הקדמה
נאמר בפרקנו:
ל. "וידַר יפתח נדר לד', ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי.
לא. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום מבני עמון, והיה לד', והעליתיהו עולה.
לב. ויעבֹר יפתח אל בני עמון להלחם בם, ויתנם ד' בידו.
לג. ויכם מערוער ועד בואך מִנית, עשרים עיר, ועד אבל כרמים, מכה גדולה מאד, ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל.
לד. ויבֹא יפתח המצפה אל ביתו, והנה בתו יֹצֵאת לקראתו בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת, ורק היא יחידה, אין לו ממנו בן או בת.
לה. ויהי כראותו אותה, ויקרע את בגדיו, ויאמר: אהה בתי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִנִי, ואת היית בְּעֹכְרָי, ואנכי פציתי פי אל ד', ולא אוכל לשוב.
לו. ותאמר אליו: אבי, פציתה את פיך אל ד', עשה לי כאשר יָצָא מפיך, אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאֹיביך, מבני עמון.
לז. ותאמר אל אביה: יֵעָשֶה לי הדבר הזה: הרפה ממני שְנַיִם חֳדָשים, ואלכה וירדתי על ההרים, ואבכה על בתולי אנֹכי ורֵעוֹתָי.
לח. ויאמר: לכי. וַיִשְלַח אותה שני חֳדָשים, ותלך היא ורֵעוֹתיה, ותבך על בתוליה על ההרים.
לט. ויהי מקץ שנים חֳדָשים, ותשב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש, ותהי חֹק בישראל.
מ. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי, ארבעת ימים בשנה".
נשאלת השאלה: מה פירוש המלים "ויעש לה את נדרו אשר נדר" הכתובות בפסוק ל"ט? האם יפתח העלה את בתו לעולה?
בדבר זה נחלקו המפרשים.
רש"י כתב שיפתח העלה את בתו לעולה, ומקורו בדברי חז"ל בגמרא במסכת תענית (ד ע"א) ובמדרש בראשית רבה (פרשה ס), ואילו הרד"ק, הרלב"ג, האברבנאל, ה"מצודות" והמלבי"ם הסבירו שיפתח לא העלה את בתו לעולה. גם הרמב"ן בפירושו לתורה עסק בפרשה זו, והביא את דברי הראב"ע בענין ודן בדבריו.
א. הסבר רש"י על פי חז"ל
כתב רש"י בפסוק ל"ט: "ותהי חק - גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאילו הלך אצל פינחס, או הוא בא אצלו - היה מתיר לו נדרו. עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה.
ונפרע מהם: פינחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט, כ): 'לפנים ד' עמו', למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר: 'ויקבר בערי גלעד' (לקמן יב, ז)".
כעין זה מופיע גם בתוספת שבתרגום יונתן: "והוה מסוף תרין ירחין, ותבת לות אבוהא, ועבד לה ית נדריה די נדר, והיא לא ידעת גבר, והות לגזירא בישראל. תוספת: בדיל דלא לאסקא גבר ית בריה וית ברתיה לעלתא כמא דעבד יפתח גלעדאה, ולא שאיל לפינחס כהנא, ואילו שאיל לפינחס כהנא - הוה פריק יתה בדמין".
כלומר: "ויהי בסוף שני חדשים, ותשב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש, ותהי חֹק בישראל. תוספת: כדי שלא יעלה איש את בנו ואת בתו לעולה כמו שעשה יפתח הגלעדי, ולא שאל את פינחס הכהן, ואילו שאל את פינחס הכהן - היה פודה אותה בדמים".
וכן כתב הרד"ק בפסוק ל"א: "והעליתיהו עולה - דעת רבותינו ז"ל בזה ידועה... ודברי רבותינו ז"ל - אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה".
וכן כתב ה"מצודת דוד" בפסוק ל"ט: "ורבותינו ז"ל אמרו שנדר להקריב עולה את כל היוצא וכו', וכן עשה נדרו".
וכן כתב המלבי"ם בפסוק ל"ט: "ודעת חז"ל (תענית ד ע"א) שהעלה עולה ממש".
