הקדמה
בפרקנו מופיעה התפילה הנפלאה שאמר שלמה המלך בשעת חנוכת הבית, ובתוך דבריו מופיעות המלים המפורסמות: "לִשְמֹעַ אל הרִנה ואל התפִלה" (ח, כח).
רוב המפרשים לא הסבירו את המלים הללו, כנראה לרוב פשטותן.
הרלב"ג בביאורו לפסוק כתב: "לשמוע אל הרִנה ואל התפִלה - הכוונה ב'רנה' הוא השיר והשבח, כי הוא קודם אל ה'תפלה'".
עוד הוסיף שם הרלב"ג: "ולזה פתח שלמה תפלתו בדברי שבח, באמרו: 'ד' אלקי ישראל, אין כמוך אלקים' (ח, כג)".
הגמרא גם כן התיחסה למלים אלו, ומתוך מה שנאמר בה ובמפרשיה נוכל להבין טוב יותר את המשמעויות השונות שיש בתפלה שאנו מתפללים כל יום, ואת המצב הנפשי שבו יש להתפלל.
א. הגמרא במסכת ברכות
בגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) נאמר: "יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל?
כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר: 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה' (מל"א ח, כח), רנה - זו תפלה, תפלה - זו בקשה".
פירש רש"י:
"יכול ישאל צרכיו - כגון ברכות ד'אתה חונן' עד 'שומע תפלה',
ואחר כך יתפלל - שלש ברכות ראשונות, שהן של שבח.
רנה זו תפלה - של שבח.
בקשה - שאלת צרכיו".
כלומר: סדר התפילה הוא: קודם ברכות השבח, שהן שלש הברכות הראשונות של תפילת העמידה, ורק אחר כך ברכות הבקשה, שהן שלש עשרה הברכות האמצעיות.
ב. השאלות על הגמרא
1. השאלה על פשט הגמרא
דרשת הגמרא נראית קשה מאד: כתוב "רנה", וכתוב "תפלה", ומדוע לומר: "רנה - זו תפלה, תפלה - זו בקשה"? וכאילו לומר: "תפלה אינה תפלה, אלא בקשה"!
2. שאלה מגמרא אחרת
עוד יש לשאול על גמרא זו ממה שאמרה הגמרא שם בדף הבא (לב ע"א):
"דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך יתפלל.
מנלן? ממשה, דכתיב: 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא' (דברים ג, כג), וכתיב: 'ד' אלקים, אתה הַחִלּוֹתָ להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך' (שם, כד), וכתיב בתריה: 'אֶעְבְּרָה נא ואראה את הארץ הטובה' (שם, כה)".
גם רבי שמלאי אמר שסדר התפילה הוא קודם ברכות השבח, שהן שלש הברכות הראשונות של תפילת העמידה, ורק אחר כך ברכות הבקשה, שהן שלש עשרה הברכות האמצעיות, והוא הוכיח את דבריו מתפילתו של משה רבנו, שהקדים דברי שבח: "ד' אלקים, אתה הַחִלּוֹתָ להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אחר כך ביקש: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".
לפי זה יש לשאול: הרי משה קדם לשלמה, ודבריו כתובים בתורה ולא בנביאים, והם פשוטים וברורים ואין צורך להוציא את המלים ממשמעותן, ואם כן מדוע הגמרא בדף ל"א לא למדה שיש להקדים את השבח לבקשה מתפילת משה, אלא מתפילת שלמה?
ג. תשובת המהרש"א על פשט הגמרא
כתב המהרש"א שם במסכת ברכות (ל"א ע"א): "...רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה - רוצה לומר שודאי מלת 'תפלה' בלשון הכתוב ובלשון התלמוד על הרוב מורה על לשון שבח, ו'תחנה' בכל מקום מורה על לשון בקשה. ובראש הפסוק הזה נאמר: 'ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו לשמוע' וגו' דהיינו 'תפלה', שהוא שבח, ואחר כך 'תחנה', שהוא שאלת צרכיו. ואמר שאל תטעה בסוף הפסוק: 'לשמוע אל הרנה', ואחר כך: 'אל התפלה', שעל כרחך 'אל הרנה' הוא 'אל התפלה' של ראש הפסוק, ו'אל התפלה' שכתוב כאן על כרחך הוא פירוש של 'ואל תחנתו', שהוא בקשה".
