נבואת ירמיהו השניה בפרקנו, המיועדת לכל  אדוני העבדים, מתחילה בפסוק י"ב.                                                   בפסוקים ח' – י"א, נכתב הרקע ההיסטורי.  מסתבר שבעת המצור הבבלי על ירושלים, כינס צדקיהו במקדש, את ראשי העם, וכרת איתם ברית על שחרור עבדיהם העבריים. לאחר זמן חזרו בהם אותם נכבדים, והפרו את הברית בכך שאילצו את העבדים המשוחררים לשוב ולהשתעבד מחדש. וכאן נשאלות כמה שאלות:

1. מדוע הסכימו, בתחילה ,לשחרר את העבדים, ולבסוף חזרו בהם? מה נשתנה בין השחרור ובין החרטה על מעשה זה?                                                                               2. מדוע נאמר שצדקיהו כרת ברית עם "־כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר:" (פסוק ח'), והלוא העוברים בברית הם שרים נכבדים בני חורין ואין צורך לקרא להם דרור ולשחררם.                                                                        ,

3. מה פשר חילוף הלשון בין :" לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר " (פסוק ח') ובין: " לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ ...חָפְשִׁ֔ים "(פסוק ט') ומה תורם לנו הסיום: "לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ: הנראה כחזרה מיותרת על הנאמר ברישא של הפסוק: "לשלח איש את עבדו...חופשים".

על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.                                                                                         מדוע הסכימו לשלח? ראשית - כי אין להחזקתם של העבדים והשפחות צידוק כלכלי, שכן מחד, התועלת בהחזקתם מועטה, הרי לא ניתן לצאת מהעיר ולעבד את השדות מפאת המצור. ומאידך, המשך החזקתם מחייב לדאוג למזונותיהם, מה שהוא קשה עד בלתי אפשרי באותה עת של מצור ומחסור ורעב.                                                                                

שנית – להגברת הלכידות החברתית נוכח פני האויב הבבלי שבשער, היה זה רצוי לצמצם ואף לבטל את הבדלי המעמדות בתוך החברה היהודית, ולהיעזר בעבדים המשוחררים בהגנה על העיר שהיטיבה איתם, בהעניקה להם חנינה וחופש.                                                             ושלישית – בעת צרה הלבבות נפתחים וחרטה ותשובה תופסים את מקום הרשע והאטימות.     דרך זו, השלישית, אינה סותרת את קודמותיה, מפני שבנסיבות שנוצרו בירושלים בעת המצור, לא היה שחרור העבדים, ניסיון כה קשה (מהטעמים שהזכרנו) ולכן נפתח להם פתח רחב של תשובה, והסכימו, ואף כרתו ברית במקדש, לתקף את מחוייבותם זו. (על השאלה מדוע, אפוא, חזרו בהם השרים, לאחר זמן, ושבו לכבוש את עבדיהם, נענה בסוף עיוננו, כמסקנה מכל האמור)                                                     מהי משמעות "לקרא להם דרור", לכולם (גם לאדונים הנכבדים)?  אולי כצעד מעורר אמון וכדוגמא אישית, גם המלך התחייב לשחרר את האסירים הפוליטיים, מתנגדיו.  אולי החזקת העבדים הפכה נטל על האדונים, ושחרורם קרא דרור לכל, לעבדים וגם לאדוניהם. ויתכן שנאמר כאן דבר עמוק, שמציאות של עבדות בקרב החברה היהודית, מכבידה ומעיקה ומנוגדת לרוח התורה, עד שבביטולה, קוראים דרור לחברה כולה.                  וחילוף הלשונות "לקרוא להם דרור", "לשלח איש את עבדו...חפשים", "לבלתי עבוד ביהודי אחיהו איש"?   בנקודה זאת עלינו להרחיב.                                           בשלושה מקומות מייחדת התורה דיבור בעניין העבדות: בפרשת "משפטים" (שמות כ"א), בפרשת "בהר" (ויקרא כ"ה), ובפרשת "ראה" (דברים ט"ו), לא ראי זה כראי זה, עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ב"משפטים" עוסקת התורה בעבד הנמכר בגנבתו, ואומרת: (שמות כ"א, ב) כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:         

התורה קוראת לו "עבד עברי", אות לנחיתותו, וקובעת שבתום שש שנים שעבד, יוצא "לחופשי",ללא צורך בפיצוי כספי לאדון.