ב. הסבר הרד"ק והמפרשים שבשיטתו
לעומת זאת כתב הרד"ק בפסוק ל"ט: "ויעש לה את נדרו אשר נדר - שעשה לה בית והכניסה שם, והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם, והיה חק בישראל כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל".
כעין זה כתב ה"מצודת דוד" שם: "ויעש לה וכו' - הפרישה מבני אדם לשבת בדוּדה, עוסקת בעבודת ד'".
וכן כתב המלבי"ם: "ויעש לה את נדרו כו' והיא לא ידעה איש - בזה עשה לה נדרה, במה שלא ידעה איש, ונשארה צרורה עגונה עד מותה, והיה זה מצוה לפי דעתו".
הרד"ק הרחיב בהסבר הדברים בפסוק ל"א: "והעליתיהו עולה - דעת רבותינו ז"ל בזה ידועה.
ואדוני אבי ז"ל פירש 'והעליתיהו' - הוי"ו במקום 'או'. ופירש: והיה לד' הקדש - אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה - אם ראוי לעולה. וכמו זה הוי"ו 'מכה אביו ואמו' (שמות כא, טו): 'או אמו'. ויפה פירש.
וכן נראה מהפסוק כי לא הֵמיתהּ, שאמרה: 'ואבכה על בתולי' (לז), ולא אמרה: 'ואבכה על נפשי', לאות כי לא הֵמיתה, אך לא ידעה איש, כמו שאמר: 'והיא לא ידעה איש' (לט). ומה שאמר גם כן: 'ויעש לה את נדרו אשר נדר' (לט), ולא אמר: 'ויעלה עולה' - לאות כי פרושה היתה, וזהו: 'את נדרו אשר נדר', והיתה לד'. כך נראה לפי פשטי הפסוקים. ודברי רבותינו ז"ל - אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה".
וכן כתב ה"מצודת דוד" בפסוק ל"א: "והיה לד' - רוצה לומר: אם יהיה דבר שאין ראוי להעלות לעולה - יהיה קדש לד', שיתמיד בקדושה ולא ישתמש לחולין.
והעליתיהו - אז אקריבו עולה אם יהיה דבר הראוי לעולה".
וכן כתב המלבי"ם בפסוק ל"א: "והיה לד' - פירוש: או שיהיה לד' אם הוא בלתי ראוי לקרבן, או אם הוא ראוי לקרבן והעליתיהו עולה, רד"ק".
גם הרלב"ג נקט בהסבר זה, ובהמשך המאמר יובאו דבריו, וכן נקט האברבנאל.
ג. מחלוקת הרמב"ן והראב"ע
1. הסבר הרמב"ן לפסוק בפרשת בחקתי
הרמב"ן, בפירושו לפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט), האריך מאד בענין, והסביר כמו חז"ל, שיפתח העלה את בתו לעולה ממש, אבל הוא גם הסביר שיפתח לא סתם טעה טעות פשוטה של עם הארץ וחשב שניתן להקריב אדם לעולה, אלא טעות אחרת לגמרי.
כדי להבין את דבריו בענין טעותו של יפתח יש לראות את כל דבריו בהסבר הפסוק, וכיון שהם ארוכים ומסבירים ענינים רבים הם יחולקו לסעיפים.
כך כתב הרמב"ן, אחרי שהביא שתי דרשות של חז"ל על הפסוק שם בויקרא: "על דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לד', שהן חרמים לכהנים, ואין להם פדיון. אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם, ונודרים נדר: 'אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם' (במדבר כא, ב) - ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם: שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם".
כלומר: הרמב"ן מבאר שהסבר הפסוק על פי הפשט הוא שאם ישראל נלחמים באויביהם, ונודרים להחרימם - הם חייבים להרוג את כל האויבים, שלא כמו מי שמחרים מנכסיו, שעליו לתת את הנכס לכהן.
2. הסבר נוסף של הרמב"ן לפסוק בפרשת בחקתי וכן להריגת אנשי יבש גלעד
עוד הוסיף הרמב"ן: "ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל, ולא באו אל המצפה (שופטים כא, ח-ט), וכתיב: 'וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב' (שם, י)! ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת, להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה! ופינחס היה שם (כ, כח), ועל פיו נעשה כל הענין ההוא!