דברי המהרש"א קצת קשים, וכדי להבינם עלינו לעיין תחילה בפסוק שם בשלמותו.
כך נאמר בפסוק: "ופנית אל תפִלת עבדך ואל תחִנתו, ד' אלקי,
לשמֹע אל הרִנה ואל התפִלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום".
בפסוק מופיעות שלש מלים של תפלה: "תפלה", "תחנה", ו"רנה". מה היחס ביניהן?
ודאי ש"תחנה" היא לשון בקשה ותחנונים, "תפלה" היא לשון כללית, שיכולה לבטא גם שבח וגם בקשה[1], ו"רנה" היא שירה ושבח, כמו שכתב הרלב"ג.
מה פירוש המלה "תפלה" בפסוק שלנו?
בתחילת הפסוק, שנאמר: "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו, ד' אלקי", מתוך ש"תחנה" היא לשון בקשה ותחנונים, ו"תפלה" היא לשון כללית שיכולה לבטא גם שבח וגם בקשה, היא מתפרשת כאן כשבח.
כיון שבסוף הפסוק נאמרה שוב המלה "תפלה": "לשמֹע אל הרִנה ואל התפִלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום", היה עדיף לכאורה לומר שה"תפלה" משמעותה שבח, באותה משמעות שבה היא הופיעה בתחילת הפסוק. אבל כיון שהמלה שמופיעה לידה בסוף הפסוק איננה: "תחנה", אלא: "רנה", שמשמעותה שיר ושבח, הסבירה הגמרא שהמלה "תפלה" שבסוף הפסוק משמעותה בקשה, שלא כמשמעותה בתחילת הפסוק!
המהרש"א פקח את עינינו לראות את הפסוק בשלמותו ולעומקו, ומתוך כך להבין שהדרשה שאמרה הגמרא, שהיתה נראית כדרשה שמוציאה את הפסוק מפשוטו - היא היא פשט הפסוק!
וכבר למדנו בתחילת המאמר שהרלב"ג בביאורו לפסוק כתב: "לשמוע אל הרנה ואל התפלה - הכוונה ב'רנה' הוא השיר והשבח, כי הוא קודם אל ה'תפלה'", ודבריו הם כהסבר הגמרא.
יש להוסיף שגם התרגום יונתן הסביר כמו הגמרא: "ותתפני לצלותא דעבדך ולבעותיה, ד' אלקי, לקבלא צלותא ובעותא דעבדך מצלי קדמך יומא דין". כלומר: "ותפנה לתפלת עבדך ולבקשתו, ד' אלקי, לקבל את התפלה והבקשה שעבדך מתפלל לפניך היום הזה"[2].
ד. תשובת ה"סמיכת חכמים" על פשט הגמרא
תוספת דברים כתב הרב נפתלי כ"ץ בספרו "סמיכת חכמים" (פראנקפורט דמיין, תס"ד) במסכת ברכות שם. בתחילת דבריו הוא שאל: "לכאורה יש לדקדק שמוציא הפסוק ממשמעותו, שכתוב בפירוש: 'תפלה', ואמר: 'תפלה - זו בקשה'. ומלת 'רנה' יש פנים לכאן ולכאן פירש: 'זו תפלה'. שמא הפוך: 'רנה - זו בקשה, ותפלה כמשמעה', ולעולם ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל?
כלומר: הגמרא נראית קשה, וכאילו היא הוציאה את פשט המלה "תפלה" ממשמעותה: כתוב "רנה", וכתוב "תפלה", ומדוע לומר: "רנה - זו תפלה, תפלה - זו בקשה"? מדוע שלא נפרש: "רנה - זו בקשה, תפלה - זו תפלה", וממילא גם יצא שצריך להקדים בקשה לשבח?