מאידך בפרשת "בהר" נאמר (ויקרא כ"ה):       (לט) וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד:   (מ) כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ:   (מא) וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב:  (מב) כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד:  (מג) לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ:  (מד) וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה:  (מה) וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה:  (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ: ס                                                                                                                כמה שינויים בולטים לפנינו, בין "בהר" ל"משפטים". בניגוד לפרשת משפטים שם התורה עוסקת בגנב הנמכר בגנבתו, בפרשת בהר מדובר במוכר עצמו מחמת עוניו ("כי ימוך... ונמכר לך"). את הראשון (הגנב) התורה מכנה, כאמור, "עבד עברי", והשני (מוכר עצמו) קרוי "אחיך (עמך)", כינוי המבטא קירבה ומעלה. זאת ועוד בפרשת בהר אין מדובר על שחרור ויציאה של העבד "בשש" כבפרשת משפטים, אלא על יציאתו ביובל.                         בפרשת בהר התורה מדגישה שלמעשה, הנמכר לך הוא "שכיר", ואינך רשאי לנהוג בו כמנהג העבדים (לא תעבד בו עבודת עבד / לא ימכרו ממכרת עבד / לא תרדה בו בפרך). מאידך, בפרשת משפטים התורה מעלה אפשרות שהעבד יחפוץ להישאר בבית אדונו לאחר שש, אזי מצווה התורה לרצוע את אוזנו, ופוסקת על העבד, עבדות מוחלטת: "ועבדו לעולם". לעומת זאת, בפרשת בהר לא כתובה כלל אפשרות הארכת תקופת העבדות, ע"י רציעה.                                                                                                                                       המפתח להסבר השינויים הללו, נעוץ בטעם שחרור העבדים והגבלת תקופתה של העבדות. (עצם הגבלה זו, חותרת תחת מושג העבדות שהיה מקובל בעולם, עד לפני כמאה וחמישים שנה, ויתבאר להלן). טעם שחרור העבדים "בשש" (=לאחר 6 שנות עבדות),מונח בחוויית יציאת מצרים, שהאדון עצמו היה (כביכול ) עבד, וה' הוציאו ממצרים ומצווה עליו לנהוג בעבדו, כדרך שה' נהג עמו.  [בפרשת "ראה" מודגשת זיקה זו ליציאת מצרים, גם בטעם מצוות הענקה לעבד המשתחרר (דברים טו,טו) וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ ה' אֱ-לֹקיךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם:, לאמר, כשם שהוצאתיך ממצרים ברכוש גדול, כך דאג להטעין את העבד עם יציאתו לחופשי, במתנות מכובדות,]                                    בניגוד למגמה זו שבפרשות משפטים / ראה, מציגה התורה בפרשת בהר את יציאת העבד, כשיור במכירה, כלומר, אין צורך בשחרורו, מפני שלכתחילה לא נמכר לצמיתות אלא רק עד היובל. ולכן ביובל: (ויקרא כ"ה,מא) וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ, יצא מעצמו ויחזור למצבו הטבעי כבן חורין, שהרי (פסוק מ"ב) כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד:

לשון אחרת, יציאת שש היא חובת האדון, ואילו יציאת יובל היא זכותו של העבד (הבחנה זו מקילה עלינו להבין דין תמוה, שנמכר לגוי, יוצא רק ביובל ולא בשש, שכן יציאת שש מבוססת על חווית היציאה ממצרים שגר תושב הקונה יהודי לעבד, אינו שותף בה, ולכן איננה מחייבת אותו. מה שאין כן יציאת יובל, היא הרי זכותו של העבד, במנותק משאלת חובתו של האדון, ולכן חלה גם על עבד עברי הנמכר לגוי (למשל לגר תושב, בארץ ישראל)  

