קורח שפיקח היה מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן.

(במדבר רבה, פרשה יח)

נראים הדברים שקורח, שפיקח היה, זיהה בפוטנציאל הגנוז בו, לא רק את גודלו של שמואל העתיד לצאת ממנו, אלא גם חלק מהכיוון הרוחני אותו נושא שמואל.

אכן שמואל הלוי, נלחם בסיאוב אשר פשט בימיו בממסד הכהונה. נבואתו הראשונה היא על חורבן בית עלי, אשר בניו ניצלו לרעה את הכח שנתנה הכהונה בידיהם:

וַיֹּאמֶר ד' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה: וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם:

(שמואל א, ג)

במילים אחרות ניתן היה לומר, לימדונו חז"ל שנקודת אמת הייתה גנוזה בכיוונו של קורח, אכן ואכן יש מקום לחשוש מעוצמת יתר של הכהונה. עתיד קורח להעמיד צאצא אשר יתמודד עם סיאוב של ממסד הכהונה.

גם ההלכה הראשונה שמורה שמואל, שייכת בעניינה אל עוצמת יתר שספחה הכהונה לידה.

אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. משום ד'וישחטו את הפר' - 'הביאו הנער אל עלי'? אלא, אמר להן עלי: קיראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? 'והקריבו הכהנים' כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה. מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את - וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

(ברכות לא ע"ב)

יתכן, שאכן שמואל חידש דרשה חדשה בפסוק. אך יתכן, שהלכה זו פשוטה הייתה גם בימי עלי, אלא שנהגו הכהנים סלסול בעצמם ולא היו מניחים את ישראל לשחוט[1]. תפיסת העולם של בית עלי, נקטה שהידור מצוה הוא שהכהנים בלבד יהיו עסוקים במעשה הקרבן. שמואל הנער מחדש, שראוי לנהוג כהלכה הפשוטה ולשתף גם את ישראל בכך, שהרי 'כל העדה כולם קדושים'. בבואה דבבואה, של נקודת האמת הנשמעת בתוך דברי סבו קורח.

נראה להוסיף ולומר שיש נקודה מהותית ואופיינית דווקא בהלכה זו, לשליטתו של ממסד הכהונה בעבודת ד'. שהרי כך דרשו חז"ל:

מה אני מקיים 'אשר ישכבון את הנשים'? מתוך ששיהו את קיניהן, שלא הלכו אצל בעליהן - מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.

(שבת נה ע"ב)

כאשר הכהן הוא היחיד הרשאי לשחוט את הקרבן, הוא השולט בקצב של עבודת ד' במקדש. מתוך כך יכול להחליט גם על עיתוי ההקרבה, ומכן הפתח לשחיתות גדול - "מתוך ששיהו קיניהן".

"חזא דקמהדרו בתר כהן למשחט" - מי יודע בכמה עיכובים, כמה הליכים בירוקרטיים היה כרוך אותו 'הידור' בתר כהן למישחט. כאשר ישראל הוא השוחט, חוזרת השליטה בעיתוי ההקרבה לידי הבעלים, והכהן - משרת את התהליך, וכהגדרה האמיתית של תפקידו: "שלוחי דרחמנא" ו"שלוחי דידן".

ובהרחבה, מפעל חייו של שמואל התאפיין בהעברת מרכז הכובד של ההנהגה הרוחנית מן המשכן והכהונה אל גבול ישראל כולו.

וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַד':

(שמואל א, ז)

בפנימיות, אין כאן מאבק של הלוייה בכהונה, יש כאן מילוי תפקידה האמיתי של הלוייה, לשרת את הכהונה, חלק משירות הכהונה - שימור טהרתה ונקיונה.

[1] וכן מצינו במשנה יומא פרק ו' שהכהנים נהגו סלסול בעצמם ולא הניחו ישראל לשלח שעיר המשתלח, אע"פ ששילוחו כשר בזר.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.