ועוד מצאתי באגדה בילמדנו (תנחומא וישב אות ב): תניא: רבי עקיבא אומר: 'החרם הוא השבועה, והשבועה הוא החרם. אנשי יבש עברו על החרם, ונתחייבו מיתה'.
ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל, שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר - העובר עליו חייב מיתה. והוא חיובן של אנשי יבש גלעד".
כלומר: הרמב"ן הוסיף וחידש שלא רק אם ישראל נלחמים באויביהם ונודרים להחרימם - הם חייבים להרוג את כל האויבים, אלא גם אם המלך או הסנהדרין במעמד ישראל החרימו חרם כלפי אנשים מישראל, והיו אנשים שעברו על החרם - יכולים להורגם! והסביר הרמב"ן שזה היה המקור להריגת אנשי יבש גלעד, שלא באו למצפה להלחם בבנימין. והביא הרמב"ן ראיה לדבריו ממדרש חז"ל.
3. הסבר מחשבתו של שאול להרוג את יהונתן בנו
עוד הוסיף הרמב"ן: "והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן, שאמר לו אביו: 'כה יעשה אלקים וכה יוסיף, כי מות תמות יונתן' (שמ"א יד, מד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה".
כלומר: מתוך מה שהסביר הרמב"ן שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - מובן כיצד יכול היה שאול לחשוב להרוג את יונתן בנו!
4. הסבר מחשבתו של יפתח להעלות את בתו לעולה
על פי זה הסביר הרמב"ן את טעותו של יפתח: "וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח - יחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מִדָּבָר שאין ראוי לד' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה (ס, ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה".
כלומר: מתוך שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - חשב יפתח שהחרם חל גם לענין זה שאפשר יהיה להעלות עולה אדם מישראל. אבל יפתח טעה, והנדר לא חל על בתו.
5. הסבר הראב"ע לדברי יפתח
הוסיף הרמב"ן וכתב: "ואל תהיה נפתה בהבלי רבי אברהם האומר כי פירוש 'והעליתיהו עולה' (שופטים יא, לא): 'או: והעליתיהו', לומר: אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לד' קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם, לעמוד לשרת בשם ד' בתפילה והודות לאלקים. ואם יהיה דבר ראוי ליקרב - אעלנו עולה. ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם, וכלכלה כל ימיה, ואיש לא ידעה, והיתה בתו צרורה".
כלומר: לפי הראב"ע יפתח לא העלה את בתו לעולה, אלא היא היתה פרושה, ולא נישאה לאיש, כפי שכתב הרד"ק בשם אביו, וכפי שאימצו פירוש זה הרלב"ג, האברבנאל, ה"מצודת דוד" והמלבי"ם.
ד. שאלות הרמב"ן על הראב"ע
כתב על כך הרמב"ן: "ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לד' - איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו: 'ונתתיו לד'' (שמ"א א, יא), והיה משרת בבית ד', לא פרוש.
וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה.
ואם הדבר כן, היתה בתו, הבוכה על בתוליה ורֵעוֹתֶיהָ עמה (שופטים יא, לח), כזונות לקלס אתנן (על פי יחזקאל טז, לא), וחס וחלילה שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ד' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי".
כלומר: הרמב"ן שאל על הראב"ע שלש שאלות:
- אם יפתח לא התכוון להעלות את בתו לעולה, אלא היא היתה לד' - היא לא היתה צריכה להיות פרושה ולא להינשא לאיש, אלא היא יכלה להינשא, ולעבוד את ד', כמו שמואל שהיה לד', ואף על פי כן נשא אשה, והוליד ילדים.
- אין ביד האדם להדיר את בנו או את בתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם לעולה.
- אם בת יפתח עבדה את ד' בטהרה ולא נישאה לאיש, ועל כך היה הצער הגדול - נראה הדבר כאילו ח"ו היא מצטערת על כך שהיא לא נבעלה מהצד התאותני, ולא יתכן שעל כך יתנו ארבעה ימים בשנה. אבל אם היא הועלתה לעולה בגיל צעיר - על כך היה ראוי שהיא ורעותיה יצטערו.
