כאשר זקן שמואל, הוא מינה את בניו בתור ממשיכיו – "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל" (ח, א). אולם בניו לא הלכו בדרכיו, ובעקבות כן באו אליו כל זקני ישראל לבקש  למנות מלך על העם – "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שם, ה). בקשה זו של העם היתה רעה בעיני שמואל, והקב"ה קבע שזוהי מאיסה במלכות שמים – "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם".

בפסוקים אלו מתבררת מהות המלך אשר אמור היה להתמנות בקרוב על ידי ה', כפי שהתברר בסעיף הקודם. מלך זה אמור היה למלוך בתור שליח ה', ועל כן הייתה מוגדרת מלכותו כמלכות שמים. אולם בקשת ישראל מלך שינתה את התמונה. היא מהווה נקודת מפנה של מאיסת מלכות ה', ובעקבותיה תגיע מלכות אחרת.

מדוע נחשבה בקשת המלכות של ישראל כחטא וכמאיסת ה'? נביא בזה כמה מדברי חז"ל והמפרשים העולים לכיוון אחד: עיקר נקודת החטא היא התביעה למלך. אם חשו ישראל בצורך במלך, ראוי היה להם לשאול אם הגיע העת למלך, או אף לבקש אותו, אך לא לדרוש אותו. תביעת המלך הקדימה את עידן המלוכה לפני שחפץ ה' בו.

ר' יהודה בספרי

בספרי דברים (פרשת שופטים קנו) מבאר ר' יהודה מדוע כעסו שמואל וה' על בקשת מינוי המלך, למרות שזוהי מצווה מן התורה – "אמר רבי יהודה: והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר: 'שום תשים עליך מלך', למה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם". המנחת ביכורים על התוספתא מפרש שישראל חטאו בהקדמת מינוי המלך משום שהיה להם לחכות שהקב"ה יצווה על מינוי מלך ולא לבקש זאת מעצמם. ובחסדי דוד על התוספתא מבאר שהיה לישראל לחכות עד ששמואל הנביא יעמיד להם מלך. ולא לבקש זאת מעצמם.

עיקר החטא היה בהקדמת בקשת המלך, בשעה שעדיין לא היתה כשרה לכך. ברור שאין מדובר בעניין טכני של הקדמה ואיחור, ההקדמה נבעה מתביעה למלך מצרכים אנושיים, וישראל היו אמורים להימנע מתביעה שכזו. על כן, ה'מנחת ביכורים' וה'חסדי דוד' שהובאו זה עתה סוברים שישראל לא היו צריכים בשום שלב לבקש מלך, אלא היה עליהם לחכות למינוי מן השמים. אולם על פי המפרשים שנביא מיד, מוטל היה על ישראל למנות מלך בשלב בו יהיה ברור שהגיע זמנו של מלך שהוא בחיר ה'. אך בני ישראל לא התאפקו ובקשו מלך מחמת צורכם ורצונם שלהם. מפרשים אלו מבארים כי יש סימן ברור למלך המיועד מן השמים. רק כאשר מופיע סימן זה אמורים ישראל לבקש מלך.

המאירי (וכן החיד"א בחומת אנך שמואל א, יג)

המאירי מבאר כי חטא ישראל היה בכך שלא חיכו לכך שיהיה מלך ראוי משבט יהודה אשר ממנו בחר ה' להעמיד מלך. אלו דבריו (הוריות יא, ב): "...אלא שנראין הדברים שמצד שנתנה המלוכה לשבט יהודה, אפשר שלא היה באותו הפרק בשבט יהודה ראוי למלוך ולא היה ראוי למנות למלך הראשון רק באדם הגון ומעולה ביותר. והיה קשה לנביא על שלא נתאחרה הבקשה עד עמוד ביהודה ראוי למלוך. והיתה הנבואה להעתר להם להמליך מלך מלכות עראי עד היות ביהודה מי שראוי לכך, ושב המלכות לאחזתו".

