מלחמות האומה או מלחמות השם
הרב זצ"ל, מבאר בעין אי"ה את ההבדל בין מוטיבציית הלחימה בישראל לזו של אומות העולם:
האומות שמטרתם היא חומרית והנן מצויירות רק כענין אגודת שותפים... תהיה אהבת האומה בכללה רק אז מבוססת להם כשתהיה תמיד חוזרת אל הפרטים אל הטבת מצב המשפחה היחידה שלשם הטבתה התאגדה האומה. על כן אימוץ הזכרת המשפחה ואגודה... ראוי הוא להיות ממכשירי זריזות הקרב.
(עין אי"ה שבת חלק ב)
אמנם, מוטיבציית הלחימה של החייל הישראלי אינה נעוצה בהעצמה ובהרחבה של האינטרסים המשפחתיים או האישיים - שורשיה במקום גבוה הרבה יותר:
ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה.
(רמב"ם מלכים ח, טו)
מקור זה של המוטיבציה גורם לשינוי גם באופן המעשי של התעוררות החיילים למלחמה. לעומת הגויים המעצימים רגשי אהבתם למשפחה טרם היציאה לקרב, החייל הישראלי
על כן בבוא התור לעבוד עבודת האומה כשרגא בטיהרא תבטל אהבת המשפחה לבל תחלל עוז אהבת האומה... על כן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו.
לחימה בימי השופטים - מתוך תודעה בטחונית
הבשלה לידי תודעה לחימה כזו, הנובעת ממקום גבוה, שאינו מהווה סיכום ואימוץ של האינטרסים הפרטיים של כל יחיד, היא מפעל חיים של דורות.
נראה, שכל ימי השופטים, לא התרוממו ישראל מעבר ללחימה בצרכים בטחוניים. הראיה הנצחת לכך היא, שבמלחמות השופטים השתתפו רק השבטים שחשו סיכון בטחוני ממשי. תכלית הלחימה הייתה להסיר את האיום הבטחוני המרחף מעל קיבוץ הפרטים המסויים.
בהתאם לכך, מסתכמת בדרך כלל תקופת פעולתו של שופט בציון ההישג הבטחוני:
"ותשקוט הארץ ארבעים שנה"
(שופטים ג, יב; ה, לא; ח, כח)
תודעת הלחימה בימי שאול
המתבונן במלחמות שאול, רואה שמוטיבציית הלחימה בהם אינה בנויה על מושג "מלחמות השם", אלא דומה במהותה ללחימה בימי השופטים, מלחמה המתמודדת עם אילוצים בטחוניים. כמתבאר לעיל, הצליח שאול לגבש תודעה לאומית, מסביב למלחמות אלו, אך עדיין נשארו המלחמות מלחמות אומה על בטחונה ועצמאותה, כמלחמות בימי השופטים.
בהתאם לכך - גם האופנים בהם מעורר שאול מוטיבצייה:
"אשר איננו יוצא אחרי שמואל ואחרי שאול ככה יעשה לבקרו" (שמואל א יא, ז)
"וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים", ודרשו חז"ל: משלו. [=נתן שה לכל היוצא לקרב]
"והיה האיש אשר יכנו - יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חופשי בישראל" (שם יז, כה)
ואכן כך מסכם הכתוב את פועלו של שאול:
"וילחם סביב בכל אויביו... ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שוסהו"[1]
וגם כאן, ברמיזה, נשווה לסיכום שמסכם דוד עצמו את פועלו בימי מלכותו:
כי נתן ד' בידי את יושבי הארץ ונכבשה הארץ לפני ה' ולפני עמו... קומו בנו את מקדש האלוקים.
נשימה לנו מלך ככל הגויים
לאור המתבאר לעיל, מקבלת משמעות חדשה ומעמיקה, הביקורת של חז"ל על שאלת ישראל מלך "ככל הגויים":
ר' אליעזר אומר... עמי הארץ קלקלו, שנאמר 'והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו'.
הפגם בבקשת ישראל למלך היה בבקשתם מלך ככל הגויים. נראה, שזהו הגורם האמיתי לכך שכל ימיו של שאול, נשארו ישראל במוטיבציית לחימה, הדומה באופיה, לרוח הלאומית הקיימת גם באומות העולם. ישראל לא היו בשלים למלך הלוחם "מלחמות השם". מלך זה יבשיל רק עם עלותו של דוד על בימת ההסטוריה. בנגוד לאומות העולם, העמדת מלך אשר רואה את תפקידו רק בבניית תודעה לאומית בטחונית - נידונה מראש לכישלון. מלך ישראל נושא עיניו אל האידאל הלאומי ארוך הטווח - השראת השכינה וקידוש השם. אידאל זה אינו בר ממוש לדור אחד, על כן מוריש המלך את מלוכתו לבניו.
וראה נא, מתי זכה דוד במלוכה לבניו אחריו לעולם? ביום שבו חפץ בבניין המקדש. מלך המציב בפני ממלכתו אידאל נישא כזה, משימת דורות שכזו - הוא הראוי שהממלכה לא תמוש מזרעו.