ה. תשובות לשאלות הרמב"ן על הראב"ע
1. תשובת הרלב"ג לשאלתו הראשונה של הרמב"ן
על שתים משאלות הרמב"ן על הראב"ע ענה הרלב"ג, בלי שהזכיר את שאלות הרמב"ן!
על שאלת הרמב"ן הראשונה, "כי אם נדר שיהיה לד' - איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו: 'ונתתיו לד'' (שמ"א א, יא), והיה משרת בבית ד', לא פרוש", כתב הרלב"ג (לא): "והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל חיים, ואם היה ממין האדם יהיה לד', ויהיה מיוחד לעבודת ד' יתברך לבד.
ואם יהיה זכר - לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה, כי כבר יהיה מיוחד לעבודת ד' יתברך בזולת זה האופן, כמו שנמצא בכהנים ובלויים. ומצאנו גם כן זה הלשון בשמואל, עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה.
ואמנם אם היתה אשה - יחוייב שתהיה פרושה מאיש. שאם היה לה בעל - לא תהיה מיוחדת לעבודת ד' יתברך, אבל תעבוד עם זה בעלה, כמשפט הנשים הנשואות. ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו, כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש".
כלומר: שמואל היה לד', ואף על פי כן הוא נשא אשה והוליד ילדים, כיון שהוא היה איש, והוא יכול היה להיות כל הזמן במשכן, ולא היה צריך להיות בביתו ולעסוק בעניני הבית והילדים. אבל אשה שהיא מוקדשת לד' חייבת להיות פרושה, ולא להינשא לאיש, שאם היא תינשא - היא לא תוכל לעבוד את ד' כל הזמן, כיון שהיא תצטרך לעבוד בביתה בשביל בעלה והילדים.
2. תשובת הרלב"ג לשאלתו השלישית של הרמב"ן
על שאלת הרמב"ן השלישית, "ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן (על פי יחזקאל טז, לא), וחס וחלילה שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ד' בטהרה", כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף פרק ט"ז: "התועלת החמישי שראוי לאדם שיעשה עניניו בחכמה ובהתישבות, כדי שלא תשיגהו על זה החרטה. הלא תראה כי יפתח מהר לנדור נדר לד' בזולת התישבות, והשיגתהו החרטה, כי היה ראוי שיתישב תחילה אם היה שתצא בתו מדלתי ביתו לקראתו, שיקדש לד' דבר אחר זולתה, ולא ימנע ממנה פרי בטן".
כלומר: הצער הגדול לא היה ח"ו מהצד התאותני, אלא על כך שהיא לא זכתה להינשא ולהוליד ילדים!
3. תשובה לשאלתו השניה של הרמב"ן
על שאלת הרמב"ן השניה, "וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה", ענה הרב אברהם שושנה בספר "דרך בינה" על ספר שופטים שאמנם נכון, שהאדם לא יכול להדיר את בנו להיות פרוש, אבל "מכל מקום הרווחנו לפירוש זה שאין הטעות חמורה כל כך ומזעזעת. ואפשר שהיתה בת יפתח קטנה או נערה, וסברו שהיא ברשות אביה לעשות בה כרצונו, כמו לשאר דינים".
כלומר: כמו שאדם יכול למכור את בתו לאמה (שמות כא, ז) ולהדיר את בנו בנזיר (נזיר פ"ד מ"ו) - כך חשב יפתח שהוא גם יכול לנדור שהיא תהיה פרושה.
יש להוסיף שבגמרא במסכת ערכין (כח ע"א) אמרו: "יכול יחרים אדם בנו ובתו, עבדו ושפחתו העבריים, ושדה מקנתו? תלמוד לומר: 'בהמה' - מה בהמה יש לו רשות למוכרה, אף כל שיש לו רשות למוכרה. והלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה, יכול יחרימנה? תלמוד לומר: 'בהמה' - מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם". פירש רש"י: "בתו יש לו רשות למוכרה - בקטנותה ולא בנערותה". כלומר: היתה הוה אמינא שאדם יכול להחרים את בתו הקטנה! ואמנם שם אין מדובר בהקדשה להיות פרושה, אלא להקדש לבדק הבית, אבל מכל מקום מצאנו הוה אמינא מסוימת בענין.