המאירי ממשיך ומבאר כיצד מינויו של שאול בעקבות הבקשה המוקדמת, היה מינוי מוגבל וארעי בלבד: "וראה והבן הנה ביעדו יתברך לנביא את שאול למלך אמר וה' גלה את אזן שמואל כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד ולא אמר למלך ובבאו לפניו אמר הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצור בעמי לא אמר ימלוך בעמי וכאשר משחו אמר משחך ה' על נחלתו לנגיד סוף דבר לא יחס לו שם מלכות[1] עד שחטא בקרבן העולה ונבאו בקריעת מלכותו אמר 'נסכלת! הכין ה' ממלכתך עד עולם, ועתה ממלכתך לא תקום', וכן 'אותי שלח ה' למשחך למלך לך והכית את עמלק' כאשר ידע סוף ענינו, והוא אמרו 'וימאסך מהיות מלך' וכו' 'ונתנה לרעך הטוב ממך'. ואמר על זה: 'וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב' – ויראה לי בבאורו שקרא הנבואה נצח ישראל מצד שהיא מיוחדת לעם הזה... ואמר שהנבואה לא תכזב, ואמר זה על נבואת: 'לא יסור שבט מיהודה'... ולמדנו שלא נמשח שאול אלא כממונה וכמחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד בא המלך אשר לו המלוכה מצד הירושה...".

העולה מדברי המאירי הוא כי על ישראל היה לחכות כשלוש שנים (שנות מלוכת שאול[2]) – אז הגיע המועד בו נמצא אדם ראוי למלוכה מן השבט בו בחר ה', אז גדל דוד וה' היה איתו ובחר בו. על ישראל היה להתאפק עם רצונם במלך עד הגעת מועד זה. אם חשו בצורך במלך, היה עליהם להימנע מלתבוע, ורק לשאול את הנביא האם זהו רצון ה'.

הרדב"ז

בשו"ת הרדב"ז (חלק ג, סימן לו) עונה ואומר אף הוא כי תביעת המלכות בזמן שברור שהמלך בו חפץ ה' טרם הגיע, היא העומדת במרכז חטא ישראל: "כבר הגידו חכמים וסופרים על דבר אשר רבים התפלאו: אם המצוה בתורה 'שום תשים עליך מלך' (דברים יז, טו) ומניית המלך היתה אחת משלש מצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ (סנהדרין כ, ב), למה היה הרוגז והכעס בימי שמואל, כאשר שאלו להם מלך?...

וענו ואמרו: הנה מודעת זאת שליהודה נתנה המלוכה מברכת אביו (בראשית מט,  י), והברכה הזאת היתה בהסכמת ה', כדבר האמור (שם, כח) 'איש אשר כברכתו ברך אותם'. וכמו שפירשו רש"י והרשב"ם שם: 'ברכה העתידה לבא'. ומן אז והלאה החל הרוח האלהי לפעמו, והיה תמיד תחלה וראש לאחיו. הלא נראה בדגלים היה דגלו הראשון (במדבר ב, ג). בנשיאים היה נשיאו הראשון (שם ז, יב). במלחמות היתה ידו ראשונה (שופטים א, ב), 'יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו' (דברי הימים א ה, ב) ובכל שבטו נבחר רק בית ישי, ובכל בניו רק דוד. כמפורש (שם כח, ד): 'כי ביהודה בחר ה' לנגיד, ובבית יהודה בית אבי, ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל'. כי יהודה נבחר למלך השבטים (בראשית רבה ד, לז) ועל השבט הזה תלויה תקוות ישראל כי יציץ שבט ונזר מלוכה באחרית הימים. והנה בעת ששאלו ישראל להם מלך כבר נולד דוד, אבל היה צעיר לימים כבן אחד עשר שנים [כידוע החשבון משני חייו ושנות מלכותו ושנות מלוכת שאול[3]] ולא היה עדנה [=עדיין] ראוי לצאת ולבא לפני העם, ואף כי [=וכל שכן שלא היה ראוי] לשאת הוד מלך. וכנראה במקרא (שמואל א יז) שגם אחרי הכותו את גלית היה עוד נער קטן.