ואלו דברי ה"שם משמואל"  (פרשת "בהר" תרע"א)                 קיצור הדברים ששמיטה היא ממטה למעלה שהאדם משתוקק להדבק למעלה, ויובל הוא ממעלה למטה שנפתחו אורות והשגות עליונות. ולזה נאמר שילוח עבדים בשש שבזוה"ק (ק"ח א) שהוא ענין שמיטה נכתב בלשון שילוח, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך, וכל ההפטרה נאמרה הכל בלשון שילוח, וביובל נאמר בלשון יציאה ולא בלשון שילוח כלל, כי באשר שמיטה היא מצד האדם המצוה היא מפאת המשלח, כי מצד העבד לבד אין כאן יציאה, וכל לשון יציאה שנכתב בעבד עברי הוא מפאת המשלח שכאשר שלחו המשלח הרי הוא יוצא, אבל ביובל היציאה איננה מפאת המשלח כלל רק מפאת העבד בעצמו לבדו שכאשר נפתחו אורות והשגות עליונות מעולם החירות נעשה העבד בן חורין מצד עצמו ולא מפאת המשלח. ועפי"ז יובן הטעם מה שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש, שמאחר שהיציאה היא מפאת המשלח, וזה לא שייך בנכרי רק לישראל כנ"ל ממעלת כנס"י, אבל יובל שהוא מפאת העבד בעצמו ע"כ נמכר לנכרי נמי יוצא לחירות. ויש לדקדק בכתוב שכל מצות הענקת ע"ע נאמרה רק ביוצא בשש ויוצא ביובל נלמד מרבוי המקרא. ולפי האמור יובן שמאחר שיציאת שש היא מפאת הרב שייכת אצלו ביותר מצות הענקה ושמהאי טעמא בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו משום שאין שילוחו מעמך, וע"כ יוצא ביובל צריך ריבוי, ומשום דיובל הוא החירות הבאה לעבד מלמעלה:                                                                                              נשוב לפרקנו: המלך צדקיהו כורת ברית לכל העם "לקרוא להם דרור", ויש בכך תיקון עוולה היסטורית, שבימי בית ראשון לא נהגו לשחרר עבדים עבריים בשש.