ו. מדוע לא הלך יפתח להתיר את נדרו?
יש לשאול: מדוע לא הלך יפתח להתיר את נדרו? והרי הפסוק מתאר עד כמה הוא הצטער: "ויהי כראותו אותה, ויקרע את בגדיו, ויאמר: אהה בתי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִנִי, ואת היית בְּעֹכְרָי, ואנכי פציתי פי אל ד', ולא אוכל לשוב". ומדוע הוא לא הלך להתיר את נדרו?
אמנם במהלך הפרקים הקודמים כבר הובאו שתי תשובות לשאלה זו, אבל יש להעמיק בהן ולהוסיף עליהן.
1. הסבר רש"י על פי חז"ל
כתב רש"י בפסוק ל"ט: "ותהי חק - גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאילו הלך אצל פינחס, או הוא בא אצלו - היה מתיר לו נדרו. עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה. ונפרע מהם: פינחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט, כ): 'לפנים ד' עמו', למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר: 'ויקבר בערי גלעד' (לקמן יב, ז)".
רש"י כתב בקיצור: "עמדו בגדולתן". כלומר: מתוך גאוותם. והדבר אינו מובן: מה שייך כאן לעמוד בגדולתן ביחס להתרת הנדר?
במדרשים מצאנו שני הסברים לענין זה.
במדרש בראשית רבה בפרשת חיי שרה (ס, ג) אמרו: "ולא היה שם פינחס שיתיר לו את נדרו? אלא פינחס אמר: הוא צריך לי - ואני אלך אצלו?! ויפתח אמר: אני ראש קציני ישראל - ואני הולך לי אצל פינחס?!".
כלומר: כל אחד שמר על כבודו ולא רצה ללכת לחברו. פינחס לא הלך אל יפתח מתוך שיפתח היה צריך אותו, ויפתח לא הלך אל פינחס מתוך שהוא היה המנהיג של ישראל והוא חשב שראוי שפינחס יבוא אליו.
לעומת זאת במדרש תנחומא בפרשת בחקותי (ה) אמרו בסגנון קצת שונה: "והלא פינחס היה שם והוא אומר: 'לא אוכל לשוב'? אלא פינחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ. יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט??!".
והדברים תמוהים ביותר: האם כאשר חייה של בתו היחידה מונחים על כף המאזנים יפתח עוסק בשיקולים של כבוד מי ילך אצל מי?
כתב על כך הגר"ח קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא": "הכוונה נראה שיפתח סבר כיון שהוא מלך, והדין הוא שמלך חשוב מכהן גדול, אם כן בודאי יבוא פינחס אליו. וכיון שלא בא - בודאי אין לו היתר. ופינחס סבר כיון שהוא כהן גדול ויפתח צריך לו בודאי יבוא אליו. וסמך על זה ובתוך כך נהרגה. אבל לא שבמזיד עשו כך ח"ו".
אבל אף על פי כן חז"ל אומרים ששניהם נענשו, כיון שבמצב כזה של פיקוח נפש, כל אחד צריך להתאמץ להציל ולא לעשות שום חשבון.
2. הסבר הרמב"ן
הרמב"ן הסביר את טעותו של יפתח: "וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח - יחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מִדָבָר שאין ראוי לד' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה (ס, ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה".
כלומר: מתוך שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - חשב יפתח שהחרם חל גם לענין זה שאפשר יהיה להעלות עולה אדם מישראל. אבל יפתח טעה, והנדר לא חל על בתו.
לפי זה יפתח היה בטוח שאי אפשר להתיר נדר כזה, ולכן הוא לא ניסה להתירו.
יש להעיר שהסבר זה הוא נגד חז"ל שאמרו: "יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל - ואני הולך לי אצל פינחס?!" משמע שהוא ידע שאפשר להתיר את הנדר, והוא לא הלך להתירו רק בגלל כבודו.