והנה על-פי מצות ה' בתורתו חק ולא יעבור שבן יורש מלכות אביו. כמפורש יוצא מפי נותן התורה (דברים יז, כ): 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל', שהמלכות ירושה וכו'... והנה כי כן יאמרו חכמינו ז"ל: "קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומה" (ירושלמי סוף סוכה); כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לו ולבניו אחריו עד סוף כל הדורות (מגילה יג, ב). ובכן, נפגשו אז בנקודה אחת שני דברים סותרים ומתנגדים זה לזה, שני הפכים בנושא אחד, יען חזקו דברי העם לאמר "תנה לנו מלך", וזה הוא אמנם כמצות התורה "שום תשים עליך מלך", ואולם האיש אשר רוח בו ומעותד למלך הוא דוד המלך, עודנו נער קטן, נוהג העדר, ולא הגיע למלכות, ולכן האיש אשר יבחר כעת למלך, הלא בהכרח לא תהיה מלכותו קיימת רק לפי שעה, עד בוא אשר לו המשפט ולקחה, כשיגדיל זה הנער דוד הקטן, הראוי לה מירושת אבותיו, כאשר כן היה באמת. וזה היה דבר קשה לפני המקום, שתתבטל באיש אשר יבחר כעת מצות התורה דין ירושת המלוכה מאב לבן, ושתעקר בו שלשלת היוחסין, ושבגלל זה תסבול האומה רעות רבות.

כי מן אז הציג אבנר את דוד לפני שאול, שאלו לתומו "בן מי אתה הנער"? (שמואל א יז, נה) יען כי חפץ לדעת את יחוסו. וכאשר נודע לו שבא ממשפחת פרץ דאג לאחרית מלכותו, כי מסורת היתה בידו כי לא יסור שבט מיהודה מבני פרץ. ולכן היה שואל שאול על מולדתו ומוצאו, וקנאתו לדוד גברה מאד בשמעו תהלתו מפי דואג: 'הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו' (שמואל א טז)".

נראה כי כוונת הרדב"ז היא שהיה על ישראל לשאול ולשמוע משמואל האם יש מלך ראוי. תביעתם מלך משמואל היתה שגויה למעשה משום שעדין לא היה מלך ראוי משבט יהודה.

ר' שבתאי הורוויץ בן השל"ה

ר' שבתאי הורוויץ בן השל"ה (ווי העמודים, עמוד הדין פרק יט אותיות יט-כ) סובר גם הוא שישראל ביקשו מלך בזמן שלא הוכשר בחיר ה' למלוך. נראה מדבריו שעיקר הבעיה היתה בהפצרה ובתביעה של ישראל למלך. הפצרה זו באה בזמן שדוד בחיר ה' עדין לא היה ראוי. לפחות אחר ששמואל הוכיח אותם על בקשת המלך, היה עליהם להבין שבחיר ה' יופיע רק מאוחר יותר, ולוותר על בקשתם. אלו דבריו: "ונראה על דרך כי 'קורא הדורות מראש', כי ידוע שהמלוכה שייך דוקא לדוד הבא משבט יהודה, כמבואר בזהר פרשת וילך (ח"ג דף רפד ע"א), וזה לשונו: תא חזי, שאול מלכא נטל מלכו, אמאי בגין דעד הכי לא מטי זמניה דדוד להאי, דהא מלכו ודאי הוי לדוד, ואתא שאול ונטיל ליה, כיון דמטי זמניה דדוד למירת דיליה, כדין אתער צדק מלכותא דלעילא, וכניש ליה לשאול בחוביה, ואתדחי מקמיה דדוד, ואתא דוד ונטיל דיליה כו', עיין שם...

והנה, בעת שאמרו ישראל 'תנה לנו מלך' (שמואל - א ח, ו), עדיין לא היה זמניה דדוד, ונתמנה להם מלך לפי שעה הבא מזרע בנימין, כענין 'אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי' (הושע יג, יא)...