מלחמת עמלק
וירב בנחל
מלחמה אחת ממלחמות שאול, הייתה יכולה להתעלות מעל הגדר של "מלחמה בטחונית" גרידא - הלא היא מלחמת עמלק. מלחמה לה נצטווה מפי הנביא, מלחמת מצוה שהיא במובהק "מלחמות השם"
כי יד על כס י -ה מלחמה לד' בעמלק מדור דור
אמנם שאול, בחושו כי העם [ואולי גם הוא עצמו] אינו בשל למלחמה ערכית בלבד הופך, בתרגיל פוליטי, גם את עילת המלחמה הזו – לעילה בטחונית גרידא:
ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל
(שמואל א טו, ה)
כאשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא עילה כענין 'מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי' ביקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייכים אליו ועמלק רב עמו עד שזה היה סיבת המלחמה. וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש סיבה, רק מפני שה' ציוה, שנאמר "הלא משנאך ד' אשנא ובמתקוממך אתקוטט".
(מלבי"ם שם)
נשווה לעצמנו את עוצמת ההחמצה. ישראל מעמידים לעצמם מלך. והמלך, המצווה מן התורה ועל פי נביא, ללחום מלחמתו בעמלק - אינו מעז לשאת בגלוי את דגל המלחמה, "מלחמה לד'" הוא נאלץ לנמק [כלפי עצמו? כלפי העם? כלפי אומות העולם?] בסכסוך גבולות חיצוני מקומי. רק כך יצליח שאול להביא את ישראל למלחמה. לכאן בלבד, הגיעה תודעת הלחימה שהצליח שאול לבנות בעם ישראל.
בשולי הדברים: בארנו את הביטוי "וירב בנחל" לפי ההסבר הנראה לנו קרוב לפשט - הסברו של המלבי"ם. חז"ל העמיקו לחתור לעומקה של החולשה העולה ממשמעות הפסוק והעמידו אותה על תפיסה מוסרית שאינה בשלה:
'וירב בנחל' - על עסקי נחל רב, ודן את עצמו: ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה.
(רש"י כאן בשם חז"ל)
האירונו חז"ל בזאת, ששורשה של תפיסת מלחמה ישראלית בריאה, אשר אינה נזקקת לתירוצי "וירב בנחל" - מתחילה בתפיסה מוסרית נכונה. גם לכך לא היו שאול וישראל בשלים באותו דור.
ויחמול שאול והעם על אגג
ביטוי נוסף לתפיסה את מלחמת עמלק כמלחמה רגילה היא החמלה על אגג.
מקובל היה בין המלכים בתקופה זו, שבמקרה של ניצחון, משאירים בחיים את המלך המפסיד והוא מהווה סמל לעוצמתו ונצחונו של המלך המנצח.
"ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני"
כן עשו גם מלכי בבל למלכי יהודה המנוצחים ועוד.
ההגיון המדיני א"כ מחייב השארתו של אגג. במלחמה שהיא "מלחמת ה'" - יש להחרים את אגג.
חמלתו של שאול על אגג מבטאת את חוסר יכולתו לקדם את תודעת הלחימה, לתודעת "מלחמות השם".
והלא כך היא ביקורת הנביא על מלך ישראל אחר, אשר ראה את מלחמתו כמלחמה בטחונית גרידא, והרשה לעצמו לשלח את המלך המפסיד. הנביא גוער בו על שלא ראה את המלחמה כמלחמות ה' ואת המלך המפסיד כאויב השם. וכך ננזף אחאב, לאחר שלוחו את מלך ארם: "יען אשר שלחת את איש חרמי מעלי והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו"[2].
ועתה ממלכתך לא תקום
לאור כל המתבאר לעיל, מובן מאד מדוע מלחמת עמלק הייתה קו התפר בו הוסר שאול מלמלוך על ישראל.
מלך ישראל - מיועד ללחום מלחמות השם, לא מלחמות האומה גרידא. זה הוא תפקידם של השופטים. מלך שאינו מצליח לבנות תודעת לחימה של "מלחמות השם" - הרי הוא כשופט. אין מלכותם של ישראל בנויה על העצמת האינטרסים הביטחוניים בלבד, ככל הגויים. כל עוד לא הבשילה האומה להעמיד אידאל של "מלחמות השם" - ומלחמותיה הם מלחמות בטחון גרידא - נח לה להיות תלויה בחסדי שמים ובמצבה הרוחני מול כל אוייב מחדש, ולא להעמיד שושלות של "ביטחוניסיטים" אשר יהוו תחליף לבטחון בד'. וכך אומר גדעון לישראל:
לא אני אמשול בכם ולא ימשול בני בכם - ד' ימשול בכם.
ביקוש מלך למילוי צרכים בטחוניים בלבד - כמוהו כמרידה במלכות השם ומאיסה בו:
כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם.
לעומת זאת בקשת מלך, כדי להלחם מלחמות ד' - היא היא בקשת מלכות שמים:
אחר ישובו בני ישראל וביקשו את ד' אלוקיהם ואת דוד מלכם.
[1] הדברים מקבילים כל כך לסיכומים החוזרים בספר שופטים "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".
[2] רבות הם נקודות ההשוואה בין שאול לאחאב:
- שניהם שייכים לבית רחל - שאול מבנימין ואחאב מאפרים.
- שניהם הפליאו במלחמות לישועת ישראל.
- שניהם הלכו בעיניים פקוחות אל מותם, מתוך דבקות במשימת ישועת ישראל.
- שניהם ננזפו על ידי נביא בעוון אי הריגת מלכו של האויב.
- שניהם היו קשורים בקשרי חיתון עם בית דוד: שאול - בדוד, אחאב - ביהושפט.
- שניהם נספדו מספד גדול. שאול בקינתו של דוד. ואחאב, במספד הדדרימון בבקעת מגידו, על פי דרשת חז"ל
יש מקום להאריך ולהרחיב בהבנת משמעות הדברים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
