מספד הדדרימון
לעיל הבאנו את דברי הרב זצ"ל על משמעותו של הכוח הרוחני אותו נושא אחאב.
ההתבוננות ברקע ההיסטורי של ימי אחאב מאירה באור חדש את דרשת חז"ל על הפסוק בספר זכריה:
בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן:
(זכריה פרק יב פסוק יא )
ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר: ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו.
כישלונו של אחאב ומלכותו, הם בעצם כישלונו של הנסיון האחרון לשמר את ישראל כגוף עצמאי רלוונטי במרחב האזורי שבין אשור למצרים. אומנם, יעברו שנים עד אשר יגלו ישראל בפועל מארצם. אך מעתה ואילך ממלכת ישראל תהיה גוף חסר משמעות, כלי משחק בידי ממלכת אשור.
והלא כך הם דברי ד' לאליהו, לאחר שנחרץ דינו של אחאב:
והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו.
גם הספדו של יאשיהו הוא הספד על המלך האחרון שניסה לשמר עמדה עצמאית במרחב שבין בבל למצרים.
בשעת החורבן עצמה, לא נותר עוד מי שיספיד, אומה חריבה, גם הספדים אינה מעמידה. ההספד הגדול הוא הספד של אומה בעודה על אדמתה, אלא שכישלונה וחורבנה כבר כתוב על הקיר באותיות של דם.
הספדם של אחאב ויאשיהו, הוא בכייתה של האומה בשעה שהיא עומדת על ההבנה שלא צלח מהלך גאולתה -עצמאותה.
שאול ואחאב - משיח בן יוסף שנהרג
הערה: אין בכוונת הדברים להשוות בין שאול, בחיר ד' ובין אחאב שכרתוהו חז"ל, ברוח קדשם, מן העולם הבא. הנקודה משותפת אשר ביניהם - בניין תודעת "מלחמות ישראל" בולטת הן בכתובים הן בדרשות חז"ל. בנקודה זו יעסוק הברור שלקמן:
רבות הן נקודות הדמיון בן שאול לאחאב:
- שניהם שייכים לבית רחל – שאול מבנימין ואחאב מאפרים.
- שניהם הפליאו במלחמות לישועת ישראל.
- שניהם הלכו בעינים פקוחות אל מותם, מתוך דבקות במשימת ישועת ישראל.[1]
- שניהם ננזפו על ידי נביא בעוון אי הריגת מלכו של האויב.
עוון אשר כמו שהרחבנו באריכות בפרק על שאול, ענינו הפיכת מלחמות ישראל למלחמות לאומיות טבעיות בלבד.
- שניהם היו קשורים בקשרי חיתון עם בית דוד:
שאול - בדוד. אחאב - ביהושפט.
ואולי בכך היה גנוז הכיוון לתיקונם.
- שניהם נספדו מספד גדול. שאול בקינתו של דוד. ואחאב, במספד גדול המתואר על ידי חז"ל:
שלושים וששה אלף חלוצי כתף יצאו לפני אחאב בן עומרי
(ע"פ ב"ק יז.)
שעשו לו הספד גדול כדאמרינן במגילה (דף ג. ושם) כמספד הדרימון בן טברימון כדמתרגמינן כמספד אחאב בן עמרי דקטיל יתיה הדרימון בן טברימון ובמלחמה היה שהיו שם עם רב וכולן ספדו עליו.
(תוספות שם)
במאמר "בין שאול לדוד" הרחבנו, בתפיסת המלחמה של שאול ודורו. מכאן תוצאות להשלים את הדברים מאשר עולה בנקודות הדמיון בין שאול ואחאב.
תפיסת ממלכתית ישראלית אשר אינה נושאת שם שמים מפורש במלחמותיה [שוב ושוב, לאחר הדגשת ההבדל התהומי בין שאול ואחאב.] תיקונה, בהרכבתה על עץ יהודה. ושיאה - מות גבורים בשדה הקרב.
מה ילמד המתבונן מאופן הסיום הטרגי, הדומה כל כך בין שני המלכים האלו[2]?
האם את העובדה שגם לאומיות של "חולין" כביכול, המבוססת על איגוד חיי הפרטים ושאיפותיהם - גם היא בכוחה להביא למסירות נפש המזכירה ממש את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
ושמא יקבע בלבבו את הציור, שלאומיות של חולין - פוסעת בעינים פקוחות אל מותה, וסופם של הדוגלים בה שהם נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה.
האם יש סתירה בין שני הכיוונים הללו?
על כל פנים, יקרה מאד קומה בסיסית זו של רוח לאום. דוד סופד לה, כפי שהזכרנו כבר לעיל :
בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכם.
וגם מספדו של אחאב, רגלים לדבר, שעומק היה גנוז בו, ולכן נבחר על ידי זכריה, להוות דוגמא ומשל למספד גדול.[3]
[1] כאן המקום להדגיש את ההבדל התהומי בין שאול לאחאב. שאול מאמין בדברי הנביא ואעפ"כ הולך בגבורה למלחמה. אחאב בז לדברי הנביא, ומצווה לתיתו בכלא עד שובו בשלום. אמנם, בשעת הקרב עצמו כשכבר ידע אחאב שגורלו נחרץ, היה מעמד במרכבה עד הערב בגבורה רבה.
[2] ועליהם, ניתן למנות גם את שמשון, בן שבט דן שפחת רחל, אשר מת מות גבורים עם פלישתים.
[3] אכן, תוס' התלבטו והביאו שני תרוצים בשאלה האם תלמידי החכמים שבאותו דור השתתפו בהספד מתוך הערכה אמיתית לצד החיובי שבאחאב או רק משום אימת מלכות.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
