שעכסה ביקשה שדה בית הבעל, שדה שהשקייתה מבוססת על מי גשמים.

[73] מצודות. רד"ק התלבט אם פירוש "גלות" הוא מעיינות או בריכות. מהר"י קרא: בכל חלק ארץ שכלב נתן לעכסה, בין אם היה זה בבקעה או בהר, היו מעיינות מים.

[74] תרגום.

[75] מצודות.

[76] מצודות.

[77] רש"י.

[78] מצודות.

[79] מצודות: אין זה חצור ששרף יהושע, ואין זה חצור שמוזכרת בתחילת הפסוק (כך שבפסוק יש ארבע ערים) ואין זה חצור המוזכר בפסוק כג'.

[80] מצודות. הערים שלקח שבט שמעון: באר שבע, מולדה, חצר שועל, עצם, אלתולד, חרמה, צקלג, עין ורמון. רד"ק: בתחילה נטל שבט שמעון את העיר צקלג, לאחר מכן כבשו את העיר בני אדום, ולאחר שדוד לקח מהם את צקלג, היא שמשה את מלכי יהודה מאותו יום והלאה. מלבי"ם: לא ניתן לומר ששבט שמעון לקח תשעה ערים: א. גם לפי שיטת הפרשנים האומרים ששבט שמעון לקח תשעה ערים, הדבר ייתכן רק אם חצור וכל הכתובים שם בפסוק הן ארבע ערים שונות. ב. לשון הפסוק קשה משום שכאשר כתב שחצרון היא חצור, הכתוב כבר מנה את חצור. אלא אומר מלבי"ם שבאמת מנויות כאן רק עשרים ותשע ערים, ויש לחבר חלק משמות הערים כאילו היו עיר אחת (המלבי"ם גם מחשב איזה ערים צריך לחבר). הגר"א בפירושו לפרק יח' פסוק כח' כתב שהנביא מונה בשמות רק את הערים שהיו מוקפות חומה, אך במניין המספרי, הנביא מונה גם ערים גדולות שלא היו מוקפות חומה, ומכאן ההפרש בין מספר הערים שנמנו למספר אותו כותב הנביא.

[81] עיין ביאורנו לפרק יג' פסוק כג'.

[82] עיין ביאורנו לפרק ט' פסוק א'. כתבנו שהכוונה לערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה על פי רש"י בפסוק כא'.

[83] מצודות. כך מגיע מצודות למניין ארבע עשרה ערים למרות שבפסוקים נמנו לכאורה חמש עשרה ערים, וכן פירש רד"ק. רש"י פירש שתפוח והעינם הן אותה העיר וכך הוא מגיע למניין ארבע עשרה ערים.

[84] מצודות.

[85] מצודות: הכתוב מנה כאן שתי עיירות: גדרות ובית דגון.

[86] מצודות.

[87] מצודות.

[88] מצודות.

[89] תרגום.

[90] תרגום. מהר"י קרא: העיר עקרון עוד לא נכבשה, אלא שהדברים נכתבו כדי שבני ישראל ידעו שאם בעתיד בני ישראל יכבשו את העיר עקרון, העיר תהיה שייכת לשבט יהודה.

[91] מצודות.

[92] מצודות.

[93] מצודות.

[94] מצודות. גם כאן רד"ק הולך לפי פירושו בפסוק יב' שפירוש המילה "גבול" אינו האיים שבים התיכון, אלא שהים התיכון עצמו הוא הגבול של נחלת שבט יהודה.

[95] עפ"י רש"י לפסוק כא'.

[96] מצודות בפסוק לז'.

[97] מצודות: אין זה אותו זיף שמוזכר בפסוק כד'.

[98] מצודות בפסוק לז'.

[99] מצודות בפסוק לז'.

[100] תרגום. עיין רד"ק בפרק ח' פסוק טו' שהגדיר שהמדבר הוא מקום שומם ומשום כך היו בדרך כלל מוציאים את בעלי החיים לרעות שם.

[101] מצודות. לשיטתו, יבוס הוא עם. לפי רד"ק יבוס הוא שם העיר. לגבי בירור זמן כיבוש העיר ירושלים, ודיון האם העיר ירושלים התחלקה לשבטים – עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שופטים (מאמרים אלה יצאו לאור גם בספר ירושלים של זהב). מהר"י קרא: העיר ירושלים נכבשה בזמן מלכותו של דוד. רד"ק הסביר את הפסוק בשני אופנים. באופן הראשון הסביר עפ"י חז"ל ששבט יהודה לא היו רשאים לכבוש את העיר ירושלים משום שאברהם אבינו נשבע לאבימלך, עד שדוד המלך הסיר מהעיר ירושלים את העורים והפסחים שהיו פסלי נחושת עליהם היה כתוב את השבועה שנשבע אברהם אבינו. לאחר מכן כבש דוד את המגדל וקנה את העיר יבוס. כמו"כ הסביר רד"ק שהיה מותר לדוד לכבוש את העיר למרות שבועתו של אברהם משום שכבר עברו ארבע דורות מזמן השבועה, והשבועה הייתה רק עד ארבע דורות. באופן השני פירש רד"ק עפ"י הפשט, וכתב ששבט יהודה ניסו לכבוש את העיר ירושלים, אלא שלא הצליחו בגלל חוזק העיר.

בנוסף כתב רד"ק שיבוס זה לא היה משבעת העמים, אלא אדם בשם יבוס מזרע הפלשתים, והמקום נקרא על שמו.

[102] תרגום.

[103] רד"ק ועיין בהערות לביאורנו בפרק ד' פסוק ט' וכן באוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית, במאמר "עד היום הזה".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.