יש להבחין בין התכנית המקורית בה יכלו ישראל ללכת ובין האופן שבו נעשו הדברים בפועל מחמת דחיקת ישראל את זמן העמדת המלך. בימי עלי כבר הודיע הקב"ה כי הוא יבחר לו משפחת כהנים קרובה אשר תהיה לפני משיחו - "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים". כל המפרשים שראינו, מאוחדים בדעה שהכוונה היא לצדוק הכהן אשר התהלך לפני דוד ושלמה, כפי שמנסח זאת המלבי"ם: "וזה יהיה בעת ימשח מלך ישראל בימי דוד". מתבאר אפוא, כי עוד לפני בקשת ישראל מלך בימי שמואל, ייעד הקב"ה את הקמת דוד המלך בתור משיחו.

הדברים יובנו לאשורם כשנביא בחשבון את שני תהליכי צמיחת המלכות בספר שופטים שעליהם עמדנו לעיל. בני ישראל בתקופת שמואל תבעו להקדים ולקטוף את הפירות של צמיחת מאפייני המלכות הטבעיים שנבנו בתקופת שופטי שבט יוסף. אולם הקב"ה חפץ שהבשלות שנולדה בעם למלך תתממש רק באמצעות גמר התהליך שהחל בועז – הקמת דוד למלך על ישראל.

סיומה של התגבשות התודעה הלאומית על ידי שופטי יוסף (כשהיא מצויה לבדה באומה, בלא חפץ הקודש העליון המביא למלכות דוד) הוא במלכות שאול. מלכות שאול פועלת בדרך אנושית רגילה – כוחה יפה באסיפת העם והבאתו לידי כלל אחד, במקביל מנסה כמובן מלכות שאול לקיים את מטרתו של גוף זה: לעשות את רצון ה'. אולם לא זה עיקר 'כשרונה'. לכן לא במלכות זו בחר ה'. במקום שתקופת הפרטיות של השופטים תסתיים בבניין מלכות שאול שעיקרה הוא גיבוש האחדות הלאומית בלבד, אחדות השבטים צריכה היתה להיווצר מתוך קישור והתמסרות לאידאל עליון ונשגב המוצב בחזית מלכות דוד. אחדות העם על ידי מלכות דוד מתבצעת לא בתור מטרה העומדת בפני עצמה, אלא כחלק מהוצאה לפועל של האידאל האלוקי בעם ישראל בשלמותו. סדר כזה של דילוג ישיר אל מלכות דוד הוא על-אנושי, וזה המהלך שראוי היה להתרחש בסוף תקופת השופטים. בסדר כזה נכנסים ישראל קודם כל תחת כנפי השכינה, תוך יכולת 'להתאפק' ולדחות את הרצון במלך; ורק בעקבות כך ומתוך כך נוצרת אחדות ולאומיות לישראל. באופן כזה אמורה היתה האחדות שחסרה בתקופת השופטים להתהוות סביב גרעין עליון על-אנושי – עבודת ה'.

בדברי חז"ל מצויים ביטויים שונים לכך שדוד הוא המלך העיקרי והאמיתי של ישראל. המלכות שלפניו היא מלכות מעבר, ארעית וחולפת ועל כן כשעוסקים במלכות ישראל אין מתכוונים אליה. במדרש תנחומא (פרשת בא סימן ה) נאמר: "עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראוין למלכות משנבחר דוד יצאו כל ישראל". הנה אין נאמר כן על שאול אלא על דוד בלבד. במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דעמלק פרשה ב) מוצאים אנו שמשה ראה על הר נבו דווקא את דוד כמלך ישראל – "ומנין שהראהו דוד במלכותו? שנאמר: 'ואת כל ארץ יהודה', ולהלן הוא אומר: 'ויבחר ה' בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל כי ביהודה בחר לנגיד".

חלק מן המפרשים שהבאנו בפרק הקודם, עמדו על כך שהזמן שהיה על ישראל להמתין עד להקמת המלכות האלוקית היה קצר ביותר. דוד נעשה כשר למלוכה כשלוש שנים לאחר מלכות שאול, שהרי אז התמנה דוד בפועל. ישראל הצליחו להתאפק מבקשת מלך מגדעון ועד זמן שאול. היה עליהם להוסיף ולנקוט איפוק לזמן קצר בלבד, ובכך לזכות למלכות שיועדה להם מלכתחילה.

כאן המקום להעיר כי בדברים אלו כלולות למעשה גם השיטות הנוספות במפרשים ביחס למהות חטא ישראל בבקשת המלך. יש שפירשו כי חטא ישראל היה באופן הבקשה – שביקשו מלך שישפוט אותם במקום השופטים (דרשות הר"ן דרוש יא); שחפצו במלך שישפוט אותם על פי משפטי הגויים (רש"י שמואל א ח, ו); שרצו מלך שיקבל את מרותם בלי לשעבד עצמם אליו ברצינות ובלב שלם (הכלי יקר); שבקשו מלך שימלוך הוא וזרעו לדורות ולא בכך חפץ ה' (ספורנו דברים יח, ד); שחפצו במלך לשם תועלת מעשית ולא לשם כבוד ותפארת ישראל (אור החיים דברים שם). והנה, גם על פי שיטות אלו ונוספות, בסופו של דבר הצורך במינוי אלוקי למלך עמד ברקע לחטא העם. לו היה העם מתגבר על הדחף למלך באופן שבו הוא דרש אותו, היה זוכה בקרוב למלך קדוש ועליון, שיהיה ראוי בעיני ה' ויהיה שליחו. הקדמת בקשת המלך היא זו שהביאה לחטא בתוכן הבקשה. מתוך התפרצות של תאות המלכות בלא עיתה, ובלא חיפוש אמיתי מהו רצון ה' באותה העת – מגיעים ישראל לבקש את מילוי חפצם ולא את מילוי חפץ ה'. ההליכה אחר התאוה במקום אחר רצון ה' היא שורש החטא בבקשת המלך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.