וענה: "ונראה לי לפרש שודאי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שפירוש מלת 'רנה' הוא לשון שמחה. והנה על תפלה, היינו שלש ברכות ראשונות, שהן שבחו של מקום, שפיר יש לשמוח, כמו שכתוב במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכג): כתוב אחד אומר: 'עבדו את ד' ביראה' (תהלים ב, יא), וכתוב אחד אומר: 'עבדו את ד' בשמחה' (שם ק, ב)! אלא שיש לכם לשמוח שאתם עובדים ומתפללים לאלוק כזה [שאין כמותו בעולם]. אם כן כשאנו עוסקים בשבחו של מקום - נופל לשון 'רנה', שיש לנו אלוק כזה, מה שאין כן כשאנו מתפללים על צרכינו - אין נופל לשון 'רנה', כי מה שמחתו? שמא לא יעשה הקב"ה בקשתו! לכן דרשו: 'רנה - זו תפלה'".
כלומר: הגמרא לא הוציאה את המלים "רנה" ו"תפלה" ממשמעותן, כיון שפירוש המלת "רנה" הוא לשון שמחה, ובשלש הברכות הראשונות, שהן שבחו של ד', יש לשמוח על כך שאנו זוכים לשבח את ד'. לעומת זאת בברכות הבקשה אין לנו לשמוח, אלא לבקש, ולצפות שאולי ד' יעשה את בקשתנו, ולכן דרשה הגמרא: "רנה - זו תפלה", כלומר: שבח ושמחה של שלש הברכות הראשונות, ו"תפלה - זו בקשה" של שאר הברכות האמצעיות.
עוד כתב בספר "סמיכת חכמים" שם: "ועל פי זה יתורץ גם כן כוונת המדרש הנ"ל שהקשה על סתירת הפסוקים: 'עבדו את ד' ביראה', ו'עבדו את ד' בשמחה'!
יש לומר: הא בשלש ראשונות, שבחו של מקום, יש לקבל עול מלכות שמים בשמחה,
והא בשאר ברכות יש לומר ביראה, היינו בכובד ראש ובתחנונים, כדי שיעשה הקב"ה בקשתו".
כלומר: על פי הסברו לחלק בין שלש הברכות הראשונות לשאר הברכות אפשר ליישב את הסתירה בין הפסוקים "עבדו את ד' ביראה", ו"עבדו את ד' בשמחה"' ולומר שבשלש הברכות הראשונות, שבהן אנו משבחים את ד', יש לשמוח, ואילו בברכות הבאות, שבהן אנו מבקשים, יש להיות במצב של יראה וכובד ראש ותחנונים.
ה. תשובה לשאלה מהגמרא השניה על פי דברי ה"סמיכת חכמים"
לפי דברי ה"סמיכת חכמים" ניתן לענות גם על השאלה השניה, מדוע הגמרא לא הביאה ראיה מתפילת משה אלא מתפילת שלמה: הגמרא רצתה לרמוז שלא רק שצריך להקדים את השבח לבקשה, שבזה היא עסקה בפירוש, אלא גם ללמדנו דבר נוסף: כיצד עלינו להגיד את ברכות השבח: מתוך שמחה!
ולימוד זה לא יכולנו ללמוד מתפילת משה, אלא רק מתפילת שלמה!
יהי רצון שנזכה להתפלל מתוך שמחה ומתוך יראה, ולכוון בכל ברכה את פירוש המלים, וגם להיות במצב הנפשי המתאים לה.
[1] מה שכתב המהרש"א: "שודאי מלת 'תפלה' בלשון הכתוב ובלשון התלמוד על הרוב מורה על לשון שבח" צריך עיון, שכן מצאנו לשון "תפלה" פעמים רבות מאד במשמעות של בקשה, גם בפסוקים וגם במשניות ובגמרות. ולכן כתבתי: "'תפלה' היא לשון כללית, שיכולה לבטא גם שבח וגם בקשה".
בפסוקים עיין בבראשית כ, ז ויז; במדבר יא, ב; כא, ז; דברים ט, כ וכו, ועוד פסוקים רבים.
במשניות עיין ברכות פ"ד מ"ב ומ"ד, ופ"ה מ"ה, ועוד משניות רבות, וכן בגמרות.
[2] יש לציין שהסבר כעין זה, שאותה מלה מתפרשת במשמעויות שונות, מצאנו כבר ברש"י בפרשת מטות (במדבר לא, יא): "מלקוח - אדם ובהמה. ובמקום שכתוב 'שבי' אצל 'מלקוח', 'שבי' - באדם, ו'מלקוח' - בבהמה".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