ויתבאר על נכון הפרשה: מתחילה גילה הקדוש ברוך הוא עתידות שהם ישאלו מלך, ובזמן אותו השאלה עדיין לא הגיע זמנו של מלכות בית דוד, ועל פי הפצרתם מינה להם מלך, ולכן אמר שפיר (דברים יז, יד): 'ואמרת אשימה עלי מלך', רצה לומר, שהם יאמרו 'אשימה עלי מלך' קודם שיגיע הזמן של המלך האמיתי אשר לו המלוכה. ואפילו הכי צוה להם (שם שם, טו): 'שום תשים עליך מלך', יהיה מי שיהיה, ובכל זאת אימתו תהא עליך. מה שאין כן לכבוד המלך האמיתי אשר לו יאתה המלוכה באמת, עשה בבא חדשה ואמר (שם): 'מקרב אחיך', רמז על מלכות יהודה, שנאמר עליו (בראשית מט, ח) 'יודוך אחיך', אי עיקר ציווי אי בפרטית, 'תשים עליך מלך', וזה היה הציווי באמת...".

העקידת יצחק

העקידת יצחק קושר בין שתי מצוות שהצטוו ישראל בכניסה לארץ – למנות מלך ולבנות את בית הבחירה. הוא מבאר שאלו שתי מצוות שצריכות להיעשות בשלימות גדולה, ועל כן לא ציווה אותם ה' כבר בתחילת הכניסה לארץ: "והנה זאת היתה הסבה העצומה אשר לא צוה לעשות בית קבע לדירתו בכניסתן לארץ והתיישבם שמה כי הנה הם לא הכריתו את העמים המחטיאים אותם אשר היו להם תמיד לפוקה ולמכשול להפריד האהבה והקורבה ולסלק הדירה והן עוד היום גדול לא עת האסף עמם בדירה קבועה, כמו שאל זה הטעם עצמו לא צוה על המלך בימי שאול כי עדיין לא מצא איש כלבבו כמו שהוא מבואר בענינו".

לפי כל המפרשים שהבאנו עד כה, תביעת המלך בימי שמואל היתה החמצה גדולה. ישראל שאלו מלך מספר שנים לפני שהוכשרו התנאים לקיום הסדר האלוקי הקבוע מראש: מינוי דוד משבט יהודה. לולא היה מתמנה שאול למלך, היה מופיע דוד שעליו נאמר שהוא 'איש כלבבו' של הקב"ה. כבר ראינו לעיל כי היה ברור שמלך זה יקום בימי שמואל, ובימי הכהן שעתיד להחליף את עלי.

לשיטה זו ביחס לבקשת המלכות, העולה מתנאים, ראשונים ואחרונים, נוסיף מדברי חז"ל המכוונים לדרך זו, אך בחריפות יתירה:

ר' נהוראי בספרי ובגמרא

לעיל הבאנו מן הספרי (דברים קנו) את דברי ר' יהודה כי יש מצוה למנות מלך, ועיקר חטא בקשת המלך היה רק "שהקדימו על ידם". ר' נהוראי חולק עליו שם, והוא מזהה כחטא את עצם בקשת המלך באשר היא, בלי תלות בזמן שבו תיערך. אלו דבריו: "'ואמרת אשימה עלי מלך', רבי נהוראי אומר: הרי זה דבר גנאי לישראל, שנאמר: 'כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם'". במסכת סנהדרין (כ, ב) מובאת אותה מחלוקת תנאים, במילים שונות: "היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: 'ואמרת אשימה עלי מלך וגו''".