יש לישב שהסבר זה יכול להתאים לפירוש חז"ל לפי מה שהסביר הגר"ח קנייבסקי "שיפתח סבר כיון שהוא מלך, והדין הוא שמלך חשוב מכהן גדול, אם כן בודאי יבוא פינחס אליו. וכיון שלא בא - בודאי אין לו היתר".
3. הסברו הראשון של הרלב"ג
כתב הרלב"ג בתועליות (בסוף פרק ט"ז): "[התועלת] השביעי הוא להודיע שמי שנדר לד' יחוייב לו שיקיימהו, ואף על פי שיכבד לו מאד. הלא תראה כי יפתח, בעבור שפצה פיו לד', הוכרח לקיים את נדרו, אף על פי שהיה הדבר לו בתכלית הקושי.
והנה יש לשואל שישאל: איך לא נשאל יפתח על נדרו? כי כבר היה פינחס קיים, והוא היה יודע פירוש התורה בשלמות!
ואפשר שנאמר שלא היה יודע יפתח שיש לנדרים היתר. גם לא ידעו זה אז אחד מאנשי גבולו, כי כבר נשקעו כולם בנימוסי הגויים ההם ועזבו את התורה ימים רבים. והנה החכם אין לו להתיר את הנדרים אלא כשישאל הנודר היתר לנדרו להיותו מתחרט בנדר".
הסבר זה של הרלב"ג קשה מאד, לומר שיפתח היה עד כדי כך עם הארץ שלא ידע שאפשר להתיר נדרים!
אמנם ניתן להביא ראיה לדבריו ממה שאמרו במדרש תנחומא בפרשת בחקותי (ה) שהובא לעיל: "פינחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ".
אבל יש להעיר שהסבר הרלב"ג הוא נגד אותו מדרש חז"ל, שבו נאמר: "יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט??!". וכן במדרש הדומה: "יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל - ואני הולך לי אצל פינחס?!" משמע שהוא ידע שאפשר להתיר את הנדר, והוא לא הלך להתירו רק בגלל כבודו, או בגלל טעותו כפי שהסביר הגר"ח קנייבסקי.
עוד יש להעיר שבתוספתא במסכת ראש השנה (סוף פרק א) ובמדרש קהלת רבה (א, ד) אמרו: "בית דינו של יפתח", משמע שיפתח היה תלמיד חכם, ולא עם הארץ.
אמנם על כך הרלב"ג יוכל לומר שיש מחלוקת בין המדרשים האם יפתח היה תלמיד חכם או עם הארץ, והוא נקט בפירושו זה כדעה שסוברת שיפתח היה עם הארץ.
יש לציין שנראה ליישב ולומר שלא כרלב"ג, אלא שאין מחלוקת בין המדרשים, וכוונת המדרש שאמר על יפתח שהוא היה עם הארץ הכוונה היא רק באופן יחסי. תדע שראוי לפרש כך, שהרי נאמר באותו מדרש: "פינחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ. יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט??!". וכי יפתח חשב שפינחס היה הדיוט?! והרי הוא היה כהן גדול, בן כהן גדול, בן כהן גדול, וכיצד אפשר לומר עליו שהוא הדיוט?! אלא על כרחנו הכוונה מבחינת יפתח שהיה המנהיג, הוא התיחס לפינחס כהדיוט מבחינה מנהיגותית, כך פינחס התיחס ליפתח כעם הארץ באופן יחסי.
4. הסברו השני של הרלב"ג
עוד כתב הרלב"ג שם: "ואפשר שנאמר כי מפני שהיה בקיום זה הנדר פרסום הנס שעשה לו ד' יתברך, היה בלתי ראוי שיתחרט יפתח על זה הנדר לפי מה שחשב".
כלומר: יפתח ידע שהוא יכול להתיר את נדרו, אבל הוא חשב שכיון שבקיום הנדר יהיה פרסום לנס הגדול שד' עשה לו, לכן לא ראוי להתירו.