והנה לאחר זמן מה, התחרטו אדוני העבדים, והחזירו את עבדיהם לרשותם, תוך שלילת חרותם, בעל כורחם.  לפני שנעסוק בסיבות למהפך זה של השרים, נפנה מבט למניעים הפנימיים שהביאו את השרים, בתחילה, לשחרר את עבדיהם ונגלה, שלא הרי השרים כהרי המלך. צדקיהו בקש "...לקרוא להם דרור...לשלח איש את עבדו...העברי חופשים...לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש" (פסוקים ח' – ט') ואילו השרים שנענו לקריאתו הסכימו (רק) "לשלח איש את עבדו ...חפשים, לבלתי עבד בם עוד"(פסוק י'), אין אלו הבדלים סמנטיים גרידא, אלא הבדלים המשקפים שוני גדול, בין המלך הדוגל בעבדות "נוסח בהר" (=שכירות מורחבת), כלומר כזו השוללת את מוסד העבדות כי כולנו עבדי ה' ולא עבדים לעבדים, לבין השרים המשמרים בתוכם גישה אדנותית כלפי העבדים, משחררים אותם לפי שעה (ולא בלב שלם), אך נאחזים ב"נוסח משפטים – ראה", המאפשר עקרונית עבדות עולם. (ראה דברינו לעיל). כל זה מן הפן הפנימי.                                                                                        ואולם, מה היו הסיבות הגלויות שגרמו לשרים לחזור בהם משיחרור העבדים?                                                                   הסיבה רמוזה בפרקנו, ומפורשת בפרק ל"ז. בפרקנו נאמר:    (כא) ואֶת־צִדְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה וְאֶת־שָׂרָ֗יו אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וּבְיַד חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל הָעֹלִ֖ים מֵעֲלֵיכֶֽם:  (כב) הִנְנִ֨י מְצַוֶּ֜ה נְאֻם־ ה' וַהֲשִׁ֨בֹתִ֜ים אֶל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְנִלְחֲמ֣וּ עָלֶ֔יהָ וּלְכָד֖וּהָ וּשְׂרָפֻ֣הָ בָאֵ֑שׁ..., ולא נכתב מהי הסיבה שחיל בבל, הפסיק את המצור על ירושלים, ולאחר זמן חזר וצר על ירושלים עד לכיבושה.    דבר זה פורש בפרק ל"ז (ה) "וְחֵ֥יל פַּרְעֹ֖ה יָצָ֣א מִמִּצְרָ֑יִם וַיִּשְׁמְע֨וּ הַכַּשְׂדִּ֜ים הַצָּרִ֤ים עַל־יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ אֶת־שִׁמְעָ֔ם וַיֵּ֣עָל֔וּ מֵעַ֖ל יְרוּשָׁלִָֽם:"                            כשנוכחו שרי יהודה ונכבדיה לראות, שחיל בבל חדל מן המצור, שכחו את מחויבותם לברית ולמצוות התורה, והשיבו, כאמור, לרשותם, את העבדים המשוחררים, כי סברו שיוכלו לנצל את כוח העבודה שלהם, לעיבוד השדות והמטעים. יתירה מכך, במקום להבין שהבורא הסיר מעליהם את האיום הבבלי, כשכר על מעשיהם הטובים (מה שמחייב אותם לדבוק בקנאות בברית שכרתו לפני ה'), הם פרשו את פריצת המצור, כצעד הגיוני הנובע ממדיניות החוץ הנבונה שלהם (המרידה בבבל תוך הישענות על מצרים, צעד שירמיהו הנביא התנגד לו בתוקף). על בוגדנות זאת של השרים, עומד ירמיהו ומנבא להם שההקלה הייתה זמנית, ולאחר שהמצרים יורתעו ויתקפלו אל ארצם, ישובו הבבלים ויצורו על העיר עד לשריפתה באש.                                            מעשיהם של השרים, מזכירים לנו את חרטתם של פרעה ועבדו לאחר שילוח בני ישראל, ורדיפתם אחריהם כדי להשיבם לעבדות במצרים. ומה שם הביא הבורא כליה על הרודפים (שטבעו בים סוף), אף כאן מייעד להם ירמיהו בשם ה' כיליון חרוץ, תוך "מתן דרור" לחרב לדבר ולרעב.                                                                                   בתוך תוכחתו של ירמיהו, הנביא אומר:  (יג) כֹּֽה־אָמַ֥ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר:  (יד) מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ. 

מהו: "ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים", למה רומז הכתוב? אין כל ספק שרומז לראשון בעשרת הדברים (שמות פרק כ', ב')  אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱ-לקיךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים.     הא בהא תליא. מי שנאמן לברית סיני, לא יתכחש לצווי הפוקד עליו: "...(שמות כ"א, ב') וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם: שהרי בחתימת הברית שנכרתה בסיני (פרשות בהר בחוקותי) קובעת התורה (ויקרא כ"ה, נ"ה): כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱ-לֹקיכֶֽם:

פרק ל"ב בספרנו, ומעשה גאולת השדה בענתות, מעלה על נס את גאולת הארץ ואת הצורך להשתחרר מהרכושנות, ולפתח יחס אחר כלפי אדמת א"י , אדמת הקודש:  (ויקרא פרק כ"ה, כ"ג)  וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי:

בא פרק ל"ד ומלמדנו את ערך האדם בישראל, ברוח מה שנאמר בהמשך הפסוקים בפרשת בהר (ויקרא כ"ה, ויקרא פרק כ"ה, מ"א - מ"ב)  וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ (ביובל) ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ....כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְרו מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד:            

גאולת האדם – לקרא להם דרור !!

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.