על פי רש"י (שם) ר' נהוראי חולק על ר' יהודה מכל וכל, ולשיטתו אין לישראל כל מצווה למנות מלך. אולם האור החיים (דברים יז) מקשה על כך מלשון הציווי האמורה בתורה: "שום תשים עליך מלך". ויש להוסיף שלכאורה ברור כי גם על פי ר' נהוראי העמדת מלך היתה ענין הכרחי, שהרי כפי שנזכר לעיל בתחילת ספר שמואל מפורש פעמים כי היה אמור להתרחש מינוי מלך חדש לישראל על ידי שמואל. וכבר בספר בראשית התבאר כי עתיד לעמוד מלך על ישראל: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לפני מלוך מלך לבני ישראל"; וכן בספר דברים התורה מפארת את תופעת המלך בישראל – "ויהי בישרון מלך"; ובנוסף, בספר שופטים תולה הנביא קלקולים מרכזיים בעם בהעדר מלך, כפי שנזכר לעיל. על כן מבאר האור החיים (דברים יז, יד)[4] כי גם לר' נהוראי יש מצוות מלך[5], אולם מצווה זו היא כנגד תרעומתם של ישראל והיא גנאי להם – לכן תקפה היא רק למצב שבו מופיעה חולשה מוסרית בישראל והם מבקשים מלך.

האלשיך

האלשיך (שמואל א, ח) מבאר מה היה החטא של ישראל בבקשת המלך (ערכנו שינויים בלשונו): "אך אמנם הן אמת כי לא ככל הגוים בית יהודה חלילה, כי כל יתר עמים משרה אותם אלקים על ידי שליש, הוא שר צִלם אשר הופקד מאתו יתברך על כל אומה ולשון. לא כן אנחנו עמו צאן מרעיתו, כי מרוב אהבתו אותנו הוא האלקים בשמים והוא הרועה אותנו על כל הארץ מתחת, מפתו נאכל ומיינו נשתה ושמלתו נלבש מאתו ובידו שלא על ידי שר ומושל, כאשר ראינו בעינינו במצרים ובמדבר, אשר עין בעין נראה אלינו ועננו עומד עלינו לנחותינו הדרך ולהאיר לנו, ויעבירנו את הירדן, ויתן לנו ארצות גוים ועמל לאומים אשר לא עלה על לב, לולא ה' צבאות עשה בידו הגדולה כאשר דבר. כלל הדברים, כי אין מלך ואין שר צריך לישראל להיות בין המלך [=הקב"ה] ובין העם, באופן כי אם מאליהם בראות כל ההשגחה ההיא ישאלו מלך ככל הגוים אשר תחת שרים, לכפויי טובה יחשבו, בלתי מכירים השגחתו הפרטית גם על הארץ מתחת, וכמואסים הנהגת יוצר הכל, ומחליפים אותה בהנהגת בשר ודם.

על כן מה עשה הוא יתברך מאז? הקדים רפואה למכה, ויצו עלינו שמצוה ראשונה משלש שצוה לנו בכניסתנו לארץ תהיה הקמת מלך, גם אם לא ישאלוהו ישראל. וזה מאמר הכתוב (דברים יז יד): 'כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותך לך וירשתה וישבת בה' – שהוא, כי תראה ההשגחה כאילו אינך לוחם וכובש, כי אם שהוא יתברך הנותנה לך מאתו ובידו וירשתה, שאתה כבא לירושת אבותיך, ידעתי את יצרך כי לא תכיר השגחתי 'ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים' ולא תבחין בינך – אשר האלקים הרועה אותך – לבין הגויים שהם תחת שרים. על כן הנני מקדים מעתה ואומר: 'שום תשים עליך מלך' – כלומר כי אחר שבודאי תשים את המלך לבסוף על פי שאלתך, אני מקדים ומצוה ואומר כי בין תשאל בין לא תשאל תשים עליך מלך.

והנה על פי הדברים האלה, אשר בודאי נודעו לזקני ישראל אשר נתקבצו לאמר לשמואל תנה לנו מלך, על כן תכפל אשמתם. כי אם יודעים שעל כל פנים יקימו מלך בישראל, ושמחמת שעתידים לשואלו הקדים להם הוא יתברך המצוה ההיא, ואם כן, מה זה קיימו על נפשם כעת השאלה שעליה גזר הוא יתברך להקדים, טרם יחטאו לשאול ולומר הדבר הרע, ולא אמרו ללבבם נחריש כי הלא מצות המלך הקדוש היא לעשותו ולא נהיה אנו אשמים על השאלה. ובכן מה שהיה הדעת שופטת הוא, כי כל כך קצו ומאסו בהנהגת שמואל, שעל כן לא עצרו כח להמתין. על כן: 'וירע הדבר מאד באזני שמואל ויתפלל שמואל אל ה'' יכפר בעד אשר קצו בנביאו".