הרב יעקב לוי, המהדיר לפירוש הרלב"ג במהדורת מוסד הרב קוק, כתב שבשו"ת בנימין זאב (סימן רסו) כתב: "ראובן נדר בעת צרה - אם יוכל שום חכם להתיר לו או לא? תשובה: נראה לעניות דעתי דאין להתיר לו, דנדר דהודר בעת צרה אין לו התרה... מי שנדר בעת צרה ונענה, וניצל מאותה צרה שד' יתברך ענהו, ואם אחר כך ישאל על נדרו הרי הוא כגוזל וגונב דעת עליונה, בהיותו נודר לד' יתברך בעת צרה, וד' יתברך עשה לו טובה והצלחה, והטוב יקבל והנדר לא יקיים". ושכעין זה כתבו "שלטי הגבורים" במסכת שבועות (בתחילת פרק שלישי), ובשו"ת מהר"ם מינץ (סימן עט).
לפי זה אכן אי אפשר היה להתיר את הנדר!
הוסיף אחר כך המהדיר: "לפי שאף שאין ראוי להתחרט על נדר שיש עמו פרסום הנס, היינו בנדר שהיה ראוי מלכתחילה לידור אותו. מה שאין כן כאן, שהיה ראוי לו להקדיש דבר אחר. וכעין זה כתב ב'שלטי הגבורים' במסכת שבועות בתחילת פרק שלישי, שיש לראות אם ניחא ליה לקב"ה בנדרו. ואם לא ניחא ליה - שפיר דמי להישאל עליו, כמו בנדר יפתח, שנדר שלא כהוגן. עיין שם. ורבותינו ז"ל תבעו אותו על שלא הלך לפינחס לברר אולי יש צד להתיר את הנדר. ועיין ב'משבצות זהב' (עמ' קסח)".
5. הסבר הרב קוק
הסבר נוסף כתב מרן הרב קוק בשו"ת "משפט כהן" (סימן קמד סעיף יד): "יש מהראשונים שבקשו לישב הזרות בעובדא דבת יפתח, שהיה ממשפט המלוכה שישמור מוצא שפתיו, ביחוד ברבים ובענין כללי, וזה דוחה אפילו שפיכות דמים. אלא שהיה תרעומת על פינחס על שלא התיר נדרו, שאז לא היה בזה נגד כבוד הנימוס המלכותי, כיון שהיא הלכה רווחת בישראל".
סיכום
א. רש"י ורמב"ן כתבו שיפתח העלה את בתו לעולה, ומקורם בדברי חז"ל.
ב. הראב"ע, הרד"ק, הרלב"ג, האברבנאל, ה"מצודות" והמלבי"ם הסבירו שיפתח לא העלה את בתו לעולה. ג. הרמב"ן הקשה על הראב"ע שלש שאלות, והרלב"ג יישב שתים מהן, והאחרונים יישבו גם את השאלה השלישית.
ד. חז"ל והמפרשים אמרו חמישה הסברים מדוע יפתח לא הלך לפינחס להתיר את נדרו:
- יפתח סבר שכיון שהוא מלך, והדין הוא שמלך חשוב מכהן גדול, אם כן בודאי יבוא פינחס אליו, וכיון שלא בא - בודאי אין לו היתר (הגר"ח קנייבסקי בהסבר מדרש חז"ל).
- יפתח היה בטוח שאי אפשר להתיר נדר כזה, שנדר המנהיג של עם ישראל, ולכן הוא לא ניסה להתירו (הרמב"ן).
- יפתח וכל הסובבים אותו כלל לא ידעו שאפשר להתיר נדרים (רלב"ג בפירושו הראשון). פירוש זה קשה מאד, והוא גם נגד חז"ל.
- יפתח ידע שהוא יכול להתיר את נדרו, אבל הוא חשב שכיון שבקיום הנדר יהיה פרסום לנס הגדול שד' עשה לו, לכן לא ראוי להתירו (רלב"ג בפירושו השני).
- יפתח חשב שמכח משפט המלוכה נדרש שהמנהיג ישמור את מוצא שפתיו, ביחוד ברבים ובענין כללי, וזה דוחה אפילו שפיכות דמים (הרב קוק בשם ראשונים).
יהי רצון שננצח את כל אויבינו, וניזהר בלשוננו ובכל מעשינו, ונזכה לראות בקרוב את משיח צדקנו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