המלבי"ם

בספר שמואל א (יב) שמואל נואם לישראל נאום סיכום על ענין מינוי המלך שנעשה. בסוף הנאום הוא נותן אות לישראל: הוא קורא אל ה', ויורד גשם בקיץ. כך מבאר המלבי"ם את משמעות האות: "מהאות בעצמו שהוא המטר והקולות שהם טובים בעת זרע ורעים בקיץ, תבינו כי כן גם אתם שאלתם דבר שלא בעונתו, שאם היה המלך טוב לכם אחרי מותי ובעת שאתם נתונים תחת הטבע, הוא רע לכם בעודני חי ובעוד ה' צבאות יגן עליכם".

הקו המרכזי העולה מכלל הדעות הללו הוא כי ישראל חטאו בשאלתם בכך שחפצו למנות מלך מכוח רצונם שלהם, ועשו זאת בתביעה והפצרה. היה עליהם תחת זאת לכבוש את רצונם ולחכות למינוי מלך כרצון ה', או לפחות לשאול האם בקשתם ראויה. מכאן נבוא לבחון אפוא איך היו הדברים מתרחשים לולא שאלו ישראל מלך – מה היה מהלך הדברים מתקופת השופטים אל המלך בחיר ה', לולא שישראל הקדימו ודחקו את קץ המלכות?

[1] וכן נאמר בילקוט המדרשים פתרון תורה (פרשת ויקרא עמוד 10: 'אשר נשיא יחטא'... 'מצאתי דוד עבדי...'. אבל שאול לא נמשח למלך אלא לנגיד".

[2] עיין תמורה טו., זבחים קיח: ורש"י בשני המקומות; רד"ק שמואל ב טו, ז.

[3] לא הצלחנו להבין את חשבונו של הרדב"ז. לכאורה דוד היה בן עשרים ושבע בפרשת מינוי המלך, שהרי דוד היה בן שלושים כאשר הוא התמנה למלך, וכל בקשת מינוי המלך היתה שלוש שנים קודם לכן – ראה בגמרא בזבחים (קיח, ב). אם אכן היה דוד בן עשרים ושבע, קצת קשה עלינו להבין את דברי הרדב"ז כי בגיל שכזה לא היה ברור שדוד עדיין איננו ראוי למלוך. אמנם הרדב"ז מסתמך כנראה על ספר היוחסין לר' אברהם בן שמואל זכות (מאמר שישי), שם מביא מספר בן גוריון כי שאול מלך עשרים שנה – שמונה עשרה שנים בזמן שמואל ושתי השנים שאמר הכתוב (שמואל א' יג) הם היו אחר מיתת שמואל".

[4] ואלו דברי אור החיים: "ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה' למלך עליהם כדרך אומרו (ש"א י"ב) 'וה' אלהיכם מלככם', גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו, אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו שום תשים, ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר 'ואמרת אשימה' וגו', וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש 'שום תשים' מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו'".

[5] נראה שביאור זה של האור החיים, שגם לר' נהוראי יש מצוה למנות מלך, יכול להסתמך על דברי הרמב"ם. מהרמב"ם נראה שגם ר' נהוראי סובר כי יש מצוה להעמיד מלך, כיון שבתחילת הלכות מלכים (א, א) פוסק כר' יהודה שיש מצוה לישראל למנות מלך, אך מיד לאחר מכן (בהלכה ב) הוא מביא לכאורה את דברי ר' נהוראי (כן העיר הציץ אליעזר ב, סימן כח).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.